מערכת גליפולי

מערכת גליפולי
	מערכה: הזירה המזרח תיכונית במלחמת העולם הראשונה
	מלחמה: מלחמת העולם הראשונה
תאריכים	25 באפריל 1915 – 9 בינואר 1916 (260 ימים)
מקום	חצי האי גליפולי
קואורדינטות	; 40°14′15″N 26°16′39″E / 40.2375°N 26.2775°E
תוצאה	ניצחון לאימפריה העות'מאנית
הצדדים הלוחמים
בריטניה; אוסטרליה; ; ניו זילנד; ; ניופאונלנד; ; הודו הבריטית; ; צרפת	האימפריה העות'מאנית; הקיסרות הגרמנית
מפקדים
וינסטון צ'רצ'יל; הוריישו קיצ'נר; יאן המילטון; ויליאם בירדווד; אנרי גורו	אוטו לימן פון זאנדרס ; אנוור פאשה
כוחות
568,000 חיילים	315,000 חיילים
אבדות
252,000	218,000 - 251,000
	(למפת מחוז מרמרה רגילה) איסטנבול בורסה איזמיט אדירנה טקירדא צ'נקלה בולגריה יוון הים האגאי מרכז; אנטוליה; י. ש. הים השחור ים מרמרה הים; האגאי; מערכת גליפוליחצי האי גליפולי - הקווים המקווקווים מראים את שיא התקדמותן של מדינות ההסכמה

מערכת גליפולי הייתה מערכה שהתנהלה במלחמת העולם הראשונה מאפריל 1915 עד ינואר 1916 בחצי האי גליפולי שבגדה המערבית של מצרי הדרדנלים, בין כוחות האימפריה הבריטית בסיוע צרפתי לבין כוחות האימפריה העות'מאנית. הכוחות הבריטיים ניסו לפלוש לחוף גליפולי שבאימפריה העות'מאנית, במטרה לפתוח נתיב אספקה ימי לרוסיה, שנמליה בים השחור היו נתונים תחת סגר מאז כניסת טורקיה למלחמה, ואולי אף לתפוס את הבירה העות'מאנית קונסטנטינופול (כיום איסטנבול). הניסיון כשל והותיר 113,350 חיילים הרוגים ו־230,305 פצועים משני הצדדים. 46,909 מההרוגים היו בריטים, אוסטרלים, ניו זילנדים, קנדים והודים. כמו כן נהרגו 9,798 צרפתים. בסך הכול איבדו מדינות ההסכמה כ-56,707 איש. מן הצד העות'מאני נהרגו 56,643 איש.

ב-25 באפריל נחתו יחידות צבא בריטיות, צרפתיות, אוסטרליות וניו זילנדיות (ANZAC) בחוף חצי האי גליפולי ובסביבתו, וניהלו שם קרב עקוב מדם במשך חודשים, שהסתיים בכישלון. עד היום מציינים באוסטרליה ובניו זילנד את יום ANZAC ב-25 באפריל, לזכר יום הפלישה לגליפולי.

בקרבות שהתחוללו השתתף גם קצין טורקי בדרגת סגן-אלוף בשם מוסטפא כמאל. הוא הפסיק את הנסיגה העות'מאנית, והכריח חיילים עות'מאניים נסוגים לעמוד על מקומם ולהילחם.^[1] לימים זכה לכינוי אתא טורק, והיה בהמשך למייסדה ואביה של טורקיה החדשה.

במערכה זו השתתף כחלק מהצבא הבריטי גם גדוד נהגי הפרדות העברי. שמונה מאנשיו נהרגו ו-55 נוספים נפצעו. הגדוד כולו מנה כ-650 איש.

ההתייחסות למערכה זו מצד מדינות ההסכמה הייתה אמביוולנטית. מחד, החזית העיקרית הייתה אל מול הגרמנים, וכתוצאה חששו מדינות ההסכמה מהקצאת משאבים רבים מדי לזירה העות׳מאנית, שנחשבה משנית. מאידך, שררה התקווה שמאמץ קל נוסף, תוך הקצאת משאבים נוספת, יביא לתוצאות בעלות משמעות אסטרטגית רבה ללא כל פרופורציה להיקף ההשקעה הצבאית, כגון פתיחת נתיבי השיט לים השחור ולרוסיה, והטיית מדינות בבלקן ובחופי הים התיכון לכיוון מדינות ההסכמה. ברקע עמדו גם זלזול מה בכושרה הצבאי של טורקיה, וההנחה שהיא עומדת להתמוטט בכל רגע, מה גם שבמלחמת הבלקן, בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה, היא נחלה הפסדים בלתי פוסקים. הטורקים, שלחמו בעוז על ביתם וסמוך לבירתם, הפריכו הנחה זו.

