קוסט פלוס
קוסט פלוס היא שיטה לקביעת מחיר של מוצר או שירות בהתאם לעלותו לספק בתוספת רווח מסוים.
השיטה
עריכהבניגוד לשיטה הנפוצה, שבה הספק קובע את מחיר המוצר מראש, ועלול לצאת בהפסד בסיומה של העסקה, בשיטת קוסט פלוס מובטח לספק רווח מסוים, שבדרך כלל אינו גבוה, משום שזהו רווח נטול סיכון.
שיטה זו משמשת, למשל, בפרויקטים שבהם קשה לאמוד מראש את העלות, ולכן קשה לקבל מהספק התחייבות למחיר קבוע.
הרווח המוסכם בשיטה זו נקבע בדרכים אחדות:
- הרווח יהיה סכום קבוע (Cost plus fixed-fee). בדרך זו יש לתת לספק תמריץ להקטין את העלות, משום שהקטנת העלות לא תפגע ברווח המובטח לו.
- הרווח יהיה אחוז מסוים מהעלות (Cost plus percentage of cost). בדרך זו אין לתת לספק תמריץ לצמצם את העלות. להפך, יש בה תמריץ להגדלת העלות, ולכן השימוש בה מקובל בעיקר במצבים שבהם השליטה בגובה העלות אינה בידי הספק. דוגמה: קבלן כוח אדם מספק עובדים בקוסט פלוס, תוך קביעת מחיר לשעת עבודה לפי עלות שכרו של העובד בתוספת אחוז מסוים, שהוא הרווח של הספק. מספר שעות העבודה שינוצלו נקבע רק על ידי הלקוח, ולכן אין חשש שהספק יגדיל את מספרן כדי להגדיל את רווחיו.
ישראל
עריכההנהגת שיטת קוסט פלוס יוחסה בעיתונות הישראלית לממשלת המנדט, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה[1].
בראשית ימיה של מדינת ישראל, בהתאם למדיניות הקיצוב קבעו משרדי הממשלה את המחירים על פי שיטת "קוסט פלוס", על פיה המחיר של תוצרת נקבעה על פי ההוצאות של היצרן הפחות יעיל של התוצרת[2]. התוכנית הכלכלית של תחילת 1952 הצהירה על ביטול השימוש בשיטה. ראש הממשלה הסביר: "שיטה זו מביאה להנמכת התפוקה ובמקרים רבים לרווחים מופרזים, ומחבלת בכושר ההתחרות של תוצרתנו"[3]. הוסיף על דבריו דוד צבי פנקס שקבע: "הייתה התחברות של מעבידים ופועלים לעבוד פחות ולהרוויח יותר"[4]. בפועל, המשיכו פקידי הממשלה לקבוע את המחירים על פי שיטת קוסט פלוס[3] והמועצה הכלכלית המליצה שוב לבטלה[5]. בתחילת יוני 1952 הצהיר דב יוסף שהוחל בשינוי השיטה והוצאו מכרזים לייצור מוצרים ספציפיים[6]. בחלק מהמכרזים הציעו היצרנים מחירים נמוכים משמעותית מאלו שאושרו בשיטת "קוסט פלוס" ובעיתונות דרשו חקירה כדי להעניש את האחראים לרמאות שבניפוח הוצאות[7]. ביטול שיטת קוסט פלוס הביאה את היצרנים להתמקחות נוקשה יותר על שכר העובדים, בגלל שלא יכלו לגלגל עלויות של תוספות שכר למחירי התוצרת[8]. בפועל, חלקים נרחבים של המשק המשיכו לפעול בשיטת קוסט פלוס וניסיונות לבטל את השיטה בשוק מסוים נתקלו בטענות שפוגעים במגזר ספציפי[9].
קישורים חיצוניים
עריכה
- עלות ועוד, באתר "מעות"
הערות שוליים
עריכה- ^ י. גור אריה, ביצוע שיטת המכרזים - ללא רתיעה, הצופה, 27 באוגוסט 1952
- ^ מ. פרלמוטר, לקח שיטת המכרזים, קול העם, 25 בספטמבר 1952
- ^ 1 2 י. שדמי, ומה בדבר יתר הסעיפים?, מעריב, 23 במרץ 1952
- ^ ברוב של 53 נגד 44 קול אושרה בכנסת "התוכנית הכלכלית החדשה", על המשמר, 21 בפברואר 1952
- ^ המועצה הכלכלית ממליצה על ביטול "קוסט פלוס" על התחרות והכרזות, הצופה, 6 במאי 1952
- ^ הפיקוח והקיצוב הכרח לא יגונה, דבר, 3 ביוני 1952
- ^ המיכרזים ומתח הרווחים, על המשמר, 30 ביולי 1952
- ^ בעיות תוספת היוקר, הצופה, 18 בנובמבר 1953
- ^ יוסף כנען, החשבון האומלל של קוסט פלוס, דבר, 4 ביולי 1956