קלאודיו מונטוורדי
קלאודיו מונטוורדי (באיטלקית: Claudio Monteverdi; הוטבל ב-15 במאי 1567 – 29 בנובמבר 1643) היה מלחין, כנר וזמר איטלקי.
 | |
| לידה |
15 במאי 1567 קרמונה, דוכסות מילאנו |
|---|---|
| פטירה |
29 בנובמבר 1643 (בגיל 76) ונציה, הרפובליקה של ונציה |
| מקום קבורה |
בזיליקת סנטה מריה גלוריוזה דיי פרארי  |
| מוקד פעילות |
הרפובליקה של ונציה |
| תקופת הפעילות |
1582–1643 (כ־61 שנים) |
| עיסוק | מלחין, כנר וזמר מתקופת הרנסאנס ומהבארוק |
| זרם |
מוזיקת רנסאנס, המוזיקה הקלאסית בתקופת הבארוק |
| סוגה |
אופרה, המוזיקה הקלאסית בתקופת הבארוק |
| שפה מועדפת |
איטלקית |
| כלי נגינה |
viola da braccio, ויולה דה גמבה, עוגב |
| בן או בת זוג |
Ester Exposito |
| פרופיל ב-IMDb | |
| חתימה |
 |
  | |
יצירתו מציינת את המעבר מן המוזיקה של הרנסאנס לזו של הבארוק. במהלך חייו הארוכים הפיק יצירות, שאפשר לסווגן בשתי הקטגוריות הללו, והיה אחד החשובים ביותר בין המהפכנים שחוללו את התמורה בסגנון. מונטוורדי כתב את אחת האופרות הראשונות, "אורפיאו", ועוד בחייו זכה לפרסום והוקרה.
חייו ויצירתו
עריכהמונטוורדי נולד בקרמונה שבצפון איטליה. השם מונטוורדי פירושו "הר ירוק" באיטלקית. בילדותו למד אצל מארק אנטוניו אינג'ניירי, שהיה מנצח מקהלה בקתדרלה בקרמונה. כיון שאין אזכור לשירתו במקהלת הקתדרלה, נראה ששיעורי המוזיקה היו פרטיים. היצירות הראשונות שהפיק לפרסום – כמה מוטטים ומדריגלים כנסייתיים – נכתבו עוד בשנת 1582 ו-1583, ומכאן שכישרונו הוכר כבר בגיל צעיר. בשנת 1587 הוציא את ספר המדריגלים החילוניים הראשון שלו, וזמן קצר אחר כך התחיל לחפש עבודה מחוץ לעיר הולדתו.
אחיו הצעיר, ג'וליו צ'זארה מונטוורדי היה גם הוא מלחין ונגן עוגב.
בשנת 1590 התחיל מונטוורדי לעבוד בחצר הדוכס וינצ'נצו גונזאגה במנטובה, כזמר ונגן ויולה דה גמבה, ובשנת 1620 היה למנצח החצר. עד שמלאו לו ארבעים עבד בעיקר על מדריגלים, ובסך הכול כתב תשעה ספרים של צורה מוזיקלית זו. הספר החמישי, שיצא לאור בשנת 1605, עמד בלב מחלוקת בין מונטוורדי לג'ובאני ארטוזי, שתקף את "חוסר התרבות" ו"חירויות היתר" של סגנון החיבור המודרני. את מתקפותיו ריכז במדריגלים מן הספר הרביעי. מונטוורדי השיב לו במבוא לספרו החמישי, שם הציע חלוקה של העיסוק המוזיקלי לשני זרמים, שאותם כינה "פרימה פראטיקה" ו"סקונדה פראטיקה": פרימה פראטיקה תהיה האידיאל הפוליפוני הקודם של המאה ה-16, עם קונטרפונקט זורם, כפוף לכללים מחמירים, הכנה לדיסוננסים ושוויון בקולות; סקונדה פראטיקה, לעומת זאת, תשתמש בקונטרפונקט חופשי הרבה יותר, עם היררכיה גדלה והולכת של קולות, במתן דגש לסופרן ולבס. גישה זו מייצגת מהלך בלתי מודע לעבר סגנון המונודיה החדש[1]. הכנסתו של תפקיד קונטינואו אינסטרומנטלי לרבים מן המדריגלים בספר גם הוא סימן היכר מודרני במודע. נוסף לכך, הספר החמישי הציג התחלות של טונאליות פונקציונלית מודעת. הספר השמיני, שיצא לאור בשנת 1638, כלל את מה שמכונה המדריגלים dei guerrieri ed amorosi, שרבים רואים בהם דוגמה מושלמת לצורת המדריגל. כמכלול, שמונה ספרי המדריגלים הראשונים מדגימים את ההתפתחות העצומה מן המוזיקה הפוליפונית של הרנסאנס לסגנון המונודי, האופייני למוזיקת הבארוק. ספר המדריגלים התשיעי, שיצא לאור לאחר מות מונטוורדי, בשנת 1651, מכיל יצירות קלות יותר, כגון קנצונטות, שחוברו כנראה במהלך חייו ומייצגות את שני הסגנונות.