רקע

לרוסיה, שהייתה אחת ממדינות ההסכמה במלחמה, היו קשיים בדרכי האספקה בים: הים הבלטי נחסם על ידי הצי הגרמני הקיסרי, ואילו הכניסה היחידה לים השחור דרך הבוספורוס נשלטה על ידי האימפריה העות'מאנית. זו הצטרפה למעצמות המרכז באוקטובר 1914.

בסוף 1914 התייצבה החזית המערבית בצרפת ובבלגיה, ומאז היה המצב בה קרוב לקיפאון. היה צורך נואש ברעיונות לשבירת אותו קיפאון. כמו כן מדינות ההסכמה האמינו כי מתקפה על העות'מאנים תוביל את בולגריה ויוון לצד מדינות ההסכמה. מה גם שטורקיה נחשבה ל"איש החולה של אירופה", וההנחה הייתה שבמאמץ צבאי לא גדול, יחסית לחזית המערב, ניתן יהיה להוציאה מהמערכה.

הצעה ראשונה לתקוף את טורקיה הועלתה על ידי שר צרפתי כבר בנובמבר 1914, אך לא זכתה לתמיכה. מאוחר יותר באותו חודש העלה וינסטון צ'רצ'יל, הלורד הראשון של הימיה, את תוכניותיו הראשונות לתקיפה בדרדנלים. תוכנית לתקיפה ולפלישה לחצי האי גליפולי אושרה, לאחר היסוסים רבים, על ידי הקבינט הבריטי בינואר 1915. שר המלחמה הלורד קיצ'נר מינה את הגנרל סר איאן המילטון לפקד על הכוח שעליו הוטלה המשימה.

לעומת ההיסוסים בקבינט, רעיון זה עורר התלהבות מכיוון אחר. למשכילים רבים, מעריצי התרבות היוונית הקדומה, קסם הרעיון להילחם בסמוך מאוד לאתרים שבהם התרחשו פרקים רבים מהמיתולוגיה היוונית. והיו בהם שהתנדבו להצטרף למשלחת הצבאית. בהם בלט סר רופרט ברוק (Brooke) (אנ').

תקיפות ימיות

ערך מורחב – הפעולות הימיות במערכת הדרדנלים

אוניית המערכה הבריטית אירזיסטיבל מוטבעת

ב־19 בפברואר החלה המתקפה הראשונה על הדרדנלים כאשר צי מלחמה גדול של ספינות בריטיות וצרפתיות, כולל אה"מ קווין אליזבת, הפגיז ארטילריה טורקית לאורך החוף.

אף על פי שהמתקפה הצליחה מבחינה פוליטית — בולגריה הפסיקה את המשא ומתן שלה עם גרמניה, יוון הציעה תמיכה ואיטליה נראתה כמשתוקקת להצטרף למלחמה לצד מדינות ההסכמה — התוצאה הצבאית הייתה דלה. הפגזות מתמשכות והנחתת כוחות קטנים ב־25 בפברואר, אף הם לא הביאו להצלחה.

מתקפה חדשה שמטרתה הייתה הנקודה הצרה בדרדנלים, היכן שרוחבם רק מייל, הונחתה ב־18 במרץ. הכוחות שארגנו הבריטים והצרפתים כללו 16 אוניות מלחמה. דה רובק, שפיקד על האניות ערך את הצי בשלושה קווים: קו א' התקדם בחזית וכלל ארבע אניות בריטיות שנועדו לפתוח בהתקפה. אליהן התלוו שתי אניות מערכה נוספות משני האגפים. קו ב' נע מאחוריהן וכלל ארבע אניות צרפתיות שגם הן לוו על ידי שתי אניות מערכה בשני האגפים. שאר אניות המערכה, המשחתות ושולות המוקשים, נועדו לחכות בפתח המיצרים. התוכנית הייתה שבמהלך היום ינטרלו הספינות את המוצבים שבמיצר, כדי ששולות המוקשים יוכלו לפלס דרך בטוחה בערב, כך שבסוף, אם הכל ילך כמתוכנן, יוכלו אניות המערכה לעבור אל ים השיש למחרת. האניות הצליחו בהתחלה ופגעו בסוללות ארטילריה טורקיות רבות. שדה מוקשים שמוקם לאורך החוף האסייתי על ידי המקשת "נוסרט" העות'מאנית הטביע או פגע במספר ספינות כשפנו להסתובב. שלוש אוניות מלחמה טבעו - אה"מ אירזיסטיבל (Irresistible) ואה"מ אושן (Ocean) הבריטיות, ובּוּוֶה (Bouvet) הצרפתית, וכן סיירת המערכה אה"מ אינפלקסיבל (Inflexible) וספינות המלחמה הצרפתיות סוּפְרֵן (Suffren) וגוֹלוּאה (Gaulois) נפגעו קשות.

