ויקיפדיה

קינגסלי איימיס

סופר בריטי
(הופנה מהדף קינגסלי אמיס)

סר קינגסלי ויליאם איימיס (באנגלית: Kingsley William Amis; ‏16 באפריל 1922 – 22 באוקטובר 1995) היה סופר, משורר, מבקר ומורה אנגלי. כתב למעלה מעשרים רומנים, שישה כרכי שירה, ספר זיכרונות, סיפורים קצרים, תסריטים לרדיו ולטלוויזיה, לצד עבודות של ביקורת חברתית וספרותית. לדברי הביוגרף שלו, זכרי לידר, איימיס היה "הסופר הקומי האנגלי הטוב ביותר במחצית השנייה של המאה העשרים". קינגסלי הוא אביו של הסופר מרטין איימיס.[1]

קינגסלי איימיס
Kingsley Amis
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 16 באפריל 1922
קלאפהאם, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 22 באוקטובר 1995 (בגיל 73)
לונדון, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Kingsley William Amis עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה Golders Green Crematorium עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים סנט ג'ונס קולג', אוקספורד עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות ג'ים בר מזל, The Old Devils עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות מ-1947 עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג
  • הילארי בארדוול (ינואר 1948–?)
  • אליזבת' ג'יין האוורד (1965–?) עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים מרטין איימיס, פיליפ איימיס, סאלי איימיס עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה

עריכה

קינגסלי איימיס נולד בקלאפהאם, דרום לונדון. הוא בנו של ויליאם רוברט איימיס, פקיד במקצועו.[2] הוא למד בבית הספר העיר לונדון, ובאפריל 1941 התקבל לסנט ג'ון קולג', באוניברסיטת אוקספורד, שם למד אנגלית. שם פגש את פיליפ לרקין, שהיה חברו הטוב והאדם בעל ההשפעה הגדולה ביותר עליו. לאחר שנה, ביולי 1942, זומן לשירות בצבא. אחרי ששירת בחיל האותות המלכותי (Royal Corps of Signals) במלחמת העולם השנייה, שב איימיס לאוקספורד באוקטובר 1945 על מנת להשלים את התואר שלו. אם כי הוא עבד קשה וקיבל תואר ראשון באנגלית ב-1947, הוא החליט בשלב זה להקדיש את מיטב זמנו לכתיבה.

ב-1946 פגש את הילרי בארדוול; הם נישאו ב-1948, אחרי שהיא נכנסה להריון עם ילדם הראשון, פיליפ. איימיס סידר לה בתחילה הפלה בחשאי, אולם שינה את דעתו, מתוך חשש לבריאותה. הוא התמנה למרצה לאנגלית באוניברסיטת סוונסי בווילס (1961-1949).[3] אחרי פיליפ נולדו שני ילדים נוספים: מרטין, באוגוסט 1949 וסאלי, בינואר 1954. מספר ימים לאחר לידתה של סאלי, ראה אור הרומן הראשון של איימיס, ג'ים בר מזל וזכה להצלחה גדולה, המבקרים סברו שהוא תפס את רוח התקופה של בריטניה בשנות החמישים ויצר סגנון חדש של ספרות בדויה.[4] ב-1972, בנוסף לשיעור מכירות מרשים בבריטניה, נמכרו רבע מיליון עותקים בכריכה רכה בארצות הברית והוא תורגם לבסוף לעשרים שפות, בכללן צ'כית, עברית, קוריאנית וסרבו-קרואטית.[5] הרומן זכה בפרס סומרסט מוהם לספרות בדויה ושמו של איימיס נקשר בשמם של סופרים שכונו Angry young men. "ג'ים בר מזל" היה אחד מראשוני הרומנים בסוגת "רומן קמפוס" והציב תקדים לדור מאוחר יותר של סופרים בכללם מלקולם בראדבורי, דייוויד לודג', תום שארפ והווארד ג'ייקובסון. כמשורר היה איימיס חלק מהזרם הספרותי שכונה The Movement.