מן המונודיה, על הדגש ששמה על קווים מלודיים ברורים, טקסט קל להבנה ומוזיקת ליווי רגועה, היה זה צעד הגיוני להתחיל בחיבור אופרה, בייחוד למלחין שנטה לדרמטי וגם אהב את המפואר והמרשים. בשנת 1607 חיבר את האופרה הראשונה שלו, "אורפיאו". מקובל היה על מלחיני התקופה ליצור מוזיקה לפי דרישה להזדמנויות מיוחדות, והיצירה הזאת נועדה לשוות זוהר לקרנבל השנתי של מנטובה. ואכן, האופרה נחלה הצלחה רבתי והתאימה להפליא לרוח הזמנים. "אורפיאו" מצטיינת בעוצמתה הדרמטית ובתזמור מלא החיים שלה. אכן, יש מקום לטענה, שזו הדוגמה הראשונה להקצאת תפקידים מסוימים לכלי נגינה מוגדרים ביד המלחין וזה גם אחד החיבורים הגדולים הראשונים, שחלוקת הכלים המדויקת בביצוע הבכורה שלהם עמדה בעינה עד לימינו אלה. העלילה מתוארת בתמונות מוזיקליות ססגוניות והמלודיות סדורות וברורות. באופרה זו יצר מונטוורדי סגנון מוזיקלי חדש בתכלית, "דרמה פר מוזיקה" (דרמה מוזיקלית). האופרות של מונטוורדי מוגדרות על פי רוב "קדם-בארוקיות" או "בארוק מוקדם".
מונטוורדי כתב גם מוזיקה דתית, כך למשל אחת מיצירותיו המפורסמות עד היום היא Vespro della Beata Vergine (תפילות הערבית של הבתולה המבורכת) משנת 1610. "תפילות הערבית" היא גם דוגמה מוקדמת לחזרה וניגוד, עם ריטורנלו ברור ברבים מן הפרקים. היה זה דבר חדש לגמרי לקהל המאזינים של אותו זמן, והתקבל בהתלהבות מיידית.
בשנת 1613 התמנה מונטוורדי למנצח בכנסיית סן מרקו בוונציה, שם השיב עד מהרה לקדמותן את אמות המידה המוזיקליות הן של המקהלה והן של הנגנים, שהתדרדרו תחת הניהול הכספי הכושל של קודמו, ג'וליו צ'זארה מרטיננגו. מנהלי הבאזיליקה נשמו לרווחה כאשר מוזיקאי מכובד כל כך ניאות לקבל עליו אחריות למקום, שהמוזיקה הייתה בו בדעיכה מתמדת מאז מותו של ג'ובאני קרוצ'ה בשנת 1609.
בתקופת שהותו בוונציה גם השלים מונטוורדי את השישי, השביעי והשמיני בספרי המדריגלים שלו. השמיני הוא הגדול מכולם ומכיל יצירות, שנכתבו על פני תקופה של שלושים שנה, כולל הסצנה הדרמטית "טנקרדי וקלורינדה" (1624), שבה התזמורת והקולות יוצרים שתי ישויות נפרדות; הם פועלים במקביל ומשלימים זה את זה. סביר להניח, שלהשראה לסידור זה, שמונטוורדי החליט לנסות, אחראים שני היציעים הממוקמים זה מול זה בכנסיית סן מרקו. אפשרות זאת כבר הניעה מלחינים אחרים, כדוגמת ג'ובאני גבריאלי, ליצירת מוזיקה דומה. עוד פרט המייחד יצירה זו הוא השימוש הראשון מסוגו בטרמולו (חזרה מהירה על אותו צליל) ובפיציקטו (פריטת המיתרים באצבעות) בכלי הקשת להשגת אפקט מיוחד בסצינות דרמטיות.