האבדות החמורות הניעו את מדינות ההסכמה לחדול מניסיונות להבקיע את המיצרים באמצעות כוח ימי בלבד. הדבר היה הקלה גדולה עבור המפקדים הטורקים, שכן לסוללות הארטילריה שלהם אזלה התחמושת.

אסון זה גרם למועצת המלחמה הבריטית לעצור את ההתקפות הימיות גרידא. וינסטון צ'רצ'יל שר הצי, שפעל למען המבצע, נאלץ להתפטר ב-18 במאי 1915. לאחר תבוסות קשות בקווקז, בצפון פרס ובתעלת סואץ, ההדיפה המוצלחת של המתקפה הימית של מדינות ההסכמה ב-18 במרץ הייתה הניצחון הראשון של הצבא העות'מאני במלחמת העולם הראשונה. לאחר תום ההתקפות הימיות, הכוחות העות'מאניים תוגברו בכמה דיוויזיות מובחרות והועמדו תחת הנהגתם של וייפ פאשה והגנרל הגרמני אוטו לימן פון זאנדרס.

פלישה ראשונה

הנחיתה בחוף גליפולי

לאחר כישלונות התקיפות הימיות הגיעו הבריטיים לדעה כי כוחות קרקעיים נחוצים לסילוק הארטילריה הטורקית הניידת. הדבר יאפשר לשולות מוקשים לנקות את המים עבור ספינות גדולות.

חיילי בעלות הברית, תוך התעלמות מהנייטרליות היוונית, כבשו, בין היתר, את האי למנוס על מנת להשתמש בו כנקודת מוצא להתקפות. מכוסות על ידי 11 ספינות מלחמה, 200 ספינות סוחר פרסו חיילים ממדינות שונות.

בתחילת 1915, חיילים אוסטרלים וניו זילנדים מתנדבים חנו במצרים ועברו אימונים קודם שאמורים היו להישלח לצרפת. חיל הרגלים התגבש ל-ANZAC, שכלל 30,000 איש, ובו הדיוויזיה האוסטרלית הראשונה והדיוויזיה הניו זילנדית-אוסטרלית, בפיקודו של ויליאם בירדווד. לרשותו של גנרל המילטון עמדו גם הדיוויזיה הבריטית ה־29 שמנתה 17,000 איש, דיוויזיית הצי המלכותי ו-Corps expéditionnaire d'Orient הצרפתים. גדוד נהגי הפרדות בפיקודו של ג'ון פטרסון ויוסף טרומפלדור היה צריך לספק שירותי הובלה בשטח ההררי. זאב ז'בוטינסקי ויוסף טרומלדור רצו להניח את הבסיס ל"לגיון יהודי" לכיבוש ארץ ישראל אך ז'בוטינסקי התנגד לגדוד הפרדות מאחר שלא היה גדוד לוחם.

יוסף טרומפלדור במדי קצין בפתח אוהל, מחנה גדוד נהגי הפרדות, גליפולי

כוח הפלישה של המילטון עמד בפני הארמייה העות'מאנית החמישית, תחת פיקודו של היועץ הגרמני לאימפריה העות'מאנית, גנרל אוטו לימן פון סנדרס. הארמייה החמישית, שהיה עליה להגן על חופי הדרדנלים, כללה 6 מהדיוויזיות הטורקיות הטובות ביותר שכללו 84,000 איש. בבולהיר היו הדיוויזיה ה-5 והדיוויזיה ה-7. בכף הלס, על קצה חצי האי, ולאורך חופו של הים האגאי הייתה הדיוויזיה ה-9, ובעתודה בגבה טפה, באמצעו של חצי האי, הייתה הדיוויזיה ה־19 תחת פיקודו של מוסטפא כמאל. הדיוויזיות ה־3 וה־11 הגנו על החוף האסייתי בקומקלה, ששוכן בכניסה לדרדנלים.

על פי תוכנית הפלישה של 25 באפריל 1915, הדיוויזיה ה־29 אמורה הייתה לבצע נחיתת סער אמפיבית בהלס על קצה חצי האי ואז להתקדם למעוזים בקיליטבהיר. כוחות ANZAC היו צריכים לנחות צפונה מגבה טפה על החוף האגאי ממקום שבו יוכלו להתקדם לאורך חצי האי ולמנוע נסיגה מקיליטבהיר או חיזוק לקיליטבהיר. הצרפתים ביצעו נחיתת הסחה בקומקלה על החוף האסייתי. כמו כן נעשתה הסחה של איש יחיד על ידי ברנרד פרייברג מהצי המלכותי הבריטי בבולהיר.

ANZAC

הבריגדה ה-3 של הדיוויזיה האוסטרלית ה-1 החלה לרדת לפני עלות השחר, בשעה 4:30 לפנות בוקר. אזור הנחיתה המיועד היה ממש צפונית לגבא טפה וסומן בחוף Z. אולם הנחיתה נכשלה והחיילים הונחתו בארי בורנו.

