ויקיפדיה

אלוהים (יהדות)

האל היחיד ביהדות, בורא העולם ושליטו
(הופנה מהדף הקב"ה)
המונח "אדוני" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו אדוני (פירושונים).
המונח "יה" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו יה (פירושונים).
המונח "השם" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו השם (פירושונים).

על פי המסורת של חז"ל, אֱלוֹהִים הוא האל היחיד, בורא העולם כולו ושליטו, שציווה על כלל בני האדם ז' מצוות, בחר בעם ישראל מכל העמים להיות לו לאלוהים, ונתן לו את התורה ובה תרי"ג מצוות. המילה "אלהים" היא אחת משמותיו של האל, אך משמשת גם במשמעויות אחרות. בשל קדושתה של המילה, ואיסור הוצאת שם שמים לבטלה, נוהגים דתיים ואחרים לומר אלוקים בהקשרים מסוימים[1].

קריינות של המילה "אלוהים"

מהותו

עריכה
  ערכים מורחבים – שלילת הגשמות, שלילת התארים, האנשה, צלם אלוהים, אומניפוטנטיות

אלוהים וגופניות

עריכה

במקרא

עריכה

הדרך המרכזית לתאר את אלוהים בתנ"ך היא באמצעות תכונות ופעולות אנושיות. המקרא מציג את האל כמדבר[2], כרואה[3], כיוצר אדם מעפר[4] כנוטע גן מלא עצים[5] כמתהלך באופן שמשמיע קול[6] ועוד. כל אלה הן פעולות שמשמעותן הרגילה גופנית. בנוסף, התנ"ך מכיל תיאורים מפורשים של ראיית גופו של אלוהים: משה ואהרן ונכבדי העם ראו אותו למחרת מעמד הר סיני – "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות, כ"ד, י'); הנביא ישעיהו ראה אותו בחזיון יושב על כיסא בהיכל שבתוך בית המקדש: "וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל" (ישעיהו, ו', א'); הנביא עמוס מספר שראה את האל בחזיון: "רָאִיתִי אֶת אֲדֹנָי נִצָּב עַל הַמִּזְבֵּחַ" (עמוס, ט', א')", ועוד.

עם זאת, פעמים רבות המקרא מתאר את אלוהים כמופשט, ללא גוף, אשר ניתן לתאר רק את כבודו, כלומר הגילוי שלו "ומראה כבוד אדוני כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל", "וכבוד אדוני מלא את המשכן". ואף שמשה רואה את אחוריו של אלוהים ולא את פניו, הוא מדבר על ראיית הכבוד ולא על ראיית האל עצמו: "הראני נא את כבודך... והיה בעבור כבודי ושכותי כפי עליך עד עוברי... וראית את אחורי ופני לא יראו", ואף שיחזקאל מדבר על ראיית אלוהים בתיאורים גופניים, הוא מדבר על "דמות מראה כבוד אדוני". כבוד אדוני מתואר לעיתים כדבר בלתי נראה ובלתי מוחש המצוי בחלל גשמי תחום: "ואולם חי אני וימלא כבוד אדוני את כל הארץ", "מלוא כל הארץ כבודו", "וכבוד אדוני מלא את בית אדוני". לעומת כבוד ה', האל עצמו מתואר כמי שלא יכול להיתחם בחלל גשמי: "וכבוד ה' מלא את בית ה'... האמנם ישב אלהים על הארץ? הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך". בניגוד לתיאורים הגשמיים של האל, קיימים גם תיאורים שמתארים את האל ללא גוף: "ואל מי תדמיון אל, ומה דמות תערכו לו" ואף משה אוסר על ישראל לעשות כל פסל ותמונה כדימוי לאל, בנימוק לכך שבני ישראל לא ראו שום דמות כשהאל התגלה ודיבר איתם במעמד הר סיני "וידבר ה' אליכם מתוך האש, קול דברים אתם שומעים, ותמונה אינכם רואים זולתי קול... ונשמרתם מאוד לנפשותיכם, כי לא ראיתם כל תמונה ביום דיבר ה' עמכם בחורב מתוך האש. השמרו לכם פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל".

בנוסף לתיאורים הגופניים, התנ"ך מתאר את אלוהים כבעל רגשות. אלוהים אוהב את האבות ומשום כך בוחר בעם ישראל: "כִּי אָהַב אֶת אֲבֹתֶיךָ וַיִּבְחַר בְּזַרְעוֹ אַחֲרָיו" (דברים, ד', ל"ז); שונא את העבודה הזרה של הכנענים: "כִּי כָּל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם" (דברים, י"ב, ל"א); ונעצב בגין חטאי האדם: "וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ" (בראשית, ו', ו'). אלוהים מתואר מצד אחד כ"רַחוּם וְחַנּוּן" (שמות, ל"ד, ו'), אך באותו פרק כתוב גם שהוא "אֵל קַנָּא" (פסוק י"ד). במקרים מעטים הוא אף מתחרט על מעשיו: "וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם" (בראשית, ו', ז').

עם זאת, פעמים רבות המקרא מתאר את אלוהים כמי שבניגוד לאדם אינו מתחרט ורצונו קבוע: "לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב, וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם, הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה, וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה", וכן "נֵצַח יִשְׂרָאֵל (כינוי לאלוהים) לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם, כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם". המקרא מתאר את אלוהים כשונה מהותית מהאדם: "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי... כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם". אליהו הנביא במעמד הר הכרמל אף לועג למאמיני הבעל שמתייחסים אל הבעל כדמות אנושית: "קראו בקול גדול... אולי ישן הוא ויקץ".

את הדוגמאות הללו פירשו מבקרי המקרא כעדות לכך שמחברי הפרשיות הללו תפסו את אלוהים כמונע על ידי רגשות מורכבים, וכבעל גוף הדומה לגוף האנושי, אשר ניתן לראות אותו ולשמוע אותו. מאידך, פרשנים מסורתיים פירשו דוגמאות אלו ואחרות כאמירות על דרך המשל, אשר נועדו להביע רעיונות מופשטים בלשון בני האדם, והביאו פסוקים המתארים את אלוהים כמי שאין לו גוף. כך כתב הרמב"ם[7] שמאחר ותכלית התורה להדריך את ההמון שהאל קיים, נוכח, יודע, יכול ופועל, אין מנוס מתיאורו במושגים גופניים, שהם היחידים הממשיים בתפיסה הראשונית של האדם. גוף זה כולל את האיברים המשמשים לפעולות המיוחסות לאל ואת תכונות הנפש המובילות לביצוע הפעולות, אך נעדרים ממנו איברים שרק תומכים בפעולות כגון כתף או רק מקיימים את הגוף עצמו או את המין. לדברי הרמב"ם[8], השגתו של אלוהים אינה מובעת באמצעות חושי המישוש והטעם מאחר שבדמיון האנושי התקבע שהאל אינו נוגע בגוף כלשהו, אלא דווקא באמצעות חושי הראייה השמיעה והריח המאפשרים ידיעה מרחוק. באופן דומה מיוחסת לאל מחשבה ותבונה הנתפסות כמעלה, אך לא דמיון הנתפס כחיסרון.

חוקר המקרא יחזקאל קויפמן בספרו "תולדות האמונה הישראלית" כתב שאלוהים במקרא לא נתפס כחומרי (הגשמה), אך אין שום רמז לכך שלא הייתה לו דמות (האנשה)[9]. בהמשך לכך, החוקר בנימין זומר (אנ') פרסם ספר ושמו "גופיו של אלוהים" (באנגלית: "The Bodies of God") ובו הוא מוכיח שלאלוהים במקרא יש דמות, ולפי חלק מהכתובים אף דמויות רבות[10].

