קרב הראל (שיר)
"קרב הראל" הוא שיר שנכתב על ידי המשורר והפזמונאי חיים חפר ב-1965 עבור שלישיית גשר הירקון, שכללה את אריק איינשטיין, בני אמדורסקי וישראל גוריון. השיר מספר את סיפורה של חטיבת הראל במהלך המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות, ובהם קרבות שיירת נבי דניאל, קרב נבי סמואל וקרב הקסטל, במהלכם נפלו עשרות רבות מלוחמי החטיבה.
מקורו של השיר בשלישיית שירים שחוברו והולחנו בארצות הברית בשנות ה-50 של המאה ה-20, המתארים את תקופת מלחמת האזרחים האמריקנית. שלושת השירים נכתבו בנפרד על ידי אירווינג גורדון, בוב קמפ ושל סילברסטיין; אחד מהם הולחן על ידי בובי גיבסון. גיבסון וקמפ קיבצו את שלושת השירים למחרוזת אחת, שכונתה "טרילוגיית מלחמת האזרחים" (Civil War Trilogy).[1]
חפר השתמש באלמנטים מתוך השיר המקורי, כמו שורת הפתיחה של השיר ושל חלק מהבתים "בום בו, בו בום, בום, בום", אזכור מספרי הנופלים ("שלושים בנבי סמואל/שבעה עשר על הקסטל/שיירת נבי דניאל", לעומת השיר באנגלית: There's a hundred dead at Richmond/Three hundred more at Gettysburg/A hundred more they've never found) וכן על המנגינה, אך המילים הותאמו כמובן לנושא השיר בגרסתו העברית. השיר בוצע, כאמור, על ידי שלישיית גשר הירקון בתקליטם השני "התוכנית החדשה", ולאחר מכן על ידי הדודאים.[1]
השיר מבטא את רוח תקופת מלחמת העצמאות בכלל היישוב, ומבטא נאמנה את הלך הרוח הקשה, הכאב הנפשי והאבלות בקרב הלוחמים, אשר נדחה כמעט שני עשורים עד שפורסם. על כן, מקובל לנגן אותו באירועים, טקסים ובכלי התקשורת בימי זיכרון.
תכנים ואמירות
עריכההשיר מגולל בסגנון פואטי קצוב תכנים, אירועים ומצבים בתולדותיה של חטיבת הראל של הפלמ"ח בתקופת מלחמת העצמאות, מפיהם של האני השר בהווה בגוף ראשון רבים הפונה אל אישה אהובה. הוא כולל שלושה עשר בתים מחורזים.
הבית הראשון, משרטט במילים קצרות את תמונת המצב של העיר ירושלים הנצורה בתקופת המלחמה, למשל במילים: "העיר גוועת במצור / אין לחם אין, אין כלום". שעל פתיחת הדרך אליה נלחמו אנשי הפלמ"ח. הוא פותח בשורת המילים: "בום בו, בו בום, בום, בום", אשר צורפה גם לבית השני והרביעי.
הבית השני מתאר את המצוקה בה שרויים הלוחמים, להם מוקצבת מנת תחמושת דלה, במילים: "עם ארבעים כדור לאיש".
בבית השלישי מתוארת הליכה בסך, אולי מצעד או שיירה של לוחמים, אשר מותם הצפוי בקרב הוא עניין וודאי בתודעתם, העוברים במקרה או כמעשה רומנטי, מתחת לחלון ביתה של האישה האהובה:
פתחי את התריסים לאט
כי מול ביתך עוברים
כל אלה שכמעט, כמעט
כמעט ולא חוזרים.
משקל המילים מדמה מצעד קצוב ודרמטי המבשר את ההחמצה הגורלית הצפויה; אם הקריאה: "פתחי את התריסים..." נקראת אל האהובה כבר בסמוך לחלונה, תוך כדי צעידה והתקרבות אליו, והתריסים אכן נפתחים לאט כפי הקריאה, הרי שהאהובה מספיקה לראות אולי את צדודיתם ולרוב את אחוריהם של הצועדים המתרחקים ממנה, וללא מפגש פנים אל פנים.
בבית הרביעי מכריזים הדוברים שתי אמירות, כי לבם "אטום" בסבלם, וכי למרות התבוסות הם יאספו כוחות לשוב ולחזור אל חזית הקרב: "אך אנו עוד נקום". הם מציינים את מספר האבדות בנפש במערכות חשובות שבהן ספגה "הראל" אבדות כבדות: "שלושים בנבי סמואל", בקרב נבי סמואל באביב 1948 שבו השתתפו חיילי הלגיון הירדני והסתיים בנסיגת כוחות הפלמ"ח אל קיבוץ מעלה החמישה שעל פתחו נבלמה כניסת הכוחות הערבים; הרוגים - "שבעה עשר על הקסטל" - בקרב על תפיסת הקסטל בדרך לירושלים, והרוגי שיירת נבי דניאל.
בבית החמישי מספרים הדוברים על הפגיעות הנפשית, המתדמה לזיקנה, שנוצרה בנפשם בשל הקרבות האכזריים, למשל במילים: „אם נחזור עוד מן הלילה / בעשרים שנה נזקין”.
בבית השישי ובבית השמיני (ההופכים למעין פזמון) מבטיחים הדוברים לנערה אהובה שהדרך לירושלים הנצורה תפתח לבסוף, בידיהם, ובו צטט המשורר אמירה אותנטית שהושמעה במשך התקופה: "עוד תראי / את הדרך הפתוחה".
בבית השביעי מוזכרים קברי האחים שנכרו בתקופת המלחמה, אחד הידועים שבהם הוא קבר האחים ללוחמי הפלמ"ח שגופותיהם בותרו על ידי לוחמים ערבים, ונטמנו בבית הקברות הצבאי בקריית ענבים.
הבית התשיעי והבית העשירי הם קינה של הדוברים על החברים שנהרגו בקרב. במידה רבה היא קינה עצמית של הדוברים על עצמם, בהמשך להודעתם על מותם הצפוי; הקינה המנוסחת כידיעה קשה הנמסרת לנערה מפי הדוברים השרים:
אהובך יצא לקרב
אהובך יצא לקרב
אבל איפה הוא עכשיו
מן הדרך הוא לא שב.
מן הדרך הוא לא שב
העפר כיסה עיניו
את קברו חפרו רעיו
כי הוא לא חי עד הבוקר.
הבית האחד עשר והבית השנים עשר מבטאים בצבע ובמספרים את היקף האבדות הצפוי לכאורה. האישה מתבקשת ללבוש שמלה בצבע שחור, עם חזרתם אליה או ביתם של שיירת הלוחמים, בשל אבלותה הצפויה לאחר שמביניהם לפי הערכתם אך מיעוט יישאר בין החיים, במילים: "כי נותרנו עשרה / מן הפלוגה עד הבוקר", הבוקר שלאחר ליל הקרב.
הבית השלושה עשר חוזר על מילות הבית הרביעי ומזכיר את שמותיהם של החברים האהובים שנפלו בקרב: "הג'ינג'י מוישה מיכאל / מנחם צביקה ושמואל / ומוטי גד ובצלאל", ומצרף הבטחה לקימה מחודשת מהאובדן, ההלם והאבלות, במילים: "אך אנו עוד נקום".
.svg){kind=logo}