חוף אזור הנחיתה היה צר ומכוסה בסלעים גבוהים, מה שהקשה על תנועה מהירה קדימה של היחידות האוסטרליות. מוסטפא כמאל, מפקד הדיוויזיה העות'מאנית ה-19, זיהה את המצב ומיד הניע את חיילי התגבור שלו.

זמן קצר לאחר מכן נערכו קרבות על גבעה בייבי 700, שנכבשה לסירוגין על ידי כוחות עות'מאניים ואחר כך אוסטרלים. בסופו של דבר, הצליח הצבא העות'מאני לכבוש את הגבעה סופית, כשהוא זוכה לעמדת לחימה גבוהה יותר. עם האטה בהתקדמות ה-ANZAC, הצבא העות'מאני, אף על פי שמספרם היה גדול יותר, פתח במתקפת נגד שמטרתה לזרוק את בעלות הברית בחזרה לחופים. אולם מתקפת הנגד הזו נכשלה. שני הצדדים התבצרו כך שנוצר קיפאון עקוב מדם במלחמת תעלות עד סוף אוגוסט.

שלוש חטיבות פרשים אוסטרליות וחטיבה ניו זילנדית אחת שימשו כיחידות חי"ר במהלך הקרב ובעצם לא הוכשרו לכך. המתים מונצחים גם כיום בניו זילנד ובאוסטרליה. יום ANZAC מצוין ב-25 באפריל והוא יום זיכרון באוסטרליה, ניו זילנד וטונגה.

כף הלס

דיוויזיית הצי המלכותית יוצאת מהחפירות למתקפת כידונים

הדיוויזיה הבריטית ה-29, בראשות איילמר האנטר-וסטון, ביצעה את הנחיתה בכף הלס. קטע הקרקע חולק לחמישה קטעי חוף S‏, V‏, W‏, X ו-Y ממזרח למערב.

ממש בקצה גליפולי, בקטעי החוף S‏, X ו-Y, הייתה מעט התנגדות. מפקד גל הנחיתה בחוף Y (שפך Sighin-Dere) הצליח באותו יום להתקדם ליד הכפר הנטוש קריתיה. כשתגבורת עות'מאנית התקרבה מעט מאוחר יותר, החוף ננטש.

הנחיתות העיקריות בוצעו בחוף V במבצר הישן של Sedd-ul-Bahr ובחוף W.

בחוף V, דוברת הפחם שהוסבה, ריבר קלייד, הנחיתה את רגימנט המפשייר ואת רגימנט רובאי מונסטר המלכותי מתחת למבצר. ניתן היה להנחית את החיילים ישירות לחוף באמצעות רמפות. חיילים אלו, ירדו מהספינה בזה אחר זה ללא חיפוי, והיו חשופים לירי מקלעים עות'מאניים ממבצר סיד-אל-באהר. רובאי לנקשייר הובאו בסירות פתוחות לחוף W, שהיה מאובטח באמצעות גדר תיל. בשני החופים התנגדות המגינים העות'מאניים הייתה עזה, כך שהבריטים ספגו אבדות כבדות.

כמו בנחיתת חיילי ה-ANZAC, מספר החיילים העות'מאניים היה מועט יותר. אף על פי כן, לא הצליחו הבריטים להשתלט על עמדותיהם. רק בחוף W שטפו רובאי לנקשייר את המגינים העות'מאנים באבידות כבדות. 600 מתוך 1,000 חיילים בריטים נהרגו. הגדודים בחוף V ספגו אבדות של עד 70%.

הקרבות הראשונים

תותח 75 מ"מ צרפתי במהלך הקרב השלישי על קריתיה

ב-27 באפריל 1915 ערך מוסטפא כמאל ניסיון להדוף את חיילי ה-ANZAC. אולם ההתקפה נכשלה עם אבדות כבדות מצד הכוחות העות'מאניים עקב התערבות הארטילריה הימית של בעלות הברית.

למחרת, הבריטים, שנתמכו כעת על ידי הצרפתים, ניסו ללכוד את קריתיה העות'מאנית. עם זאת, תכנון התקיפה לא היה מאורגן והתקשורת בין מערכי הכוחות לא פעלה. חיילי הדיוויזיה ה-29 גם היו מותשים מהקרב על מבצר סיד-אל-באהר, ובעקבות כך כיבוש הכפר לא צלח. חפירות בעלות הברית היו באמצע הדרך בין קריתיה לקצה הדרומי של האי לאחר המתקפה. הלחימה בכף הלס הפכה מיד ללוחמת חפירות. במהלך הלילות של 1 ו-3 במאי, הדפו בעלות הברית את כל התקפות הנגד העות'מאניות, אף על פי שהצליחו לפרוץ את הקווים הצרפתיים בשלב מסוים.