בספרות חז"ל

עריכה

בדומה להשקפת המקרא עצמו לגבי האל, גם השקפתם של חז"ל לגביו שנויה במחלוקת. בראשיתו של מחקר ספרות חז"ל בעת החדשה הייתה הדעה המקובלת שחז"ל שללו אנתרופומורפיות. ביטויים מגשימים ומאנישים הפזורים בספרות חז"ל נתפסו כביטויים אלגוריים, ככניסה של חומרים זרים ממקורות חיצוניים ליהדות, או כביטויים עממיים זניחים. החוקר גרשם שלום לדוגמה טען כי עד פריצתה של ספרות הקבלה, לא הייתה בספרות חז"ל תפיסה אנתרופומורפית של האל.[11]

החל מסוף המאה ה-20 עלו הסתייגויות מדעה זו. מחקרים של יאיר לורברבוים, יהודה ליבס, משה אידל ואחרים העלו כי בחינה ביקורתית של אמרות חז"ל ודרשותיהם מעלה תמונה מורכבת יותר, שלפיה ניתן למצוא בספרות חז"ל מגמות שונות ואף סותרות זו לצד זו, וביטויי האנשה של האל אינם כה שוליים כפי שנטען בעבר. אין מחלוקת על כך שיש תיאורים מאנישים בספרות חז"ל, אך השאלה היא האם חז"ל הבינו אותם כפשוטם או שנתנו להם פירוש אלגורי בלבד.[11] לדברי פרופ' יאיר לורברבוים, הפרשנות לפסוקי התורה לפיה האנשת אלוהים היא בדרך "דיברה תורה בלשון בני אדם" היא פרשנות מאוחרת יחסית, שלא הייתה רווחת בימי חז"ל, אשר יחסם לפסוקים התבסס על דרך הפשט[12].

דוגמאות להאנשת האל בספרות חז"ל ניתן למצוא בתיאורים של הכהנים הגדולים שראו אותו בקודש הקודשים. כך לדוגמה שמעון הצדיק ראה אותו בדמות אדם זקן לבוש בגדים לבנים[13], ורבי ישמעאל בן אלישע ראה אותו יושב על כיסא רם ונישא ומנענע בראשו.[14] דוגמאות נוספות להאנשה ניתן למצוא בהסבר על האיסור לעשות פרצוף אדם כי זהו צלם האל;[15] בתיאורים על סדר יומו של אלוהים שבו הוא מניח תפילין[16], מתפלל,[14] לומד תורה ומשחק עם הלווייתן;[17] ובתיאורים על כך שהוא בוכה, מתאנח, בועט ברקיע, דוחק את רגליו תחת כיסא הכבוד[18], כועס[14] או מחייך[19].

מצד שני, תרגום אונקלוס מרחיק מהאל תיאורים מגשימים, בתרגום מוקפד לתרגם את כל הביטויים המגשימים, לכאורה, את האל באופן שיהיה מובן שאין הגשמה בפסוקים, אלא מדובר במשלים בלבד. לדוגמה: בפרשת בלק נכתב: ”ויקר אלהים אל בלעם”. ואילו בתרגום נכתב: ”וערע מימר מן קדם יי לות בלעם (תרגום חופשי: ויהי דבר ה' אל בלעם, במקרה)”, כלומר בלעם לא פגש את האלהים בעצמו, אלא את דברו של האלהים.

בימי הביניים

עריכה

בימי הביניים נאבקו הוגי דעות יהודים נגד תפיסות עולם שראו בהן הגשמת האל. רבי סעדיה גאון, רבי יהודה הלוי, רבנו בחיי אבן פקודה ורמב"ם, טענו כי אין ביכולת האדם להבין את מהות האל, והרחיקו את ההגשמה בפשוטם של פסוקי התנ"ך; כך למשל הרמב"ם כתב: ”הכל לפי דעתן של בני אדם הוא שאינן מכירין אלא הגופות ודיברה תורה כלשון בני אדם ... והכל משל.”[20].

בספר בראשית נכתב כי האדם נברא בצלם אלוהים[21]. הוגי דעות ומקובלים שונים בימי הביניים ניסו לרדת לפשר הדבר. הרמב"ם טען בחיבורו מורה נבוכים, שצלם אלוהים הוא התבונה והשכל אשר באדם, וברגע שהאדם מפתח את הצד הזה שבו, הרי הוא מוציא אל הפועל את הצד האלהי, שבו עיקר דמיונו לאלוהות[22].

במדרש בראשית רבה כתבו חז"ל: ”גדול כוחן של נביאים שמדמין את הצורה ליוצרה שנאמר [...] "ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם"” (יחזקאל, א', כ"ו). על הלשון "גדול כוחן", כתב הרמב"ם שהיא תמיד משמשת את חז"ל לתיאור מעשה שנתפס בחומרה[23], ומכך הסיק שחז"ל שללו את ההגשמה. את המשלת האל למלך בשר ודם ושאר פירושיהם המאנישים, ייחס הרמב"ם לכך שההגשמה כלל לא עלתה על דעתם כגורם מבלבל[7].

הקבלה היהודית עסקה הרבה ברעיון האלהות, משמעותו, כוחותיו, הנהגתו את העולם, מטרתו בבריאה ונושאים נוספים.

בהגות העת החדשה

עריכה

החסידות ראתה בעולם הזה על כל תופעותיו התגלמות של האלהות. כל דבר שקיים בעולם הוא הופעה אלהית שהעולם (מלשון העלם) מכסה עליה. מבחינתה גם לרע שהוא היעדר של הופעה אלהית, יש ניצוץ אלהי שמחזיק אותו קיים, שהרי אחרת הוא היה בטל ולא קיים, שהרי מקור כל החיוניות והיש, הוא האלהים בעצמו ושכינתו ששוכנת בעולם להחיותו[24].

הרב קוק (במאמרו "ייסורים ממרקים" שבספר אורות), טען שאין לבני אדם אפשרות לחקור, לתפוס ולהבין בשכל את מהות ועצמות האלהות, וכל מי שמנסה לעשות כן חוטא בחטא היוהרה והטפשות, ומביא על עצמו בלבול וסכלות. כל הגדרה באלוהות היא אלילות רוחנית. לפי הרב קוק בני האדם באשר הם, אינם יכולים להבין ולתפוס את עצמות האלהות שהיא אינסופית ובלתי מוגדרת בשום דרך וצורה, אלא רק את הופעותיה והתגלמויותיה באידאות הנצחיות, כדוגמת החכמה, התבונה, החירות, הצדק, האמת, התפארת והנצח. שהן הכר הנרחב לחקירת ועבודת האדם ולהתקשרות אל האלוהות. עוד טוען הרב קוק, שהרעיון האלוהי הוא הרעיון המרכזי של האנושות; והרבה מהרעות החולות, הרוחניות והגופניות, נובעות מכך שהאדם איננו מסוגל לקבל את הרעיון הזה בטהרתו ובשלמותו, והוא תופס אותו באופן מגשים כלשהו[25].