בשנים 1958–1959 הוא ביקר לראשונה בארצות הברית, פעמיים, שם התמנה למרצה אורח לכתיבה יוצרת באוניברסיטת פרינסטון ולמרצה אורח באוניברסיטאות אחרות בצפון-מזרח ארצות הברית. עם שובו לבריטניה, הוא חש שחיקה והחל לתור אחר משרה אחרת; אחרי שלימד שלוש עשרה שנים בסוונסי, התמנה איימיס לעמית בקולג' פיטרהאוס, באוניברסיטת קיימברידג' (1963-1961). הוא התחרט על המעבר כעבור שנה, אחרי שמצא את קיימברידג' מאכזבת אקדמית וחברתית והתפטר ב-1963, הוא התכוון לעבור למיורקה; אבל הגיע רק עד לונדון.[6][7] באותה שנה נודע להילרי שאיימיס מנהל פרשיית אהבים עם הסופרת אליזבת ג'יין הווארד. הילרי ואיימיס נפרדו באוגוסט; הוא עבר לגור עם הווארד. הוא התגרש מהילרי ב-1965, ונשא לאשה את הווארד באותה שנה; ג'יין וקינגסלי התגרשו ב-1983. באחרית ימיו, איימיס חי בצוותא עם אשתו הראשונה הילרי ובעלה השלישי אלאסטיר בויד, הברון ה-7 קילמארנוק. בנו מרטין כתב את ספר הזכרונות Experience אודות חייו, קסמו ודעיכתו של אביו באחרית ימיו.

איימיס קיבל את התואר "מפקד" (CBE) במסדר האימפריה הבריטית ב-1990. באוגוסט 1995 הוא חש ברע, והתעורר חשש שהוא חווה שבץ. אחרי שנדמה היה שהחלים, מצבו החמיר, והוא התאשפז מחדש בבית החולים, שם הלך לעולמו ב-22 באוקטובר 1995, בבית החולים סנט פנקראס, בלונדון.{{הערה"סר קינגסלי איימיס; הסופר והמשורר הבריטי, נפטר, וושינגטון פוסט, 23 באוקטובר 1995}}[8] גופתו נשרפה והאפר הוטמן בגולדרס גרין קרמטוריום.

עבודתו הספרותית

עריכה

איימיס ידוע במיוחד בשל הרומנים הקומיים שכתב על חיי החברה הבריטית בין אמצע לסוף המאה העשרים, אולם עבודתו הספרותית הקיפה סוגות רבות - שירה, מסות וביקורת, סיפורים קצרים כתיבה בענייני גורמה, אנתולוגיות, ומספר רומנים בסוגות כמו מדע בדיוני ומסתורין. הקריירה שלו התפתחה בתחילה בדפוס שהיה הפוך לזה של חברו הקרוב, פיליפ לרקין. לפני שהוא נודע כמשורר, לרקין פרסם שני רומנים: איימיס לעומתו, רצה בתחילה להיות משורר, ופנה לכתיבת רומנים רק אחרי שפרסם כמה כרכי שירה. הוא המשיך במהלכה של הקריירה שלו לכתוב שירה שנודעת במיוחד באופי הישיר והנגיש שלה, עם זאת היא מכסה לעיתים על מנעד מחשבות, לדוגמה, “Bookshop Idyll” או “Against Romanticism”, בדיוק כפי שהוא נוהג ברומנים.

הרומן הראשון שלו, "ג'ים בר מזל" (1954), הוא ככל הנראה הידוע ביותר, ניזון מהתבוננותו על חיי החברה באוניברסיטת לסטר, שם עבד חברו פיליפ לרקין.[9] הרומן הוא סאטירה על המלומדים באקדמיה ב-redbrick (מונח המתאר את שש האוניברסיטאות השוכנות בערים התעשייתיות באנגליה), כפי שהן נראות מבעד לעיניו של הגיבור שלו, ג'ים דיקסון, כשהוא מנסה להצליח כמרצה צעיר להיסטוריה. הרומן תואר בידי רבים כחלק מתנועת הAngry young men (קבוצת סופרים ומחזאים בריטים בני המעמד הבינוני שהייתה פופולרית בשנות החמישים, שהבולטים שבה הם ג'ון אוסבורן וקינגסלי איימיס, הללו ראו בצורה מפוכחת את החברה המסורתית האנגלית), אם כי איימיס מעולם לא ראה עצמו ככזה. הרומנים האחרים של איימיס בשנות החמישים וראשית שנות השישים מתארים באופן דומה מצבים בחיי החברה הבריטית של אותה עת, ולעיתים מתבססים על ניסיון חייו של איימיס עצמו. That Uncertain Feeling ‏(1955) עוסק בספרן קרתני צעיר (שוב אולי הכוונה ללרקין, שהיה ספרן ב-Hull) שמתפתה לבגוד באשתו; I Like It Here‏ (1958) מציג את דעתו המזלזלת של איימיס על "חוץ לארץ" ומתאר את מסעותיו ביבשת עם משפחתו הצעירה; Take a Girl Like You‏ (1960) מתרחק מהאוטוביוגרפיה הקרובה, אבל נותר נטוע בעניינו במין ובאהבה בחיי המודרניים, מתחקה אחר חיזוריו ולבסוף פיתויה של הגיבורה ג'ני בון על ידי מנהל בית הספר הצעיר, פטריק סטנדיש.

