קונסול (רומא העתיקה)

קונסול (בלטינית: Consul) הוא שם התואר שניתן למחזיק במשרה הנבחרת הגבוהה ביותר ברומא העתיקה בזמן הרפובליקה הרומית. מאוחר יותר, בתקופת שלטונם של הקיסרים, הידרדרה המשרה למשרה טקסית בעיקרה, שהמחזיק בה מונה על ידי הקיסר הרומאי. נושאי המשרה כונו בראשונה "פרטורים" ("ההולכים קדימה"), ורק במהלך המאה הרביעית לפנה"ס נתקבע השם "קונסולים". משמעות המילה "קונסול" בלטינית היא "אלה ההולכים יחד".

קונסול צועד בין שני ליקטורים

היסטוריה

מקור המשרה מתועד כבר מהקמתה של הרפובליקה הרומית בשנת 509 לפנה"ס (לפי המסורת הרומאית), תיעוד מפוקפק במקצת, בשל היותו מבוסס למחצה על אגדות ואי-ההמשכיות של העברת המשרה במאה החמישית לפנה"ס. המחקר המודרני מציין את תאריך היווצרות המשרה והרפובליקה בשנת 501/502 לפנה"ס. לפי המסורת הרומית, שני הקונסולים הראשונים היו לוקיוס טארקוויניוס קולאטינוס ולוקיוס יוניוס ברוטוס, האדם שלפי המסורת הרומית הדיח את המלכים הרומאים, והקים את הרפובליקה.

הקונסולים היו תמיד נבחרים בזוגות (אחד מהם כקונסול בכיר), לתקופה של שנה, והיו למעשה ראשי הממשל הרפובליקאי הרומאי. הבחירה נעשתה על ידי אספת הקנטוריות, אך נדרש לה אישורה של אספת הקוריות. לכל קונסול הייתה זכות וטו ("אני אוסר!") על פעולותיו של חברו ועל פעולות של מגיסטראטים ומוסדות שלטון אחרים ברפובליקה. חלוקת התפקידים בין הקונסולים לא הייתה חלוקה מנהלתית, אזוריות, או משפטית, ולא הייתה קבועה בחוק. למעשה כל קונסול יכול היה להחליט ולבצע בכל תחום שיפוט ואף להתערב בהחלטותיו ובפעולותיו של חברו. עם זאת, לעיתים רבות חילקו הקונסולים באופן בלתי רשמי את האחריות ביניהם (לדוגמה, קונסול אחד נשאר בעיר רומא וניהל את ענייניה, בזמן שחברו למשרה עמד בראש הצבא הרומי ונלחם באויבי רומא; או קונסול אחד עמד בראש צבא שנלחם בספרד, בעוד חברו עומד בראש צבא שנלחם בסיציליה).

במקרים של חילוקי דעות שהיו חייבים להיפתר, לדוגמה בעת קרב, היה תור קבוע שחולק לפי ימים או חודשים, שקבע מי מהקונסולים יהיה בעל ההחלטה האחרונה.

אחריותם של הקונסולים כללה, חוץ מקביעת סדר היום הפוליטי של העיר, הן תפקידים דתיים, מנהלתיים, שיפוטיים והן תפקידים צבאיים. בעת מלחמה פיקדו הקונסולים על צבאות רומי.

הקונסולים יזמו חקיקה, יכלו לכנס את אספות העם השונות ואת הסנאט הרומי, והיו בעלי זכויות נרחבות להפעיל אמצעי כפייה (COERCITIO) שכללו מעצר, לקיחת ערבויות כספיות, הטלת קנסות, ובתקופות מוקדמות יותר הענשה על ידי מתן מלקות.

הקונסולים גם היו ראשי ההיררכיה של המגיסטראטים בתקופת הרפובליקה, וסמכותם של המגיסטראטים, זרמה, מבחינה חוקית, מהקונסולים אל שאר הפקידים. לפיכך הקונסולים היו יכולים בכל זמן לבטל את סמכותו של כל פקיד אחר (חוץ מהטריבונים והדיקטטורים) ולקחת על עצמם את סמכותם.

הקונסולים היו יכולים גם למנות דיקטטור לתקופה של חצי שנה, במקרים שהיה צורך, לפי שיקולם, באדם אחד שינהל את ענייני המדינה (כמו בעת המלחמה עם חניבעל, או כשרצו לערוך אירועים מיוחדים) עם סיום כהונתו של הקונסול הסתיימה גם כהונת הדיקטטור.

תפקיד הקונסול נחשב לשיא בקריירה של פוליטיקאי רומי, ולמשרה היוקרתית ביותר והגבוהה ביותר במסלול המשרות ("cursus honorum"), היררכיית המשרות הנבחרות בשלטון הרומי.

אדם שהיה רוצה להיבחר לקונסול היה צריך להיות ממעמד קונסולארי, לאחר שעבר את גיל 40, עברה תקופה של שנתיים מאז מילא תפקיד נבחר אחר ולאחר שמילא את כל המשרות הפוליטיות הקודמות ב"מסלול המשרות" (קווסטור ופרטור). כמו כן אם האדם היה קונסול בעבר הייתה צריכה להיות תקופה של עשר שנים בין קונסולאט לקונסולאט (אם כי התעלמו מהקריטריונים האלה מספר ניכר של פעמים ובייחוד בימיה האחרונים של הרפובליקה הרומית). בראשיתה של המשרה היא הייתה שמורה רק לבני מעמד הפטריקים, אולם מאוחר יותר נפתחה גם לפלבאים שעברו את גיל 42 (הקונסול הפלבאי הראשון נתמנה ב־366 לפנה"ס).