פעולות עיקריות

עריכה

אלוהים ביהדות מקיים מספר פעולות עיקריות. בהן:

  • בריאת היקום כולו, כולל כדור הארץ, הירח, השמש וכל שאר כוכבי הלכת.
  • בריאת כל היצורים החיים באשר הם – כאשר במקרא מוזכרים צמחים ובעלי חיים (אך לא יצורים חיים אחרים כמו חיידקים או פטריות)
  • בריאת המין האנושי והכפפת ההיצורים האחרים לשלטונו של האדם לטוב ולרע. מצווה על האדם לשמור על העולם.
  • גרוש בני האדם מגן העדן – עקב אכילת פרי הדעת והמריית פי אלוהים על ידי אדם וחווה. אדם נענש בכך שמעה יאלץ לעבוד קשה ואילו אשתו חווה נענשת בכך ש"בעצב תלדי בנים". עונש זה נוגע להם ולכל ילדיהם.
  • שמירה על המוסר – ענישה של בני אדם (ולפעמים גם של בעלי חיים) כאשר בני האדם מתנהגים בצורה לא מוסרית לדוגמה בפרשת המבול.
  • בחירה באבות העם היהודי והבטחה לאברהם בברית בין הבתרים להיות לזרעו לאלוהים, ושזרעו יגדל מאוד וירש חבל ארץ המשתרעת מנהר מצרים עד נהר פרת.
  • יציאת מצרים. בני ישראל משועבדים כעבדים במצרים. לאחר כה מאות שנים אלוהים מצילם משעבוד על ידי מכות מצרים – ניסים גלויים והמוניים והבטחת בריחתם ממצרים לארץ ישראל על ידי קריעת ים סוף.
  • בחירה בעם היהודי כעם נבחר, ביציאת מצרים ובמעמד הר סיני – מצד אחד היהודים כפופים לחובות מסוימים (שמירת מצוות) ומחויבים להישאר נאמנים לאלוהים, ומצד שני מוענק לעם ישראל חסד אלוהי – אלוהים מתחייב לשמור על העם היהודי, להעניק לו כנחלה את ארץ ישראל ולשמור עליה.
  • הענקת שבע מצוות בני נח – מצוות שאמורות להתקיים על ידי כלל בני האדם גם אם אינם יהודים.
  • אלוהים דרך התורה, נביאיו ובהמשך גם על ידי מתן השראה לספרות תורנית המשכית כמו תלמוד ותורה – מורה ליהודים דרך מוסר, משפט, אורחות חיים, ודרכי מחשבה בנוגע לכל תחומי החיים.
  • סיוע לבני ישראל להילחם באויבים, לכבוש את ישראל ולהתגונן מפני התקפות אויבים שונים שמנסים לכבוש את הארץ מידיהם.
  • כעס על בני ישראל בגלל עבודה זרה ועבירות מוסר ולכן הענשתם בעונשים שונים כמו מגפות או פלישות ולבסוף עונש על ידי כיבוש והגליה בידי האימפירה הבבלית והאשורית.
  • לפי המקרא במשך מאות שנים אלוהים מדבר אל בני האדם – אל דמויות כמו האדם הראשון, נוח, האבות והנביאים. מתקופת הנביאים האחרונים – מימי נביאים כמו זכריה הנביא ומלאכי שפעלו בתחילת ימי בית שני, לא מכירה היהדות בכך שאלוהים ממשיך לדבר אל בני האדם דרך נביאים.

לאחר התנ"ך ממשיכות אמונות שונות בכתבים יהודיים לגבי פעילותו של אלוהים. זו כוללת:

  • המשך שמירה על בני ישראל לאחר תקופת התנ"ך – בימי בית שני ובזמן הגלות, התערבות בנושאי מדיניות ובפעילות הטבע כדי לשפר את מצב עם ישראל או כדי להעניש אותו.
  • המשך קיום של שכר ועונש בעולם הזה או בעולם הבא לאחר המוות – תגמול לרשעים ולצדיקים על ידי פעולות כמו מגפות, אסונות טבע וכו'. ברמה האישית – ענישה לחוטאים על ידי עוני, מחלה, נכות או מוות. בהמשך התפתחה גם אמונה כי צדיקים או רשעים מקבלים את שכרם בעולם הבא – בצורה של גן עדן או גלגול נשמות.
  • אמונה לגבי פעולות אלוהים באחרית הימים – אמונה כי בעתיד הלא ידוע אלוהים יזום פעולות כמו ביאת המשיח, מלחמת גוג ומגוג ולבסוף תחיית המתים.

מקרי מוות כענישה בידי האל במקרא

עריכה
  ערך מורחב – עונש משמיים

קיימים מקרים רבים בהם התורה מתארת כיצד אלוהים נוטל את חייהם של בני אדם בגלל חטאים שונים בהן פעולות נגד המוסר או פעולות או דיבור נגד שליחיו.

לפי האמונה היהודית, האל קובע את חייהם ומותם של בני האדם כל רגע ורגע, והוא הגורם לכל הלידות ומקרי המוות בעולם. כדוגמת האזכורים "אשר בידך נפש כל חי ורוח כל בשר איש", "כי בידך נפשות החיים והמתים", "אני אמית ואחיה, מחצתי ואני ארפא", "האלוהים אני להחיות ולהמית"[26].

לפי ספר בראשית, לאחר מעשה בני האלוהים ובנות האדם ראה אלוהים כי מעשי בני האדם ומחשבותיהם הם רעים, התחרט על כך שיצר את האדם והחליט למחות את כל החיים מעל פני האדמה[27]. על פי המסופר הוא גרם למבול שהרג את כמעט את כל בני האדם והחיות היבשתיות.

לאחר מכן לפי המקרא (בראשית פרקים י"ח–י"ט.) אלוהים מבצע את מהפכת סדום ועמורה שבה הוא הורס ארבע ערים, ובהן סדום ועמורה בשל שחטאתם "כבדה מאוד". בהתערבות אברהם, מתרצה האל להציל את לוט ואת משפחתו שהתגוררה בעיר, כדי שלא יפגעו בשעת ההשמדה. המלאכים אמרו ללוט ומשפחתו לא להביט לאחור. לפי המקרא, אשת לוט עשתה זאת והפכה לנציב של מלח.

בסיפור המקראי על יציאת מצרים, האל שולח מכות שונות על המצרים, בעקבות סרובו של פרעה, מלך מצרים, לשחרר את בני ישראל. המצרים וכן בעלי החיים שלהם, נענשים בעונשים שונים כמו מחלות, ברד, ועוד שיאו של הסיפור הוא במכת בכורות בו אלוהים עצמו יורד לארץ מצרים והורג את כל הבנים הבכורים בה. מאוחר יותר בסיפור קריעת ים סוף מתואר כי אלוהים סוגר את ים סוף על המצרים ומטביע את כולם.

בפרשת חטא המרגלים בעקבות הפגנת חוסר האמון ביקש אלוהים להשמיד את רוב עם ישראל במגפת דבר ולהקים עם חדש שיצא ממשה, אך לאחר שמשה התחנן בפניו, וטען שהריגת עם ישראל במדבר תגרום לחילול שמו בעיני הגויים, הוא המתיק את העונש, וקבע שבני ישראל ינדדו במדבר סיני ארבעים שנה.

בסיפור על מחלוקת קורח ועדתו המופיע בספר במדבר, פרק ט"ז[28]. קורח ו־250 אנשים מבני ישראל, יחד עם דתן ואבירם ואון בן פלת משבט ראובן, ערערו על מעמדו של משה כמנהיג, ועל מעמדו של אהרן ככהן גדול בתגובה לתמיכתו של העם במרד, ה' הזהיר את משה ואהרן להתרחק מהמחנה, כיון שהוא עומד להשמיד את כל עם ישראל. לפי התנ"ך לאחר שמשה התחנן לפני ה', ה' הסכים לוותר על העונש לכל העם. לאחר מכן, משה הלך אל אוהלי קורח דתן ואבירם והכריז, שאם הם ימותו מוות טבעי, זה סימן שמשה בדה את הדברים מליבו, אבל אם האדמה תפער את פיה ותבלע אותם, זה סימן שמשה נביא אמת. באותו רגע לפי המסופר, משפחתם וכל רכושם, נבלעו באדמה. באותו רגע, מאתיים וחמישים מקטירי הקטורת נשרפו באש.