ב-The Anti-Death League‏ (1966), איימיס מתחיל להפגין חלק מניסוייו - בתוכן, אם לא בסגנון - שיאפיינו הרבה מעבודתו בשנות השישים והשבעים. נטישתו של איימיס את הריאליזם שאפיין את הרומנים הקומיים המוקדמים שלו אינו כה פתאומי כפי שנדמה בתחילה. הוא היה קורא נלהב של מדע בדיוני מאז ילדותו, ופיתח את העניין הזה בהרצאות כריסטיאן גאוס שנשא ב-1958, כשביקר באוניברסיטת פרינסטון. ההרצאות פורסמו באותה שנה תחת הכותר New Maps of Hell: a Survey of Science Fiction, ניתוח רציני, אך קליל של מה שיש לסוגה להגיד על האדם והחברה. איימיס היה נלהב במיוחד מעבודתם הדיסטופית של פרדריק פול וסיריל קורנבלות' וטבע בספרו את המונח "comic inferno" (גיהנום קומי) כדי לתאר את הסגנון ההומור הדיסטופי, במיוחד כפי שזה בא לידי ביטוי בעבודתו של רוברט שקליי. בשלב מאוחר יותר הקדיש עצמו קינגסלי לז'אנר במלאכת עריכה, אותה ביצע ביחד עם הסובייטולוג רוברט קונקווסט, של סדרת האנתולוגיה של המדע הבדיוני Spectrum I–V, שמתבססת במידה רבה על כתבים שהתפרסמו בכתב העת Astounding Science Fiction בשנות החמישים.

אף על פי שלא היה במפורש רומן מדע בדיוני, הרי ש-The Anti-Death League מתרחק מהריאליזם המאפיין את הרומנים המוקדמים של איימיס, ומציג בידיון, כזה שימשיך להתפתח ברומנים נוספים שיכתוב באותה סוגה, כמו The Green Man‏ (1969) (מסתורין/אימה) ו-The Alteration‏ (היסטוריה חלופית). הרבה מהספקולציה בה הוא נוקט הייתה בדבר הקיום הבלתי אפשרי של אלוהות מיטיבה המתערבת בחיי בני האנוש. ב-The Anti-Death League,‏ The Green Man‏, The Alteration ובמקומות נוספים בכללם שירים כגון “The Huge Artifice: an interim assessment” ו-“New Approach Needed”, מפגין איימיס את תסכולו מאלוהים שמסוגל לעצב את העולם בכזו אכזריות וחוסר צדק, ומגן על שימורו של האושר האנושי - במשפחה, בחברות, בהנאה הגופנית - כנגד הדרישות של כל תוכנית קוסמולוגית. ניתן אולי לסכם את עניינו של איימיס בהשקפות דתיות בתגובתו, כפי שהיא מופיעה בזיכרונותיו לשאלתו של משורר הרוסי יבגני יבטושנקו, באנגלית הרצוצה שלו, "אתה אתאיסט ?", עליה איימיס עונה, "זה יותר שאני שונא אותו."

בתקופה זו, איימיס לא נטש לחלוטין את הריאליזם הקומי שאפיין את "ג'ים בר מזל" ו-Take a Girl Like You. הרומנים I Want It Now‏ (1968) ו-Girl, 20 ‏(1971) מתארים את האווירה הלא-יציבה של לונדון בשלהי שנות השישים, בה איימיס בוודאי לקח חלק, אם כי אף אחד מהספרים אינו ממש אוטוביוגרפי. Girl, 20, למשל, מעוצב בתוך העולם של המוזיקה (הקלאסית והפופ), עולם בו איימיס לא היה פעיל - אבל הוא מפגין ידע מרשים בטרמינולוגיה מוזיקלית ודעות שמפגינות את מסירותו למוזיקה כתחביב ברמה כמעט עיתונאית ושל מידת האינטליגנציה שהוא מפגין במושא עניינו. הוא מפגין הבנה רבה גם בעולם הכנסייה, בספרו The Alteration, אם כי איימיס לא היה רומי-קתולי, ולא היה שייך לשום כנסייה.