ב-2 במאי, חיילי ה-ANZAC תקפו כדי להשתלט מחדש על נקודת הגובה ה-Baby 700. הכוחות התקדמו וספגו אבדות כבדות. ניסיונות לחפור בכמה מהעמדות החדשות כשלו וחיילי ה-ANZAC נאלצו לסגת שוב בליל 3 במאי.

בתחילת הקרב השני על קריתיה ב-6 במאי, הורה הגנרל המילטון להעביר שתי חטיבות מה-ANZAC לחזית הלס. ההתקפות הבאות נכשלו שוב עם אבדות כבדות.

ב-19 במאי פתח הצבא העות'מאני במתקפה גדולה נגד כוחות ה-ANZAC. עם מספר כולל של 40,000 איש, 10,000 האוסטרלים והניו זילנדים היו אמורים להידרס, אולם ההתקפה נכשלה עם אבדות כבדות. ב-24 במאי, שני הצדדים הסכימו אפוא על הפסקת אש לטווח קצר על מנת לקבור את מספר ההרוגים הרב ששכבו בשטח הפקר בחזית ובכך למנוע את הסיכון למגפות.

הצוללת U 21 הגרמנית בפיקודו של קפיטן-לויטננט אוטו הרזינג הטביעה את אוניית המערכה הבריטית טריומף מול גאבה טפה ב-25 במאי ואת אוניית המערכה הבריטית מג'סטיק, ששימשה למתן תמיכה ארטילרית לכוחות היבשה, מול כף הלס ב-27 במאי.

לאחר הקרב השלישי על קריתיה הלא מוצלח ב-4 ביוני, ויתרו בעלות הברית על כל תקווה לפריצת דרך מהירה. במקום זאת, ההתמקדות הייתה כעת בלוחמת חפירות ממושכת, שכל אחת מהן הביאה להישגים של רק 100 מטרים בודדים. בקרב השלישי על הכפר איבדו שני הצדדים כ-25% מכוחותיהם. הבריטים ספגו 4,500 אבדות מתוך סך של 20,000 חיילים.

ביוני נחתה הדיוויזיה ה-52 בגליפולי כתגבורת בשלבי הסיום של קרב גאלי גאלי (28 ביוני). הבריטים הצליחו להזיז את הקווים שלהם מעט קדימה. בימים שבין 1 ביולי עד 5 ביולי ביצעו הכוחות העות'מאניים סדרה של התקפות נגד, אשר עם זאת לא הובילו להצלחה המיוחלת.

ב-12 ביולי התקיימה מתקפה בריטית אחרונה בכף הלס נגד הקווים העות'מאניים באצ'י באבא נולאה. עם הפסדים של עד 30%, הם שוב לא הצליחו להשיג הצלחות מכריעות.

התקפת אוגוסט

עמדות מקלע טורקיות בדרדנלים

ה"ספינקס", אחת הנקודות הבולטות ביותר בשדות הקרב בחוף המערבי של חצי האי

מאז שבלמו הטורקים את הנחיתות של 25 באפריל ועד תום המערכה באותה חזית, מצב הצדדים הלוחמים היה דומה למדי למצב הקיפאון ששרר בחזית המערבית באירופה. ניסיונותיהם של הפולשים לתפוס עמדות שולטות בחצי האי גליפולי, או להתקדם בצורה משמעותית, כמו גם ניסיונות הטורקים לדחקם לים - עלו בתוהו.

הקיפאון בגליפולי עורר הדים בפיקוד בלונדון, ושני האישים העיקריים המופקדים על הצי: הלורד פישר וצ'רצ'יל, עזבו את תפקידם, משהתברר כי "החוליה החלשה" שבין מעצמות המרכז, איתנה למדי. זמן מה אחריהם נטש גם לורד קיצ'נר, שר המלחמה, את תפקידו.

הכיבוש הכושל של קריתיה והכישלונות בחזית כף הלס אילצו את הגנרל המילטון לתכנן תוכנית חדשה למבצע הדרדנלים, שהוביל בסופו של דבר למתקפה באוגוסט. על פי החלטת ועדת הדרדנלים הבריטית, שתי דיוויזיות חיל רגלים חדשות (ה-10 (אירית) וה-11 (צפונית) נחתו במפרץ סובלה בליל ה-6 באוגוסט. הם היו אמורים לפרוץ החוצה עם ה-ANZAC, לדחוף רחוק פנימה ולהגיע לרמת קיליד בהר. עם זאת, הפעולות הנוספות של כוח הנחיתה שכלל 20,000 לוחמים, החלו באיטיות רבה, אף על פי שהיו רק כ-1,500 טורקים בשלב זה, תחת הנהגתו של המיור הבווארי וילמר, מולם. "גזרת אנאפרטה" זו הורכבה משלושה גדודי חי"ר, פלוגת מהנדסים, מחלקת פרשים קטנה וגדוד עבודה. משימה קלה יחסית לתוקפים לאור מאזן הכוחות במקומות אחרים, אך היא לא מומשה.