בשנים האחרונות לחייו חלה מונטוורדי, אך הדבר לא מנע ממנו את חיבורן של שתי יצירות המופת האחרונות שלו, ב-1641 האופרה ""שיבת אוּלִיסֶה למולדת"[2], וב-1642, האופרה האחרונה שהלחין "הכתרת פופיאה"[3], המבוססת על חיי הקיסרית פופיאה ובעלה הקיסר נירון. "הכתרת פופיאה" נחשבת לאחד משיאי יצירתו של מונטוורדי. היא מכילה סצינות טראגיות, רומנטיות וגם קומיות (התפתחות חדשה באופרה), הצגה ריאליסטית יותר של הדמויות ומלודיות חמימות יותר מאלה שנשמעו קודם לכן. ביצועה דורש תזמורת קטנה יותר, ותפקיד המקהלה בו איננו בולט כל כך, מאפיינים אלה חשובים במיוחד עבור ביצוע פופולרי שנועד לחצות את חומות ארמונות המלוכה והאצולה, ואכן קהל היעד לאופרות אלה לראשונה היה מעמד הביניים[4].
יצירות
עריכהיצירותיו החשובות והמבוצעות ביותר של מונטוורדי הם תשעת ספרי המדריגלים שהלחין כמעט לאורך כל חייו, הספר הראשון ראה אור ב-1587 ואילו האחרון ראה אור רק לאחר מותו ב-1651. ה"ספרים" הם תעודה למעבר הסגנוני המודע שיזם מונטוורדי בין ההלחנה המסורתית של תקופתו בסגנון הרנסאנס, לסגנון הבארוק החדשני. בין ה"ספרים" מקובל למנות את הספר החמישי כנקודת ציון באותו מעבר מסגנון ההלחנה של הרנסאנס לסגנון הבארוק, עם השימוש בקונטינואו וטונאליות פונקציונלית, ואת הספר השמיני הארוך וכנראה המורכב ביותר שהלחנתו התמשכה על פני כ-30 שנה. הספר התשיעי והאחרון דווקא מאופיין ביצירתו פשוטות יותר.
מבין יצירותיו הדתיות בולטת "תפילות ערבית לבתולה המבורכת"[5] המוכרת בקיצור גם כ"ערבית"[6] שבוצעה לראשונה ב-1610, ומבוצעת באופן תדיר אף בימינו, את הפתיחה הכלית ליצירה עיבד מונטוורדי מהפתיחה לאופרה "אורפיאו". היצירה נחשבת לאחת מיצירות הקודש החשובות ביותר ובכלל במוזיקה המערבית. ביצירה עושה מונטוורדי בקתדרלה שימוש ככלי נגינה, באמצעות ההידהוד המתמשך במבנה הרחב, דוגמאות לכך ניתן למצוא בין היתר בדואטים "שני שרפים"[7] וב"האזינו השמים"[8].
מונטוורדי חיבר לפחות שמונה-עשרה אופרות, שמהן שרדו רק "אורפיאו", "שיבת אוּליסהֵ למולדת" ו"הכתרת פופיאה", כמו גם האריה המפורסמת "קינה"[9] מן האופרה השנייה שלו, "אריאנה"[10].
|
|
| |
| לעזרה בהפעלת הקבצים | ||
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
קלאודיו מונטוורדי, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
קלאודיו מונטוורדי, באתר אפל מיוזיק (באנגלית)
קלאודיו מונטוורדי, באתר ספוטיפיי
קלאודיו מונטוורדי, באתר Last.fm (באנגלית)
קלאודיו מונטוורדי, באתר AllMusic (באנגלית)
קלאודיו מונטוורדי, באתר MusicBrainz (באנגלית)- קלאודיו מונטוורדי, באתר פרויקט מוטופיה
קלאודיו מונטוורדי, באתר Discogs (באנגלית)
קלאודיו מונטוורדי, באתר Songkick (באנגלית)- קובץ מדריגלים עתיק (תוים בPDF). (מהדורת Coppini) - רובם ממונטוורדי
- מלחניו של מונטוורדי, תווים וקטעי שמע
- קלאודיו מונטוורדי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- קלאודיו מונטוורדי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
קלאודיו מונטורדי (1567-1643), דף שער בספרייה הלאומית
.svg){kind=logo}
הערות שוליים
עריכה- ^ טים קרטר וג'פרי צ'ו, "קלאודיו מונטוורדי, 2:מנטואה" במילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים אונליין
- ^ איטלקית: Il ritorno d'Ulisse in patria
- ^ איטלקית: L'incoronazione di Poppea
- ^ נעם בן זאב, דם, שנאה ותשוקה, באתר הארץ, 24 באפריל 2002
- ^ לטינית: Vesperis in Festis Beata Mariae Vergine
- ^ לטינית: Vespers
- ^ לטינית: Duo Seraphim
- ^ לטינית: Audi coelum
- ^ איטלקית: Lamento
- ^ איטלקית: L'Arianna