לאורך שנות החמישים, השישים והשבעים, איימיס כתב בקביעות מסות וביקורות, בעיקר בעיתונות. כמה ממאמרים אלו קובצו בספר What Became of Jane Austen? and Other Essays מ-1968, בהם חוכמתו של איימיס והשקפותיו הספרותיות והחברתיות מופגנת בעיסוקו במנעד רחב של ספרים כמו The Outsider של קולין וילסון (אותו הוא קוטל), "תחת הרשת", רומן הבכורה של אייריס מרדוק (אותו הוא משבח) ו-Milton’s God של ויליאם אמפסון (שהוא נוטה להסכים עמו). דעותיו של איימיס על ספרים ואנשים נראות (ובדרך-כלל אכן היו) שמרניות, ועדיין, כפי שניתן להבין מכותרת אסופת המאמרים, הוא לא היה מעריץ עיוור של "הקלאסיקה" ושל כללי המוסר המסורתיים, אלא יותר ביטא את שיפוטו העצמאי בכל הנושאים.

איימיס נעשה מזוהה עם רומני ג'יימס בונד של איאן פלמינג, אותו הוא העריץ, בשלהי שנות השישים, כשהוא התחיל לכתוב עבודות ביקורת הקשורות למרגל הבדיוני, בין אם תחת שם עט או שלא תחת שמו. ב-1965, הוא כתב את הספר הפופולרי The James Bond Dossier, תחת שמו שלו. באותה שנה, כתב את The Book of Bond, או Every Man His Own 007, מדריך המסביר צעד אחר צעד על איך להיות מרגל מתוחכם, אותו פרסם תחת שם העט "סגן-אלוף ויליאם ('ביל') טאנר", טאנר היה ראש הסגל של 'M' ברבים מרומני בונד של פלמינג. ב-1968 בעל זיכיון ג'יימס בונד ניסה להמשיך את הסדרה באמצעות העסקת סופרים שונים, כולם פרסמו תחת שם העט "רוברט מרקהאם". בסדרה זו, הרומן Colonel Sun, היה ספר בונד היחידי שכתב איימיס שיצא לאור בשם זה.

הסגנון והטון הספרותי של איימיס השתנה בצורה משמעותית אחרי 1970, עם היוצא מן הכלל של "האשמאים הזקנים", זוכה פרס מאן בוקר. מספר מבקרים האשימו אותו בהיותו מיושן ומיזנתרופי, בעוד אחרים סברו שהיה חסר האנושיות, החוכמה והחמלה של עבודתו המוקדמת.

בתקופה זו איימיס היה גם אנתולוג, משלח יד בו הפגין ידע רחב בכל סוגי השירה האנגלית. The New Oxford Book of Light Verse‏ (1978), אותו ערך היה מהדורה מחודשת של הכרך המקורי של ויסטן יו אודן. איימיס לקח את האנתולוגיה לכיוון חדש לחלוטין: בעוד אודן פירש שיר קל ככזה שיכלול חרוז "נמוך" של מעמד הפועלים או מקור ממעמד נמוך, ללא קשר לנושא, הרי שאיימיס הגדיר שיר קל כקל בטון, אם כי לא בהכרח פשוט במבנהו. Amis Anthology‏ (1988), הייתה מבחר אישי של השירים האהובים עליו, שצמחו כתוצאה מעבודתו בעיתון לונדוני, שבו הוא בחר מדי יום שיר, והציג אותו עם הקדמה קצרה.[10]

איימיס נכלל ברשימה הסופית של מועמדי פרס מאן בוקר שלוש פעמים, עבור Ending Up‏ (1974),‏ Jake's Thing ‏(1978) ו"האשמאים הזקנים", שעליו זכה בפרס לבסוף ב-1986.[11]

חייו האישיים והשקפתו הפוליטית

עריכה

כגבר צעיר באוקספורד, הצטרף איימיס לזמן קצר למפלגה הקומוניסטית. לימים תיאר את השלב הזה בחייו הפוליטיים כתקופת הטירונות המרקסיסטית שנדמה שהייתה הכרחית באוקספורד."[12] איימיס נותר לכאורה שמאלני במשך זמן מה אחרי המלחמה, והצהיר בשנות החמישים שהוא תמיד יצביע עבור מפלגת הלייבור.[13] אולם לימים הוא פנה ימינה, התפתחות בה הוא דן במאמרו "Why Lucky Jim Turned Right"‏ (1967).