מפקד הקורפוס ה-9, לוטננט גנרל סר פרדריק סטופפורד לא דחק בחייליו והם נשארו בעמדותיהם ונמנעו מהתקדמות מהירה, אם כי החל מה-10 באוגוסט נחתו גם הדיוויזיות ה-53 (וולשית) וה-54 (מזרח אנגליה) כתגבורת. זה נתן לצבא העות'מאני את ההזדמנות להזעיק דיוויזיות נוספות לגזרת הנחיתה ולאחר מכן לכבוש את עמדות ההגנה החיוניות. לוטננט-גנרל סטופפורד הוחלף ב-16 באוגוסט על ידי מייג'ור-גנרל בוואור דה ליל.

לניסיון הפריצה של ה-ANZAC קדמה התקפה על התעלות העות'מאניות ב-Lone Pine על ידי חטיבות החי"ר של הדיוויזיה האוסטרלית ה-1. אף על פי שהדבר הביא להישגים טריטוריאליים קלים, לא ניתן היה להשיג את המטרה העיקרית של המתקפה, לכידת צ'ונוק באייר וגבעת 971.

ההתקפות היו תמיד לא מתואמות, והכוחות המתקדמים התקשו להתקדם בסלעים המשוננים. בנוסף, התקשורת עם הארטילריה שלהם לא פעלה, והיא הפסיקה לירות בטרם עת או אפילו הפכה מסוכנת לחייליהם. לאחר ההפגזות הבלתי-מתואמות, הכוחות העות'מאנים תמיד הצליחו לכבוש את השוחות שלהם בחזרה ולהדוף את התוקפים גל אחר גל עם ירי מקלעים.

רק חיילים בודדים התקרבו לרמות החשובות עד שגורשו החוצה זמן קצר לאחר מכן על ידי כוחות עות'מאניים בראשות מוסטפא כמאל.

הניסיון האחרון של בעלות הברית לשנות את גל המלחמה הגיע ב-21 באוגוסט עם ההתקפות על גבעה 60 וגבעת Scimitar. פעולות אלו נכשלו גם עקב התנגדות עיקשת של המגינים, שלאחריה לא הייתה עוד תקווה לנצח במתקפת אוגוסט ובכך בקרב גליפולי. כעת, במקום שני ראשי גשר דחוסים ומבודדים זה מזה, היו למדינות ההסכמה שלושה ראשי גשר כאלו.

בין שני הניסיונות האלו נחלשו והידלדלו הכוחות הפולשים ממחלת הדיזנטריה שאכלה בהם, ומהחום הנורא אליו היו חשופים מבוקר ועד ערב בתקופת הקיץ. לקראת סוף 1915 ובוא החורף נספו מאות מהם, כמו גם טורקים רבים, מן הקור, הכפור ומשטפונות.

לכישלון מדינות ההסכמה במתקפת אוגוסט היו השפעות מרחיקות לכת על מדינות הבלקן. בולגריה, שהיססה עד כה, עמדה כעת לצד מעצמות המרכז, בעוד שיוון ורומניה נותרו נייטרליות למרות יחסן העוין. רוסיה נותקה אפוא מאספקת הסיוע של בעלות בריתה המערביות, האימפריה העות'מאנית הובטחה במערב ותבוסתה של סרביה הובטחה. מבחינה פוליטית, הקו הפאן-סלבי של הצאר הפך לאבסורד על ידי הצטרפותה של בולגריה, שרוסיה סייעה להקים, למעצמות המרכז.

פינוי

מצג פנורמי המתאר את מערכת גליפולי במוזיאון הצבאי באיסטנבול

פילדמרשל קיצ'נר וגנרל בירדווד בודקים את החזית, ראסל'ס טופ, 15 בנובמבר 1915

המצב הבינלאומי של מדינות ההסכמה הידרדר עם כניסתה של בולגריה למלחמה בצד מעצמות המרכז ב-14 באוקטובר 1915. במקרה של מערכה מוצלחת של מעצמות המרכז נגד סרביה, יכלו מעצמות המרכז לספק ארטילריה חזקה דרך נתיב יבשתי לאימפריה העות'מאנית, בעוד שבעלות הברית אז היו במצב נחות ללא תקנה.

בסתיו 1915 הוחלף יאן המילטון, והמפקד שבא בעקבותיו, סר צ'ארלס קרמייקל מונרו, אשר ראה את חזות הכל בחזית המערבית, המליץ על פינוי כוחות מדינות ההסכמה, וההמלצה נתקבלה לאחר ויכוחים ממושכים.