בספר במדבר (י״ז ו–טו) מסופר בעקבות תלונות לא מוצדקות של עם ישראל החליט אלוהים על הפצת מגפה בקרב בני ישראל, שבה נהרגו כ-14 אלף איש. הפתרון היה לפזר קטורת בעם על ידי הכהן.

בהמשך ספר במדבר (פרק כה) מתאר התנ"ך את חטא בעל פעור. לפי המסופר בעקבות פיתויין של בנות מואב את בני ישראל לחטוא עמהן בפולחן לבעל פעור, אלוהים כועס וגורם לפריצת מגפה בעם שהמיתה 24,000 איש.

לפי ספר יהושע (י, יא), במלחמתו של יהושע בן נון, אלוהים המטיר אבני ברד גדולות שנפלו על צבאות האויב והרגו המוני אנשים.

בספר שמואל ב', פרק כ"ד מתאורת מגפה בימי דוד המלך. לפי מסופר אלוהים גורם למגפת דבר בעקבות מפקד אוכלוסין שערך דוד בעם. לפי המקרא מגפה זו הרגה 70 אלף איש וכדי לעצור את המגפה דוד הקים בגורן ארונה היבוסי מזבח והקריב קורבנות.

עונשי מוות במצוות אלוהים או נביאים והפרשנות אליהם

עריכה

בנוסף למקרים שבהם אלוהים נוטל חיים באופן ישיר מאנשים המתוארים על ידי המקרא כחוטאים, מתוארים מקרים רבים בהם האל מורה ליהודים המאמינים בו לבצע מעשי טבח או הוצאה להורג בידי נביאים בולטים או שהם עצמם הורגים אנשים או מצווים על ביצוע הוצאה להורג. לרוב הצידוק למעשי הרג אלה הוא "עבודה זרה" – תפילה או מעשי פולחן לאלים אחרים.

בפרשת עגל הזהב אלוהים כועס על בני ישראל ואומר למשה ”לֶךְ-רֵד – כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ” (שמות, ל"ב, ז'). כאשר משה ירד מההר, מצא את העם חוגג ועובד לעגל הזהב. משה כעס על העם ושבר את לוחות הברית בתחתית ההר, לאחר מכן החל העונש לעובדי העגל, משה שרף את העגל וטחן אותו, פיזר את אפרו על פני המים והשקה את בני ישראל במים אלו. בנוסף הוא אסף אליו את בני לוי, בקריאת ”מִי לַה' אֵלָי” וטען כי אלוהים ציווה עליהם לעבור במחנה בני ישראל ולבצע טבח. "שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ" בני לוי הרגו כ־3,000 איש, כאשר בנוסף מתו מספר לא ידוע במגפה, ועל פי דרשת חז"ל גם עקב שתיית המים.

לפי הכתוב בפרשת מלחמת מדין מורה אלוהים לנקום בבני מדין. בני ישראל יוצאים לקרב והורגים את כל הגברים הבוגרים. מפקדי הצבא מותירים בחיים את הנשים הבוגרות וכן הילדים והילדות. משה כועס על מפקדי הצבא ומורה להם להרוג את כל הנשים הלא בתולות בנימוק שהן גרמו להרג המוני בעם ישראל עקב העובדה שהן פיתו ונאפו עם גברים מישראל, במזימת בלעם, בלק ומדיין להביס את ישראל במלחמה על ידי גרימה לאלוהים להרוג בעם ישראל עקב ניאוף בני ישראל עם בנות מדיין. בנוסף משה מורה להרוג את כל הילדים הזכרים. הוא מורה לחוס על 32 אלף ילדות בתולות שנשארות בחיים ומחולקות כשלל לעבדות בין בני ישראל. על פי הרב קוק, אכזריות המלחמה הייתה הכרחית לשרידותם של ישראל בעולם כה אכזר של ימי קדם, נוסף על העובדה שהילדים הזכרים המדיינים ייגדלו כמעט בוודאות להיות לוחמים אכזריים, כך שרק תגובה קשה במלחמת מדין ובמלחמות כנען ועמלק הבטיחה את שלומו של עם ישראל והגנתו מתקיפות, רצח ואונס מצד אומות העולם.

בעת כיבוש ארץ ישראל, מתאר המקרא כיצד יהושע בן נון מבצע מספר מעשי כיבוש צבאי ולאחרים טבח המוני או רצח עם בתושבי ערי הארץ הנוכרים.

בספר יהושע פרק ו' מתואר כיבוש יריחו יהושע, על פי ציווי ה', מורה לעם את האופן שבו יריחו תיכבש. עם ישראל נכנס ליריחו, כובש אותה, משמיד את כל יושביה "מֵאִישׁ וְעַד-אִשָּׁה מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן וְעַד שׁוֹר וָשֶׂה וַחֲמוֹר לְפִי-חָרֶב" ושורף אותה עד היסוד. המרגלים, כמו שהבטיחו, מצילים את רחב הזונה ואת בני משפחתה.

בפרק ח' מתואר כיבוש העי. לפי המקרא אלוהים מצווה להרוג את כל יושבי העי ואת מלכה. ומתואר בהמשך כיצד בני ישראל הורגים את כל שנים עשר אלף תושביה, תולים את המלך, אך הפעם ללא הרג של בעלי החיים.

בפרק פרק י' מתואר הסיפור של מלחמת מלכי הדרום: ירושלים, חברון, לכיש, ירמות ועגלון. לפי התיאור המקראי בוצע כיבוש דרום הארץ, והריגת כל תושבי הערים הכבושות. בפרק י"א: מתוארת מלחמת מלכי הצפון במי מרום: מלך חצור, מדון ואכשף. כיבוש צפון הארץ וסיום הכיבוש. שריפת חצור, הריגת כל תושבי הערים הכבושות.

בספר מלכים מסופר שאליהו הנביא הורה על פי נבואה לטבוח ב־450 נביאי בעל.[29]

ביקורת על פעילותו, פרשנויות ומענה

עריכה

פעולות ענישה מצד אלוהים או נביאו יחד עם חוקים שונים המצדדים בעונשי מוות ומעשי טבח גרמו למבקרים מודרניים לבקר את אלוהים כפי שהוא מופיע בתנ"ך כדמות נקמנית וקנאית הדוגלת בעונשים אכזריים. עם זאת, דווקא המקרא רואה בקנאותו של אלוהים ביטוי להיותו מושלם, מוסרי, ולא סובל שום רשע, דבר המבדיל בין התנהגותו לבין אלילי העמים, המתנהגים על פי המסופר עליהם בצורה הפכפכה ובלתי מוסרית, כדברי יהושע אל העם: "ואם רע בעיניכם לעבוד את ה', בחרו לכם את אלוהי האמורי... לא תוכלו לעבוד את ה', כי אלוהים קדושים הוא, אל קנוא הוא, לא ישא לפשעיכם", וכן חז"ל רואים בקנאותו של אלוהים דבר המבדיל בינו לבין האלילים "עבודה זרה וותרנית היא".

מנגד, אלוהים מתואר במקרא כטוב ומטיב, אשר כל מעשיו הקשוחים והקנאים נועדו לטובת האדם "וידעת בלבבך כי כאשר ייסר איש את בנו, ה' אלוהיך מייסרך. כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה". "למען ענותך ולמען נסותך, להיטיבך באחריתך". "מי ייתן והיה לבבם זה ליראה אותי ולשמור את כל מצוותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם לעולם". "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו".