איימיס היה, לפי הודאתו שלו וכפי שחושפים הביוגרפים שלו, נואף סדרתי במשך רוב חייו. שלא במפתיע, היה זה אחד מהגורמים העיקריים שהביאו לפירוק נישואיו הראשונים. תצלום מפורסם של איימיס ישן בחוף יוגוסלבי מציג סיסמה (אותה כתבה אשתו הילי) על גבו "אנגלי שמן אחד - אני דופק כל דבר."[14]

בזיכרונותיו כותב איימיס: "עם הזמן נעשיתי מודע לכך שיצא לי שם של אחד השתיינים הגדולים ביותר, אם לא של אחד השיכורים הגדולים ביותר, של תקופתנו."[15] הוא העלה את הרעיון שהדבר נבע כתוצאה מנטייתם התמימה של הקוראים לייחס את התנהגותם של גיבורי ספריו, לו עצמו. הוא לא היה כנה; למען האמת הוא נהנה משתייה ובילה זמן ניכר מעתותיו במסבאות. הילרי רובינשטיין, שקיבלה את "ג'ים בר מזל" לפרסום אצל ויקטור גולאנץ, העירה: "אני מפקפקת בכך שג'ים דיקסון היה הולך לפאב ושתה עשר כוסות בירה... תראה, אני לא מכירה את איימיס היטב."[16] קליב ג'יימס ציין: "הוא שתה כמו שולחן שלם במועדון גאריק אפילו לפני שנבחר חבר בו. אחרי שנהיה חבר בו, הוא שתה כל-כך הרבה, עד שבקושי הצליח להגיע למונית."[17] איימיס היה משוכנע שמקור ההשראה שלו לא היה השתייה: "לא משנה איזה משקל היה למשקה בחייו של הסופר, הוא היה חסר חשיבות בכתיבה שלו או שלה."[15] ההוכחה לאמיתות דבריו של איימיס לגבי עצמו הייתה במשמעת הגבוהה בה החזיק איימיס בכתיבתו. במשך 'שנים רבות',[18] איימיס כפה על עצמו לוח זמנים יומי שבו הכתיבה והשתיים הופרדו לגמרי. הבקרים הוקדשו לכתיבה עם תפוקה יומית של מינימום 500 מילים.[19] הוא החל לשתות רק בסביבות הצהרים כשהשלים את התפוקה היומית שלו. ההספק הגדול של איימיס לא היה אפשרי אילולא נהג בכזו משמעת עצמית. עם זאת, לדברי קליב ג'יימס, הגיע איימיס לנקודת מפנה בו השתייה שלו הפסיקה להיות חברתית ונהפכה להיות דרך בה הרגיע את מצפונו בשל התנהגותו כלפי הילי. "איימיס הזיק לעצמו בכוונה... זה יהיה נכון לנחש שכך הג'נטלמן המוטרד הביע את מורת רוחו מהתנהגותו שלו."[20] חברו כריסטופר היטצ'נס אמר: "השכרות הייתה בעוכריו לבסוף, וגזלה ממנו את תבונתו וקסמו, כמו גם את בריאותו."[21]

איימיס נגרר להשערות משלו בדבר הסטראוטיפים ההיסטוריים המקובלים המיוחסים לדמותו של היהודי. הוא הביע את הדעה הקדומה הבלתי מבוססת בפרובוקטיביות בכל שיחותיו ומכתביו לחבריו ועמיתיו.

משפחתו

עריכה

נישואיו הראשונים של איימיס, שארכו 15 שנה, היו להילרי בראדוול.[22] ממנה נולדו לו שני בנים ובת אחת: פיליפ איימיס, מעצב גרפי; מרטין איימיס, סופר, וסאלי איימיס, שהלכה לעולמה בשנת 2000.

