קם ליה בדרבה מיניה
| מתקיים דיון בו מוצע לאחד ערך זה לתוך הערך ממון לזה ונפשות לזה. | |
קם ליה בדרבה מיניה (קלב"מ; תרגום מארמית בבלית: עמד לו בזה שגדול ממנו) הוא כלל הלכתי הקובע כי כאשר מגיעים לאדם כמה עונשים על מעשה אחד, הוא מקבל רק את העונש החמור מביניהם.
| מקרא | ספר שמות, פרק כ"א, פסוקים כ"ב–כ"ג |
|---|---|
| משנה | מסכת כתובות, פרק ג', משנה ב' |
| תלמוד בבלי | מסכת כתובות, דף ל', עמוד א' - דף ל"ז, עמוד ב' |
| משנה תורה | הלכות גניבה, פרק ג', הלכה א', הלכות נערה בתולה, פרק א', הלכה י"ג |
| שולחן ערוך | חושן משפט, סימן שנ"א |
  | |
מקור הכלל והיוצאים מן הכלל
עריכהבתורה מופיעים מספר מקורות מהם נלמד דין זה. הראשון נמצא בספר שמות, בפרשת משפטים[1]: "וכי ינצו אנשים, ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון, ענש יענש... ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש". מדובר במקרה שבו אדם מכה אשה הרה, ועובריה נהרגים בעקבות כך. אם האשה נהרגת- המכה פטור מלשלם על העוברים, בעוד שאם היא שורדת, הוא חייב לשלם עליהם.
מקור נוסף מתייחס למקרה שבו אדם מחויב עונש מלקות וממון. על מקרה כזה נאמר[2]: "וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ במספר". במסכת מכות[3], דרשו על פסוק זה כך: "על רשעה אחת אתה מחייבו, ואין אתה מחייבו משום שתי רשעיות"- כלומר, אתה מחייב אדם בעונש אחד לכל מעשה, ולא יותר.
לכלל זה יש יוצא מן הכלל יחיד - הדין של מוציא שם רע, הייחודי בכך שהאיש המוציא שם רע מחויב גם בקנס כספי וגם במלקות. בנוסף יש גם כמה מקרים בודדים בהם האדם נענש דווקא בממון ולא במלקות. כך לדוגמה בעדים זוממים שהעידו עדות ממון, שמשלמים ולא לוקין, וכן מכה חבירו הכאה שיש בה שווה פרוטה, אף שהיה צריך ללקות על הלאו של "לא יוסיף", בכל זאת משלם.
דיני קלב"מ מרוכזים בעיקר בתחילת הפרק השלישי של מסכת כתובות, "אלו נערות"[4]. הנושא נידון גם במסכת סנהדרין, בבא קמא, מכות ועוד.
פרטי דינים
עריכה- חיוב בדיני שמים - כאשר מתקיים הפטור של "קם ליה בדרבה מיניה" בית הדין אינו יכול לחייב את האדם בממון, אבל הוא מחויב לשלם בדיני שמים[5].
- חייבי מיתות שוגגין - דין נוסף מחודש בגמרא, והוא "חייבי מיתות שוגגין". משמעותו היא שדין קלב"מ נאמר לא רק במקרה שבו יש חיוב מיתה בפועל, אלא גם במקרה שאדם יכול היה להתחייב מיתה, אך בפועל אינו נהרג. כך, לדוגמה, אדם המבעיר את גדיש חברו בשבת, אך בלי שידע שמדובר בשבת / שהפעולה אסורה, ולכן נחשב שוגג. המחלל שבת בשגגה אינו נהרג, אך כיוון שבאופן עקרוני על העבירה שעשה יכול היה להיהרג, הוא אינו חייב לשלם על הגדיש[6].
- ממון לזה ונפשות לזה - הוא כלל לפיו במקרה שנאשם ביצע פשע שפגע בשני אנשים שונים, כאשר הפגיעה בראשון גוררת עונש מיתה והפגיעה בשני גוררת עונש כספי, לא יחול דין קם ליה בדרבה מיניה, אלא הנאשם ייענש בעונש כפול: ישלם תשלום כספי וכן ייענש במיתת בית דין.