בנוסף לכך ישנה ביקורת על עונשי מוות רבים שמובאים בתנ"ך כמצוות אלוהים אך אינם מבוצעים עוד (לדוגמה מוות של גבר ואשה שנאפו, של אנשים שמקללים את אבותיהם בשם השם, של מכשפים, של שני זכרים המנהלים יחסי מין ביניהם). דבר זה גורם לביקרות כלפי אלוהים כדמות אנטי-חינוכית ולא מוסרית.[30]

האמונה בו

עריכה

במחקר האקדמי

עריכה

החל מן המאה ה-19 הועלו השערות שונות המגדירות שלבים וציוני דרך בהתפתחות האמונה הישראלית באל כפי שהודגמו במקרא, ויש הגורסים שניתן לזהות בו שרידים ורסיסים של שלבים קדומים יותר. עם זאת, המחקר אינו מתיימר לשרטט תמונה ברורה של התפתחות והתעצבות האמונה באלוהי ישראל.

העיסוק בשאלות אלו בא הן מצד תאולוגים ופילוסופים החוקרים את הצורות בהן מתפתחות אמונות עממיות ודתיות, והן מצד חוקרי מקרא שניסו להתחקות על העקבות שניתן לזהות במקרא או בספרות קדומה מקבילה.

ההצעות הראשונות באו מצידם של מבקרי המקרא הגרמנים במאה ה-19, שראו בדרך כלל בגלגול הראשון של אלהי ישראל, את האלוהות המקומית של הר סיני, היו שקשרו אותה ב"סין" שהיה אל הירח במסופוטמיה. הועלו גם השערות הקשורות באלוהויות אדומיות, שנקשרו בפסוק "ה' מסיני בא וזרח משעיר למו", (ראו להלן מקורותיה של האלהות יהוה). מבחינה היסטורית, קשר לראשונה זיגמונד פרויד את המונותאיזם, כשלב מאוחר יותר של מהפכת אחנתון שמלך במצרים במאה ה-14 לפני הספירה.

לפי התאוריות הללו, במהלך רפורמות דתיות בתקופת בית ראשון ובייחוד בתקופת שיבת ציון בראשית תקופת בית שני, חל איחוד הדרגתי בתפיסת האלוהיות "אל עליון" ו"יהוה", קיומם של אלים אחרים הוכחש, והונח היסוד לאמונה היהודית המונותיאיסטית המאוחרת[31].

התאוריות האלו קשורות באופן ישיר בתזות של ביקורת המקרא, שמקובלת בקווים כלליים על העולם האקדמי בן ימינו. אך בנוגע לפרטים ולדרך ההתפתחות אין הסכמה ואף ישנן דעות מנוגדות באופן קיצוני. קיצוני מכולם היה יחזקאל קויפמן שביטל לחלוטין את התפיסות הביקורתיות בנוגע להתפתחות המונותאיזם, בטענו שהמונותאיזם לא התפתח ואף לא היה יכול להתפתח, אלא התחולל במהפכה. זאת, אף שקויפמן קיבל את החלוקה הבסיסית של תורת התעודות לשלשה מקורות עיקריים בתורה. לדעתו יש להבדיל בין עצם החלוקה לתעודות, ובין התאוריות על רבדים והתפתחות של רסיסים רעיוניים.

גם כיום סוברים חוקרים כי אחד מגלגוליו הקודמים של אלהי ישראל היה האל הכנעני המקומי "אל עליון" – הוא האל הכנעני "אל", הידוע מלוחות אוגרית, ואילו אחד מן האלים האזוריים בפנתאון היה יהוה[32]. וסקירות מעודכנות מציגות תאוריות שונות להתפתחות דמותו של אלהי ישראל באמונה[33][34].

מקורות האלוהות "אל"

עריכה
 עמוד ראשי
 ראו גם – אל (אל כנעני)

מקורה של אלוהות זו הוא כנעני[34], ונתפס במיתולוגיה הכנענית כבורא העולם וכבורא שאר האלים "אבי אלים", "קונה ארץ". מקבילות רבות קיימות בין "אל עליון" או "אל שדי" המקראי, לבין ראש הפנתיאון של אוגרית. הם חולקים את שמם ויש דמיון בחלק מכינוייהם: "אל", "אל עליון" ו"קונה שמים וארץ", לעומת "אל", "אל ועליון", ו"קונה ארץ"; הם דומים בתיאורם הפיזי: כמלך היושב על כיסא כבודו, או כאל בעל קרניים, ככתוב בתורה: "כתועפות ראם לו"; והם שווים במקום ישיבתם: בשמיים, או במוצא נהרות; וכן, חולקים מיתוסים בהם השתתפו כגון בריאת האדם והעולם. בדומה לעם ישראל, גם הכנענים השתמשו בשמות תיאופוריים המבוססים על השם אל. לדוגמה חזאל מלך ארם, הצלאל, ברכאל ופדאל מלכי עמון, נשאו את התיבה "אל" בשמם.

עדות לעבודתם של כנענים שאינם בני ישראל את האל האוגריתי ניתן לראות בסיפור מלכי-צדק מלך שלם שהיה כהן לאל עליון, ובשמות יישובים כנעניים כגון בית אל. יש הסוברים[דרוש מקור], כי על רקע זה מובן המאמץ החוזר ונשנה של סופרי המקרא להדגיש ששמו המקורי של היישוב היה לוז, ויעקב הוא ששינה את שמו לבית-אל[35].

עם זאת, ישנם אנשי דת יהודים הסבורים[36] כי אין בדמיון זה להצביע על התפתחות האמונה באלוהי ישראל מתוך האמונה באל הכנעני, בשל עמדת המסורת היהודית אשר לה רמזים במקרא, לפיה דמויות מקראיות (כדוגמת חנוך ונח) עוד לפני אברהם וקראו בשם אל אחד, וייתכן שעמים שונים (בהם הכנענים) הושפעו מהם, כך שאין הדמיון מעיד דווקא על התפתחות מהמיתולוגיה הכנענית לתפיסת המקרא, בנוסף לטענה שייתכן שהנביאים השתמשו לצורך תיאורו של ה' בתיאורים המושאלים מהמיתולוגיה הכנענית, שהייתה נפוצה באותה עת, דווקא כדי להילחם באלילות ולהראות שתיאורי הלל אלו שייכים לה' ולא לאלילים.[דרושה הבהרה]

מקורות האלוהות "יהוה"

עריכה
  ערכים מורחבים – יהוה, ההשערה המדיינית-קינית

היסודות הקדומים לעבודת האל "יהוה" מקובלים פחות. מספר חוקרי מקרא מפורסמים כמו נות, דילמן ועוד, ובזמננו חוקר המקרא ישראל קנוהל, סוברים שמקורה באלוהות דרומית שנעבדה באזור הר שעיר על ידי שבטים של מדייניים שמטבע היותם נודדים לא השאירו אחריהם עדויות פיזיות וכתבים[37]. זאת על סמך המסופר במקרא שיתרו – הקריב קורבן לאלוהי ישראל, והייתה לו השפעה על משה שהיה חתנו, מתוך השערה שהמסופר הוא רק חלק מן הקשרים שהיו בין העמים. כמו כן המפגש הראשון של משה עם יהוה הוא בסנה הבוער בהר חורב, הסמוך כנראה לארץ מדין. במספר מקומות בתנ"ך מצוין מוצאו הדרומי של יהוה, לדוגמה בפסוק: "יהוה מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן"[38].