פינוי 14 הדיוויזיות התגלה כקשה בגלל סערות כבדות ומשקעים. חיילים רבים סבלו מכוויות קור עקב סופות שלג וכפור. עוד קודם לכן הופנה חלק ניכר מן הכוח שבחזית גליפולי לסלוניקי לבקשת היוונים, ובשל התפתחויות בבלקן, כולל הצטרפות בולגריה למעצמות המרכז.

באופן פרדוקסלי, הפינוי היה המבצע המוצלח ביותר של מבצע הדרדנלים. העלייה לספינות של הכוחות בסובלה ושל כוחות ANZAC, שהתרחשה ב-18 בדצמבר, לא זוהתה בתחילה על ידי הכוחות העות'מאנים בשל מזג האוויר הקשה. הם לא הבינו את המצב עד יומיים לאחר מכן ומיד החלו בהפגזה כבדה על אזורי העלייה. במהלך נסיגתם הקדחתנית, השאירו בעלות הברית כמות גדולה של חומרי מלחמה.

הצבא העות'מאני השליך כעת את רוב כוחותיו לחזית כף הלס, שם פגע בבעלות הברית בהתקפות כבדות דומות. מזג האוויר הגרוע עשה את השאר; התעלות הבריטיות הנמוכות הוצפו. ב-7 בינואר 1916 החליטו הכוחות העות'מאניים לתקוף את קווי בעלות הברית, מהם לא ציפו עוד להתנגדות רבה. עם זאת, הבריטים נלחמו בעקשנות. היחידות האחרונות עזבו את גליפולי ב-9 בינואר 1916.

רק זמן קצר לפני תום המלחמה פתחו בעלות הברית בפעולה צבאית נוספת על הדרדנלים על מנת לכבוש אותם צבאית. ב-30 באוקטובר 1918, הפסקת האש של מודרוס סיימה את פעולות האיבה של מדינות ההסכמה עם האימפריה העות'מאנית. מנובמבר 1918 כבשו המעצמות המנצחות חלק גדול מהאימפריה העות'מאנית.

לאחר מכן

לאחר הניצחון העות'מאני בגליפולי, צבא בריטי במסופוטמיה נאלץ להיכנע גם בכות-אל-עמארה ב-29 באפריל 1916. לקח לבריטים שלוש שנים לכבוש את בגדד, ירושלים ודמשק. מדרום ארץ ישראל צעדו חיילי האימפריה העות'מאנית אל חצי האי סיני כדי ללכוד את תעלת סואץ. באוגוסט, הבריטים הדפו את המתקפה הזו, ובעלות הברית החזירו את ידם על העליונה במזרח התיכון.

לאחר הפינוי אורגנו מחדש יחידות בעלות הברית במצרים. ה-ANZAC אורגנה מחדש; יחידות הרגלים נשלחו לחזית המערבית, ואילו יחידות הפרשים הקלים נשלחו לסיני וארץ ישראל.

עבור הגנרלים המילטון וסטופפורד, גליפולי ייצגה את סוף הקריירה שלהם. האנטר-וסטון הוביל מאוחר יותר את הקורפוס ה-8 שלו בקרב על הסום. מוסטפא כמאל, שהוכיח את עצמו שוב ושוב כמנהיג כוחות אמין ועצמאי, הניח את היסודות להערצתו כגיבור העממי "גאזי מוסטפא כמאל פאשה" עם קרב גליפולי ולאחר סיום המלחמה, הוא נהיה נשיא טורקיה תחת שם המשפחה כמאל אטאטורק, שניתן לו ברחבי העולם. אולם בתחילה הצליח אנוור פאשה למנוע מהקולונל, שלא היה ידוע יחסית אז, לחגוג. במקום זאת, הוא נתן לעצמו לקחת קרדיט על התהילה. מנהיג הרפורמה הצבאית המוכחת, אוטו לימן פון זאנדרס, לא הצליח לא באימפריה העות'מאנית ולא בגרמניה לנכס לעצמו את הקרדיט על הניצחון במערכה.