מקרים שונים
עריכהמיתה ומלקות
עריכהכאשר שני העונשים המוטלים על האדם הם מיתה ומלקות, נחלקו התנאים[7] האם אומרים קים ליה בדרבה מיניה או לא. לדעת רבי עקיבא, הכלל חל ולכן האדם לא ילקה, ואילו לדעת רבי ישמעאל, ילקה, מאחר שהמלקות יכולות להחשב כחלק מהמיתה.
המיתה הפוטרת מתשלום היא רק מיתה בידי אדם, כלומר מיתת בית דין, או מקרה שבו אפשר להמית את האדם גם מחוץ לבית הדין- בדין רודף או הבא במחתרת. אם דין המוות הוא בידי שמים, כחילול יום הכיפורים שעונשו כרת, יש מחלוקת: לשיטת רבי נחוניא בן הקנה[8] יש בזה דין של קלב"מ, אך לא נפסק כמותו להלכה. למרות זאת, רש"י[9] מביא את שיטת הגאונים, שבמקרה זה יוכל הניזק לקחת בכוח את הכסף המגיע לו מממונו של המזיק, למרות שבית הדין לא יחייב אותו. ראשונים אחרים חולקים וסבורים שהניזק אינו יכול לעשות כן, למרות הסכמתם העקרונית כי המזיק חייב בדיני שמיים.
מלקות וממון
עריכהכשאדם במתחייב מלקות ובממון - הוא לוקה ולא משלם, למעט שני מקרים: עדים זוממים שזממו לחייב אדם ממון שלא כדין, אמורים לקבל מלקות- מדין "לא תענה ברעך עד שקר", אך גם לשלם על הנזק שזממו לגרום, מדין "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו". הכלל הוא שהחיוב על תוכן ההזמה גדול יותר מהחיוב על עצם ההזמה - ו"כל המשלם אינו לוקה". המקרה השני הוא חובל בחבירו, שחייב מלקות על שהכה את חבירו, וכן ממון - פיצוי על הנזק. בפועל, הוא משלם ולא לוקה, מכיוון שחסה התורה על ממונו של הנחבל ורצתה לפצות אותו על הוצאותיו[10].
הדין של "חייבי מיתות שוגגין", לפיו גם כשאינו נענש בפועל במיתה אינו מתחייב ממון, קיים רק במיתה, ולא קיים במלקות. לכן, אם אדם עשה בשגגה עבירה שעונשה מלקות, ובאותו מעשה התחייב בממון, אין אומרים קלב"מ, וכל עוד לא יתחייב מלקות בפועל, צריך לשלם[11].
מיתות רבות
עריכהכאשר אדם מתחייב ביותר מסוג אחד של מיתה, אי אפשר להעניש אותו בכולן- אדם יכול למות רק פעם אחת. לכן, האדם ייהרג במיתה החמורה יותר.
לרבי יוסי, האדם ייהרג במיתה הראשונה שהעידו עליו[12].
לקריאה נוספת
עריכה- קצות החושן סימן כח ס"ק א, וראו גם סימן פז ס"ק כג וסימן תי ס"ק ד
הערות שוליים
עריכה- ^ ספר שמות, פרק כ"א, פסוקים כ"ב–כ"ג
- ^ ספר דברים, פרק כ"ה, פסוק ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף ד', עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ל', עמוד א' עד דף ל"ז, עמוד ב'
- ^ ראו תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף צ"א, עמוד א', וברש"י שם דיבור המתחיל "רבא", ובתוספות שם דיבור המתחיל "אילו", (מתחיל בעמוד הקודם)
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ל"ח, עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף י"ג, עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ל', עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ע', עמוד א', ד"ה "לא מפקינן מיניה"
- ^ על פי תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף ד', תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ל"ב
- ^ ראו בתלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ל"ה, עמוד א' מחלוקת בין רבי יוחנן לריש לקיש, ולהלכה פסק הרמב"ם משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות נערה בתולה, פרק א', הלכה י"א כרבי יוחנן: "ואם לא הייתה שם התראה הואיל ואינו חייב מלקות הרי זה משלם קנס"
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ל"ב, עמוד א'
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.