העדויות החוץ מקראיות למקור האל יהוה מעטות. עם זאת, ברשימה טופוגרפית מימי אמנחותפ השלישי, נזכרים שישה אזורים בהם ישבו השוסו – נוודי מדבר, וביניהם: ארץ "שעיר" בדרום ארץ כנען, וארץ "יהו" שמיקומה אינו מוזכר. מספר חוקרים מציעים, כי השם "ארץ יהו" מראה ששבטים בחבל ארץ זה עבדו את יהוה[39].

עדות אפשרית נוספת לפולחן יהוה בקרב עמי המזרח הקדום עשויה להימצא בשמות תיאופוריים שנשאו מלכים כנעניים, כגון יהובידי מלך חמת.

בתקופת בית ראשון היחס לאל "יהוה" היה כאל אל זכרי, אין שום מקור המייחס לו תכונות נקביות. אף על פי שבמקרא לא מוזכרת בת זוג לאלהי ישראל, בכתובות חורבת תימן (כונתילת עג'רוד) ובכתובת מחורבת אל כום נמצא הצירוף: ”יהוה ואשרתה”, כלומר האל יהוה ואשרה שלו, בת זוגו, שהייתה חלק יסודי בדת הישראלית באותה עת.[40][41] יש המשערים כי מול אמונה סינקרטית זו הפיצו הנביאים את הרעיון שעם ישראל הוא בת זוגו של האל "יהוה"[42]. לפי הפרשנות של ממצאים אלו, יש להניח כי בתקופה זו חל כבר איחוד בין האלוהויות "יהוה" ו"אל" שכן אשרה היא בת זוגו של "אל" הכנעני, ואם כל שאר האלים[43].

מועצת האלים

עריכה

ישנם שרואים הדים בתנ"ך למועצת האלים, המופיעה באמונת העמים השמים בני הזמן; במזמור פ"ב בספר תהילים, אותו ניתן לראות כתיאור של מרד של האל "אלהים" באלים השונים החברים ב"עדת אל": [דרוש מקור]

אֱלֹהִים, נִצָּב בַּעֲדַת-אֵל; בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט. ...

אֲנִי-אָמַרְתִּי, אֱלֹהִים אַתֶּם; וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם.

אָכֵן, כְּאָדָם תְּמוּתוּן; וּכְאַחַד הַשָּׂרִים תִּפֹּלוּ.

קוּמָה אֱלֹהִים, שָׁפְטָה הָאָרֶץ: כִּי-אַתָּה תִנְחַל, בְּכָל-הַגּוֹיִם.

בשונה מהפירוש המסורתי, המסביר את הפסוקים בשופטים ודיינים שנקראו לפעמים אלהים, ניתן לפרש שהכוונה על מועצת אלים כפשוטה.

הנוסח המסורתי של המקרא מעלים עקבות למסורת על קבוצת אלים בשם 'בני אל'. למשל, בפסוק מתוך שירת האזינו בספר דברים ל"ב, בו כתוב בנוסח המסורתי: "בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם, בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם, יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים, לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל...", ואילו בנוסח תרגום השבעים ומגילות קומראן נכתב: "יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים, לְמִסְפַּר בְּנֵי אֵל.".[44]

בהשקפה המסורתית

עריכה

בספרות היהודית המסורתית נאמר כי יסודות האמונה באלוהים היו ידועים לאברהם.

אברהם היה, על פי המסורת היהודית (ובעקבותיה הנצרות והאסלאם), מייסד האמונה באל אחד, והוא שהפיץ אמונה זאת בעולם[45]. על פי מסורת זו הייתה סביבתו של אברהם עובדת אלילים ורעיון האמונה באל אחד הופיע בתודעתו של אברהם בצעירותו. על פי המדרש, הוא תהה מי ברא את השמים ואת הארץ, ומי ברא אותו. הוא התפלל כל היום אל השמש, בערב שקעה השמש במערב, וזרח הירח במזרח. כאשר ראה אברהם את הירח וסביבו כוכבים, חשב כי הירח הוא הבורא, והכוכבים הללו הם שריו ועבדיו. עמד כל הלילה בתפילה לירח. בבוקר שקע הירח במערב, והשמש זרחה במזרח. הבין אברהם: "לא השמש ולא הירח הם בוראי העולם. גם עליהם יש אדון, אליו אתפלל ואליו אשתחווה"[46].

על פי הרמב"ם בספרו משנה תורה, האמונה באלהים נמסרה מדור לדור, מאז אדם הראשון ובניו, אשר האמינו בייחוד האל. בימי אנוש, נכדו של אדם הראשון, "טעו בני האדם טעות גדולה", לעבוד לכוכבים ולגלגלים, מתוך מחשבה שזה רצון האלוהים האחד בורא העולם. משם השתבשה בעולם האמונה בהדרגה, עד שבאו העמים כולם לעבוד עבודה זרה "ועל דרך זו היה העולם מתגלגל והולך עד שנולד עמודו של עולם שהוא אברהם אבינו". הוא הפיץ את האמונה שיש לעבוד רק לבורא האחד אבל כשירדו עם ישראל למצרים החלו רובם לעבוד עבודה זרה עד שה' הוציא את עמ"י ממצרים ושלח את משה רבנו וציווה את עם ישראל שלא לעבוד עבודה זרה[47].

אטימולוגיה

עריכה

במקרא השם "אלוהים" משמש באופן בלעדי בתחילת ספר בראשית, בתיאור בריאת העולם. בנוסף המילה "אלוהים" ונגזרות שלה מתארות גם דיינים[48] בעלי שררה[49] ואלילים[50]. הפועל "ברא" ייחודי במקרא לאלהים[51].

לאור העובדה שהמילה "אלוהים" אינה דווקא מתייחסת לגוף שלישי יחיד, נוכל למצוא אותה פעמים רבות עם פועל ברבים. לדוגמה בספר בראשית ב', שם נאמר, ”נעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ” (ספר בראשית, פרק א', פסוק כ"ו), דהיינו יש כאן רמיזה שלא רק ה' עצמו לבדו ברא את האדם אלא היו גם אלוהיות אחרות, לפי חלק מהפרשנויות, היו אלו מלאכי עליון[52], אך הפירוש המקובל הוא שמדובר בלשון מלכים.

יש הסוברים כי מקור השם העברי אֱלוֹהִים (במקרא תמיד בכתיב חסר: אֱלֹהִים) הוא המילה אֱלוֹהַּ בריבוי[53]. לדעה אחרת, הצורה אֱלוֹהִים הייתה במקורה ריבוי של המילה אֵל, כשהעיצור ה"א נוסף כהרחבה לבסיס הדו-עיצורי (בדומה לכך: אֵם – אִמָּהוֹת). על פי השערה זו, צורת היחיד אֱלוֹהַּ נגזרה לאחור מצורת הריבוי. לשימוש בלשון רבים ייתכנו שני הסברים: האחד, שריד לשוני לתקופה שבה האמינו בריבוי אלים לדוגמה: ”וַיִּבֶן שָׁם, מִזְבֵּחַ, וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם, אֵל בֵּית-אֵל: כִּי שָׁם, נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים, בְּבָרְחוֹ, מִפְּנֵי אָחִיו”[54]. והשני, פנייה דרך כבוד בלשון רבים "ריבוי מלכותי" – הדרך שבה פונים אל מלכים או שבה מלכים נהגו לדבר על עצמם.