קינגסלי איימיס נישא בפעם השנייה. היה זה לסופרת אליזבת ג'יין הווארד, לה היה נשוי מ-1965 עד ל-1983. לזוג לא היו ילדים. בתום נישואיו השניים, עבר להתגורר עם אשתו לשעבר ובעלה השלישי, דבר לו דאגו בניו פיליפ ומרטין, על מנת שניתן יהיה לטפל בו עד מותו.[23]

כתביו שתורגמו לעברית

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה
  • Lucky Him: The Life of Kingsley Amis, Richard Bradford, Peter Owen, 2001. ISBN 0-7206-1117-2
  • Kingsley Amis: Memoirs, Kingsley Amis, Penguin, 1992.
  • The Letters of Kingsley Amis, edited by Zachary Leader, HarperCollins, 2000. ISBN 0-00-257095-5
  • Kingsley Amis, a Biography, Eric Jacobs, Hodder & Stoughton, 1995. ISBN 0-340-59072-6
  • The Life of Kingsley Amis, Zachary Leader, Jonathan Cape, 2006. ISBN 0-224-06227-1
  • The Anti-Egotist: Kingsley Amis, Man of Letters, Paul Fussell, Oxford UP, 1994.
  • Kingsley Amis's Troublesome Fun, Michael Dirda. The Chronicle of Higher Education 22 June 2007. B9-B11.
  • AMIS & SON – Two literary generations by Neil Powell, Pan Macmillan, 2008.
  • No, Not Bloomsbury, Malcolm Bradbury, Arena, 1989. ISBN 0-09-954410-5
  • Success Stories: Literature and the Media in England, 1950–1959, Harry Ritchie, Faber & Faber, 1988. ISBN 0-571-14764-X

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ סר קינגסלי איימיס נפטר; הסופר והמשורר הבריטי, וושינגטון פוסט, 23 באוקטובר 1995; לידר, 2006; עמ' 1
  2. ^   Nick Barratt, ‏Family detective, The Telegraph, 9 June 2007
  3. ^ לידר 2006, עמ' 452
  4. ^ מלקולם ברדבורי, 1989, עמ' 205; ריצ'י 1988, עמ' 64
  5. ^ ג'ייקובס, 1995, עמ' 162
  6. ^ זכרונות, "קיימברידג'"
  7. ^ בראדפורד, עמ' 10
  8. ^ בראדפורד, פרק 23.
  9. ^ ג'ייקובס, 1995, עמ' 131.
  10. ^ פוסל, האנטי-גואיסט.
  11. ^ קינגסלי איימיס באתר פרס מאן בוקר.
  12. ^ איימיס, Socialism and the Intellectuals, אותו מצטט לידר 2006, עמ' 366.
  13. ^ לידר, 2006, עמ' 366.
  14. ^ לידר 2006, ממול לעמ' 565.
  15. ^ 1 2 זכרונות: בוז.
  16. ^ מצוטט אצל בראדפורד, פרק 5.
  17. ^ קליב ג'יימס, "קינגסלי בלי אישה", The Times Literary Supplement‏, 2 בפברואר 2007.
  18. ^ ג'ייקובס 1995, עמ' 17.
  19. ^ ג'ייקובס 1995, עמ' 6.
  20. ^ קליב ג'יימס, "קינגסלי בלי אישה", The Times Literary Supplement‏ 2 בפברואר 2007.
  21. ^ Kingsley Amis, Everyday Drinking, Bloomsbury USA, NY, 2008, editor's introduction.
  22. ^ הילרי איימיס הייתה לימים אשתו של הקלסיקאי שקלטון ביילי (נישאו ב-1967, התגרשו ב-1975) ושל אלסטייר בויד, הברון השביעי קילמארנוק (נישאו ב-1977, הוא נפטר ב-19 במרץ 2009). היה לה בן אחד ג'יימס, נולד מחוץ לנישואים, מבעלה השלישי (שהתקשורת נהגה לכנותו בעלה השני) ולכן לא ירש את תואר האצולה של אביו.
  23. ^ שרה סנדס, "חיי עם קינגסלי איימיס הבוגדני", דיילי מייל, 6 באוקטובר 2006
אוחזר מתוך "https://he.wiki.x.io/w/index.php?title=קינגסלי_איימיס&oldid=39695290"