המקשת נוסרט כמוטיב גלויה

הקרב על גליפולי היה אחד העקובים מדם והאכזריים במלחמת העולם הראשונה. זה היה חסר תקדים כקרב שבו צבא יבשתי יכול היה לסבול מתקפה משולבת של כוחות צבא וצי. אטאטורק הורה לחייליו בקטע של החזית שבו הם שקלו לסגת עקב מחסור בתחמושת: עליהם להחזיק מעמד בכל הנסיבות ובמידת הצורך לאבד את חייהם כדי שיוכלו להגיע כוחות חדשים. בינתיים. קרב גליפולי הכה בתדהמה את אוסטרליה וניו זילנד בשל מספר הנפגעים הגבוה. זה היה הסכסוך הגדול ביותר של שני הדומיניונים הבריטיים הללו עד לאותה נקודה שבהם נטלו חלק. בנוסף להשפלת מדינות ההסכמה, התבוסה גרמה גם לעימותים וסכסוכים ברמה הפוליטית, שהובילו להתפטרותו של צ'רצ'יל מתפקיד שר הצי ולנפילת ממשלת אסקווית'. חששותיו של צ'רצ'יל שבולגריה תצטרף למעצמות המרכז במקרה של כישלון מאמצי הלחימה בדרדנלים התגשמו. הכישלון הצפוי בחצי האי העצים את הבולגרים, שהשתתפו בסופו של דבר במערכה הסרבית של 1915, שבה ספג הצבא הסרבי תבוסה מוחצת. קשר יבשתי ישיר לאימפריה העות'מאנית נפתח למעצמות המרכז דרך בולגריה. בנוסף, המוניטין של הבריטים בפרס, אפגניסטן והודו נפגע.

קרב גליפולי הפך למיתוס בטורקיה. מדי שנה, אלפי תלמידי בית ספר נוסעים מאוסטרליה וניו זילנד כדי להנציח את בני ארצם שמתו שם. ניתן לבקר היום באוניית המקשת Nusret, שסייעה לסכל את התקפת הצי השנייה על ידי המוקשים שהניחה במפתיע והביאו לטביעת כמה אוניות בריטיות. העתק מדויק של הספינה עוגן במוזיאון הימי של העיר צ'אנקלה. המקור נמצא בעיר טרסוס במפרץ איסקנדרון. המקשת לשעבר יצאה לגמלאות ב-1962 ומאוחר יותר שימשה כספינת תובלה. בסביבות 1989 טבעה הגאווה לשעבר של הצי העות'מאני. כעבור עשר שנים, האונייה נמשתה והוצגה ביבשה. וינסטון צ'רצ'יל מאוחר יותר כתב שנוסרט הקטנה "שינתה את העולם".

אבדות

אבדות
מדינה	הרוגים	פצועים	סך הכל
אוסטרליה	8,709	19,441	28,150
ניו זילנד	2,701	4,852	7,553
בריטניה	21,255	52,230	73,485
צרפת	10,000	17,000	27,000
הודו	1,358	3,421	4,779
ניופאונדלנד	49	93	142
מדינות ההסכמה	44,072	97,037	141,109
האימפריה העות'מאנית	57,263	156,619	213,882

חללי צבאות האימפריה הבריטית נקברו ב-44 בתי קברות צבאיים בגליפולי. לזכר הנעדרים הוקמה שם אנדרטת הליס.

גורמי הכישלון של בריטניה

לאחר כישלונה של מערכת גליפולי, וינסטון צ'רצ'יל טען כי התוכנית האסטרטגית שהגה הייתה מצוינת, וכי היו אלו הדרגים בשטח שכשלו. אולם דעה זו לא עולה בקנה אחד עם העובדות ההיסטוריות. אף על פי שלטעויות בשטח היה חלק נכבד מהסיבה לכישלון המערכה, שורש הכישלון היה נעוץ בראש ובראשונה בתוכנית שגיבשו המנהיגות המדינית והצבאית בלונדון. אלו הסתמכו על שמועות חסרות בסיס ודעות קדומות יותר מאשר על חשיבה וניתוח הנתונים בשטח.

בנוסף לכישלון המתקפה הרגלית נטען כי התקפת הצי הבריטי על הדרדנלים הייתה טעות, לא רק בגלל אופן ניהולה הכושל, אלא גם משום שהיא סיפקה לטורקים התראה על הפלישה הרגלית המתקרבת וכך הייתה להם שהות מספקת לבצר את חצי האי גליפולי טרם ההתקפה הרגלית. בנוסף, כישלון התקפת הצי הבריטי העלה את המוראל בצבא הטורקי, שכן זה היה ניצחונם הראשון במלחמה מזה שנים, שהושג נגד צי המערכה הבריטי שנחשב לחזק ביותר.

העות'ומאנים ניצלו היטב את תוואי השטח של חצי האי כדי להתבצר בנקודות הגבוהות ובכך למנוע מהבריטים לפרוץ. בנוסף לכך הכוחות הבריטים הונחתו בדרום חצי האי גליפולי שבו רוכזו רוב הכוחות ההגנה העות'ומאנים וכך הצליחו העות'ומאנים להדוף את הכוחות הבריטיים על החוף. מערכת גליפולי שהייתה בשולי "זירת המלחמה" דחק אותה לתחתית סדר היום של קבינט המלחמה הבריטי. למשימה הקשה לא נשלחו הכוחות הטובים ביותר ולא המפקדים המוכשרים ביותר. ריחוק זה הקשה על פינוי הנפגעים, אספקת מזון, הבאת תחמושת וציוד רפואה.^[2]