המילה "אלוה" עצמה קרובה למילה אל. הוגי דעות יהודיים כמהר"ל מפראג טענו כי השם "אל" בא לבטא את עוצמת הבורא, בדומה לשמו של בעל החיים איל המסמל עוצמה, וכפי שעולה מביטויים מקראיים כגון "אֱיָלוּתִי" ('כוחי') ו"אֵילֵי הָאָרֶץ" ('שליטי הארץ') ומן השימוש המקראי בביטוי 'אלהים' בהתייחס לדיינים בשר ודם.

כינויים נוספים

עריכה
  ערך מורחב – שמות של אלוהים ביהדות

ביהדות יש שמות וכינויים רבים לאלוהים, שלפי הפרשנות מבטאים צורות שונות של התייחסויות אליו. דווקא בגלל הגדרת המהות העליונה של מושג האלוהים, אשר לפי התפיסה הדתית נמצא מעבר למושג המילולי האנושי – אין די במושגים בודדים בשפה כדי להכיל את כל מהותו. השם אלוהים משמעותו בדרך כלל "בעל כל הכוחות כולם", וכן הוא מייצג את מידת הדין של האלוהות.

כאמור, במקרא נפוץ השם יהוה – השם המפורש. מפאת קדושת השם ועל פי אחד הפירושים לדיבר 'לא תשא את שם ה' אלהיך לשווא' מתוך עשרת הדיברות, נוהגים שלא להגות את השם המפורש ואף לא לכתוב אותו.

השמות העיקריים הנוספים של אלוהים הם:

  1. אדני – מלשון אדנות.
  2. אל ונגזרותיו אלוה ואלוהים.
  3. אהיה - תשובתו למשה כאשר שאל לשמו: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים: הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וְאָמְרוּ-לִי: מַה-שְּׁמוֹ? מָה אֹמַר אֲלֵהֶם? וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה: אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה. וַיֹּאמֶר, כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם"[55].
  4. שדי – שם מקראי שיש לו מגוון פירושים[56].
  5. צבאות – אלוהי צבאות ישראל. אולם קיימת פרשנות נוספת, המפרשת את השם כבורא כל צבאות עולם כלומר, צבא השמיים (השמש הירח והכוכבים וכו') צבא הים, וצבא היבשה. שם זה מבטא את גדולתו ועוצמתו של אלוהים. שם זה מוזכר לראשונה בתפילת חנה בספר שמואל.

כינויים נוספים:

  1. שלום
  2. אל עליון
  3. הקדוש ברוך הוא, או בראשי תיבות – הקב"ה. (בארמית: 'קודשא בריך הוא') במחקר נטען שהביטוי המקורי היה "הקודש" או "שם הקודש" ונוסף לו העיטור המקראי "ברוך הוא"[57]. ”וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם”.
  4. מלך מלכי המלכים
  5. אלוהי האלוהים
  6. קַנָּא - לפי הפסוק "כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר, כִּי יְהוָה קַנָּא שְׁמוֹ, אֵל קַנָּא הוּא"[58].
  7. ריבונו של עולם – ביטוי תלמודי. מארמית: אדונו של העולם.
  8. ריבון העולמים – מארמית ועברית מקראית: אדון העולמות.
  9. הבורא, בורא עולם, או הבורא יתברך שמו – העיטור הלשוני יתברך שמו נדון בהמשך.
  10. מי שאמר והיה העולם – ביטוי בנוסח הברכה הפותחת את חטיבת פסוקי דזמרא בתפילת שחרית ומקורו בשינוי מדברי אליפז בספר איוב.
  11. יושב תהילות ישראל – ביטוי מקראי מתהלים
  12. צור ישראל – ביטוי מקראי
  13. המקום – שהוא מקום לעולם ואין העולם מקום לו[59]
  14. הגבורה – משמש בביטוי "מפי הגבורה", המתייחס לקבלת התורה מפיו של אלוהים עצמו.

בעת שימוש בתארים שונים נפוצה הוספת המילה "יתברך". לדוגמה: "הבורא יתברך", "ברצונו יתברך" ו"יתברך שמו". יתברך שמו הוא ביטוי שאול מישעיהו ותפילת הקדיש בעקבותיו.

כדי שלא להזכיר את שמו של האל לשווא, נעשה שימוש גם בכינויים שעיקרם תחליף לשמות המקודשים. כדוגמת:

  1. השם – מכוון לשמו של ה' בלי להזכירו.
  2. אדושם – הלחם של 'אדוני' ו'השם'. ישנם חזנים וזמרים המשתמשים בשם זה כתחליף להגיית השם 'אדוני', תוך שמירת משקלו הפונטי. בהלכה הובעה התנגדות לשימוש במילה זו בנימוק שיש בה חוסר כבוד[60].
  3. אלוקים – תחליף ל'אלוהים', על בסיס הדמיון בין האותיות ה' ו-ק'.
  4. הקל – תחליף ל'האל', על בסיס הדמיון בין האותיות ה' ו-ק'.

שמות אחרים המזוהים במקורות קבליים כ"שם המפורש":

  1. שם בן מ"ב
  2. שם בן ע"ב

זהירות נוהגת גם לגבי צירוף האותיות "יה" שהן אחד השמות הקדושים, לכן בספירה באותיות עבריות נוהגים לכתוב ט"ו עבור 15 ולא י"ה. מנהג זה מופיע לראשונה במצבות צוער[61] ובמהלך ימי הביניים התקבל כמעט ללא עוררין[62]. במהלך המאה ה-16 התחילו להימנע גם מלכתוב י"ו עבור 16 ובמקומו כותבים ט"ז[63]. כאשר מופיעות אותיות אלה בסוף מילה יש הנוהגים להשמיט את האות ה"א ולסמן במקומה גרש, לדוגמה: "אשתי שתחי'".

מצוות עיקריות כלפי אלוהים

עריכה

בספר שמות בעשרת הדיברות עוסקים הפסוקים הראשונים בקשר שבין אלוהים לבני ישראל:[64]

  • אמונה באל אחד, שהוציא את עם ישראל ממצרים: ”אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי”.
  • איסור עבודת אלילים: ”לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם...”
  • איסור נשיאת שם אלוהים לשווא: ”לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא – כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהֹוָה, אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא”.

מצוות נוספות העוסקות בקשר שבין האדם לאלוהים הן מצוות אהבת ה' ומצוות יראת ה'.