מעמד הקונסול הביא עמו יוקרה רבה: השנה, בכרונולוגיה הרומית, נקראה על שם שני הקונסולים שכיהנו באותה שנה. לדוגמה, שנת 59 לפנה"ס נקראה ה"קונסוליה של קיסר ובבילוס", על שם שני האישים שהחזיקו בקונסוליה באותה שנה (השנה הזו נודעה גם כ"קונסוליה של יוליוס וקיסר", כבדיחה על העובדה שיוליוס קיסר למעשה שלט כמעט לחלוטין במשרה).

כל קונסול לווה לכל מקום ב־12 ליקטורים (משרתים ושומרי ראש אישיים של מחזיקי המשרות הגבוהות ברומא), שנשאו כדגל את סמלי השררה והכוח של רומא, הפסקס (חבילת מקלות קשורות שבתוכן גרזן), ובכך ציינו את כוחם של הקונסולים.

עם התפשטות האימפריה, נשלחו קונסולים לאחר סיום כהונתם לפרובינקיה רומאית שם כיהנו לזמן מוגבל כפרוקונסולים והיו בעלי כוח כמעט בלתי מוגבל בפרובינקיה שלהם.

הקונסולים לשעבר או פרוקונסולים, נהנו גם לאחר סיום כהונתם מיוקרה, ורק מקרבם נבחרו הקנסורים וה"פרינקפס סנאטוס" ראשון הסנאטורים, משרות מועטות בכוחם מקונסוליה, אך בעלות יוקרה והילה גדולה.

תפקידם הדתי של הקונסולים לא כלל את כל הסמכויות הדתית שהחזיקו המלכים הרומאים, אולם הוא כן כלל את הזכות לבצע את "האוספיקיה" (Auspicia), טקס דתי שבו הם בחנו אותות, ופירשו לפיהם את רצון האלים הרומים ויחסם להחלטות הרפובליקה הרומית. האוספיקיה בוצעה לפני כל פעילות מדינית חשובה, כגון יציאה למלחמה והסמכות לבצע אותה העניקה לקונסולים כוח פוליטי ודתי רב. הקונסולים נעזרו בביצוע מטלה זו בחבר האוגורים, כהני דת שהתמחו בנושא, אולם ההחלטה הסופית על פירושם של האותות היה נתון בידי הקונסולים.

אם קונסול הודח, מת או התפטר באמצע כהונתו, היה נבחר קונסול אחר שימלא את מקומו עד סיום תום כהונתו המקורית, שהיה ידוע בתור "קונסול מחליף" (suffectus). אף על פי שסמכויותיו לא היו פחותות מזה של קונסול שכיהן מתחילת השנה הוא לא נהנה מאותה יוקרה כמו קונסול רגיל.

הקונסולאט תחת שלטון הקיסרים

בשלבי גסיסתה של הרפובליקה הרומית הלך ופחת הכוח הממשי בידי הקונסולים, הכוח האמיתי התרכז בידי הטריומווירט הראשון (גנאיוס פומפיוס מגנוס, יוליוס קיסר ומרקוס ליקיניוס קראסוס), לאחר מכן בידי הטריומווירט השני ולבסוף בידיו של אוגוסטוס.

אוגוסטוס, עם הקמת צורת השלטון החדשה של הפרינקפס, שינה את טבעה של המשרה, נטל ממנה כמעט את כל כוחה הממשי, ולמעשה הפך אותה למשרה ממונה. אף על פי כן נשארה המשרה בעלת יוקרה רבה, והייתה משרה נדרשת בדרך לנציבות, קנסורה וכדומה.

התדרדרות המשרה הובילה לחילוף של כמה קונסולים בשנה אחת, כדי לאפשר לכמה שיותר סנאטורים לקבל את המשרה ורק הקונסולים שנתמנו באחד בינואר זכו לכך שהשנה תיקרא על שמם. תופעה זו הגיעה לשיאה תחת שלטונו של הקיסר קומודוס, כאשר בשנת 190 החזיקו בקונסולאט 25 איש.

הקיסרים עשו בקונסולאט כבשלהם, ולעיתים קרובות מינו את עצמם, את בני חסותם ואת קרוביהם למשרה ללא התחשבות במסורת ובמגבלות הגיל (הקיסר הונוריוס קיבל את הקונסולאט בלידתו).

בזמן קיומה של האימפריה הגאלית (260–274) החזיקה גם היא שני קונסולים כל שנה.

כחלק מהרפורמה שלו, הקיסר קונסטנטינוס חילק את תחומי האחריות של הקונסולים. אחד נשלח לרומא והשני נשאר בקונסטנטינופול. כתוצאה מכך, לאחר ההתפלגות הסופית של האימפריה הרומית, ב־395 לספירה, כל קיסר היה יכול למנות רק קונסול אחד. לאחר התמוטטות האימפריה הרומית המערבית מונה רק קונסול אחד כל שנה.

הקונסול האחרון ברומא מונה ב־534 והאזרחי האחרון בקונסטנטינופול ב־541. אחר כך הקיסרים נשאו תואר זה עד אמצע המאה ה-7.

לקריאה נוספת

• A. Degrassi, I fasti consolari dell'Impero Romano, Rom 1952

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קונסול בוויקישיתוף

• רשימת הקונסולים משנת 509 לפנה"ס עד שנת 100 לספירה
• קונסולים רומיים, דף שער בספרייה הלאומית
• קונסול, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)