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה
מקורות
עריכה
הגות ומחקרים
עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא אלוהים בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ ראו בפסקה כינויים נוספים
  2. ^ ”וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר”
  3. ^ ”וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב”
  4. ^ ”וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה”
  5. ^ ספר בראשית, פרק ב', פסוק ז': וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם
  6. ^ ספר בראשית, פרק ב', פסוק ח': ”וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם”
  7. ^ 1 2 במורה הנבוכים חלק א' פרק מו'
  8. ^ מורה הנבוכים, פרק מז'
  9. ^ יחזקאל קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, כרך א', עמ' 227–231.
  10. ^ Benjamin Sommer, The Bodies of God and the World of Ancient Israel (2009)
  11. ^ 1 2 אחינעם יעקבס, תיאורי האל הבוכה בספרות חז"ל: היבטים ספרותיים, תרבותיים ורעיוניים, 2016-01-01, עמ' 250
  12. ^ יאיר לורברבוים, צלם אלוהים: הלכה ואגדה, הוצאת שוקן, 2004.
  13. ^ בדברי רבי אבהו: "מַה אֲמַר לִי דַהֲוָה בַּר נַשׁ? אֲנִי אוֹמֵר: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה" תלמוד ירושלמי, מסכת יומא, פרק ה', הלכה ב' בסופה.
  14. ^ 1 2 3 תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ז', עמוד א'
  15. ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף מ"ג, עמוד ב'
  16. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ו', עמוד א'
  17. ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ג', עמוד ב'
  18. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף נ"ט, עמוד א'
  19. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף נ"ט, עמוד ב'
  20. ^ משנה תורה, ספר המדע, הלכות יסודי התורה, פרק א' הלכה ט'.
  21. ^ ספר בראשית, פרק א', פסוק כ"ז
  22. ^ רמב"ם, מורה נבוכים, חלק א', פרק א'
  23. ^ כגון: ”ר' פלוני עבד עובדא במוק ביחידי ובלילה. אמר ר' פלוני כמה רב גובריה (רב כוחו) דעביד ביחידאה!”
  24. ^ תניא, ליקוטי אמרים, שער היחוד והאמונה פרקים א' וב'
  25. ^ הרב קוק, מאמרי הראי"ה, עמ' 70
  26. ^ א
  27. ^ ספר בראשית, פרק ו', פסוקים ה'–ז'.
  28. ^ הסיפור נזכר גם בספר דברים, פרק י"א, פסוק ו', ובספר תהילים, פרק ק"ו, פסוקים ט"ז–י"ח.
  29. ^ ספר מלכים א', פרק י"ח, פסוק מ'
  30. ^ דוקינס, יש אלוהים?
  31. ^ מארק סמית', הופעתה של הרטוריקה המונותאיסטית בממלכת יהודה (באנגלית)
  32. ^ מארק סמית', אל, יהוה, והאלוהים המקורי של ישראל ויציאת מצריים (באנגלית)
  33. ^ ראו: מייקל ס. הייזר, האם יהוה ואל הם אלוהיות נפרדות בדברים ל"ב ותהילים פ"ב? (באנגלית)
  34. ^ 1 2 Robert Gnuse, "The Emergence of Monotheism in Ancient Israel: A Survey of Recent Scholarship", Religion 29/4, pp. 315-336.
  35. ^ ספר בראשית, פרק כ"ח, פסוק י"ט.
  36. ^ הראי"ה קוק, אדר היקר, עמ' מ"ב-מ"ג
  37. ^ ישראל קנוהל, מאין באנו: הצופן הגנטי של התנ"ך, אור יהודה: הוצאת דביר, 2008.
  38. ^ ספר דברים, פרק ל"ג, פסוק ב'.
  39. ^ נילי שופק, "החומר המצרי ככלי לליבון סוגיית ראשית ישראל", בית מקרא קע"ו, תשס"ד, עמ' 67–88 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה).
  40. ^ נדב נאמן, ספרים ודברי ביקורת: לה' תימן ולאשרתו, ציון פא, 2016, עמ' 513
  41. ^ ברוך מרגלית, לסוגית "יהוה ואשרתו", בית מקרא מ, 1995, עמ' 386
  42. ^ דברים, אנציקלופדיה עולם התנ"ך, רמת-גן 2002, עמ' 77
  43. ^ מרדכי כוגן, אם כי אין מידע בנוגע לזהות בעלי הכתובות, ואם היה להם קשר לישראל או השתייכו לעם ישראל "ה' ואשרתו: הממצאים המפתיעים בכונתילת עוג'רוד", לא לבדד ישכון: ישראל ושכניו בימי הבית הראשון, ירושלים: הוצאת משרד החינוך, 2000, עמ' ?
  44. ^ David E. Stevens, “Does Deuteronomy 32:8 Refer to ‘Sons of God’ or ‘Sons of Israel’?,” Bibliotheca Sacra 154 (April-June 1997)
  45. ^ על הפסוק: ”וְאֶת-הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר-עָשׂוּ בְחָרָן” (ספר בראשית, פרק י"ב, פסוק ה'.), מפרש רש"י: ”מלמד שאברהם מגייר את הגברים ושרה מגיירת את הנשים”.
  46. ^ על פי יהודה דוד אייזנשטיין, אוצר מדרשים א', מהדורת ניו יורק תרע"ה, באתר היברובוקס.
  47. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק א'.
  48. ^ ”אִם-לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב, וְנִקְרַב בַּעַל-הַבַּיִת אֶל-הָאֱלֹהִים: אִם-לֹא שָׁלַח יָדוֹ, בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ” (שמ' כב, 7)
    עַֽל־כָּל־דְּבַר־פֶּ֡שַׁע עַל־שׁ֡וֹר עַל־חֲ֠מוֹר עַל־שֶׂ֨ה עַל־שַׂלְמָ֜ה עַל־כָּל־אֲבֵדָ֗ה אֲשֶׁ֤ר יֹאמַר֙ כִּי־ה֣וּא זֶ֔ה עַ֚ד הָֽאֱלֹהִ֔ים יָבֹ֖א דְּבַר־שְׁנֵיהֶ֑ם אֲשֶׁ֤ר יַרְשִׁיעֻן֙ אֱלֹהִ֔ים יְשַׁלֵּ֥ם שְׁנַ֖יִם לְרֵעֵֽהוּ(ספר שמות, פרק כ"ב, פסוק ח')
  49. ^ ”וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה; וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, יִהְיֶה נְבִיאֶךָ” (שמ' ז, 1–2)
  50. ^ ” וְעַתָּה יְראוּ אֶת-ה', וְעִבְדוּ אֹתוֹ--בְּתָמִים וּבֶאֱמֶת; וְהָסִירוּ אֶת-אֱלֹהִים, אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם בְּעֵבֶר הַנָּהָר וּבְמִצְרַיִם, וְעִבְדוּ, אֶת-ה'” (ספר יהושע, פרק כ"ד, פסוק י"ט)
  51. ^ ראו, שד"ל, רמב"ן על בראשית א1. כנראה הפועל מתאר פעולה של יצירה יש מאין.
  52. ^ להרחבה על המושג אלוהים, ראה מ.ד. קאסוטו, מאדם עד נח, פירוש על ספר בראשית, ירושלים, תשל"ד, עמ' 55–57.
  53. ^ ראו: יהודה הלוי, ספר הכוזרי, תחילת מאמר רביעי.
  54. ^ ספר בראשית, פרק ל"ה, פסוק ז'
  55. ^ ספר שמות, פרק ג', פסוק י"ד
  56. ^ ראו פירוט חלקי כאן: אל שדי באתר ספריא
  57. ^ א"א אורבך, חז"ל פרקי אמונות ודעות, פרק 7[דרושה הבהרה], הוצאת מאגנס, תשכ"ט
  58. ^ ספר שמות, פרק ל"ד, פסוק י"ד
  59. ^ בראשית רבה סח; משנה, מסכת יומא, פרק ח', משנה ט'; תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ט"ז, עמוד ב'
  60. ^ קיצור שולחן ערוך, ו ג
  61. ^ מצבה ח'
  62. ^ בשנת 1580 עדיין הודפסו ברומא חמש מגילות עם יה במספור העמודים וכן מופיע בכתבי יד מאוחרים יותר מיהדות קאיפנג (הגדה של פסח, פרשת דברים ועוד)
  63. ^ לדוגמה סידור שהודפס בלובלין בשנת ה'שי"ד ובו הקונטרסים ממוספרים (תואר על ידי אהרן פריימן בהצופה לחכמת ישראל, שנה עשירית (ה'תרפ"ו), עמוד 284.
  64. ^ ספר שמות, פרק כ', פסוקים ב'–ה'.
  65. ^   מאיר בר מימון, הצד האפל של אלוהים המקראי, באתר הארץ, 1 ביולי 2016
אוחזר מתוך "https://he.wiki.x.io/w/index.php?title=אלוהים_(יהדות)&oldid=39772715"