קריקטורה בעולם הערבי

הקריקטורה בעולם הערבי היא תת-סוג, מבחינה גאוגרפית-רגיונאלית, של הקריקטורה. אמצעי זה, שניתן להשיב את שורשיו לתקופות קדומות ביותר בתולדות האנושות, הוא כלי שהתפתח ושינה צורה, תוכן ומסגרת-פרסום במרוצת הזמן. לקריקטורה בעולם הערבי, הנכלל ברובו בתחומי המזרח התיכון, חשיבות ומעמד לא מבוטלים, כאשר זו האחרונה נכנסה אליו בשלב מאוחר יותר ביחס למדינות אחרות.

מהי קריקטורה

קריקטורה היא איור בו מוצגים אנשים, חפצים או מצבים בצורה הסוטה מן המציאות. פער זה בין המוצג בקריקטורה לבין המצב במציאות מבוסס על אלמנטים של הגזמה, גרוטסק ואירוניה, והם אלה אשר מְשווים לאיור זה נופך משעשע ובעל הומור. הפער המדובר יוצר, מטבע הדברים, עיוות של המציאות המוכרת והידועה לאדם הממוצע. עיוות זה מעובד באופן תת-הכרתי במוח, וכך ניתנים לקריקטורה מובן, פירוש ומשמעות. מובן, אפוא, כי על מנת לפרש נכונה את האיור, על האדם המתבונן להיות בקיא בפרטים הקשורים באדם, בחפץ או במצב המתוארים בה.

באשר למקור המילה "קריקטורה" (באנגלית: caricature), ניתן לשער את גיזרונה (etymon) מתוך אחת מן המילים הבאות : אפשרות אחת היא המילה האיטלקית caricare, שפירושה "לטעון" (to charge, to load), וייתכן כי הכוונה היא למטען ההגזמה והאירוניה שנושאת הקריקטורה בחובה; אפשרות אחרת היא המילה הלטינית caricato, במשמעות "מוגזם", כאשר הדבר מתקשר ישירות להגדרה שהוצגה לעיל.

היסטוריה גלובלית כללית של הקריקטורה

השימוש בציורים ובסמלים למטרת הבעת רעיונות (אידיאוגראמות, ideograms) ידוע עוד מתקופות קדומות, בהן צייר האדם הקדמון על קירות מערה או חרט על לוחות אבן. עדויות מסוג אלה שרדו בחלקן עד ימינו, ומתוכן אף קיים חומר שפוענח ותורגם לשפות חיות בנות-ימינו. דוגמאות לעדויות מן הסוגים הנ"ל הן הציורים על קירות מערת לאסקו אשר בצרפת, וכן מצבות ולוחות אבן אשר עליהן חרוטות כתובות שונות, כדוגמת אבן רוזטה אשר נתגלתה במצרים ליד העיירה רשיד, הידועה גם בשם רוזטה.

גם בימי הביניים משובצים רמזים להתפתחות הקריקטורה. כך למשל מסופר כי האמן והממציא המפורסם לאונרדו דה וינצ'י (Leonardo da Vinci, 1452-1519) נהג לחפש אנשים בעלי מום, וזאת כדי שישמשו לו מודל לציור. עם זאת, ככל הידוע, טענה זו לא נחקרה לעומק – לא מבחינה היסטורית ולא מבחינת סקירת עבודותיו של דה וינצ'י. דוגמה אחרת היא דיודמאר קאסם (Diodemmar Casem), מטיף שעבד בחצר האפיפיור, ואשר לגביו סופר ונטען כי הוא מסוגל לתאר את מהות האדם "בשלוש או בארבע משיכות מכחול".

בתחילת העת החדשה, בסביבות המאה ה-18, נמצאו עדויות מוצקות יותר לגבי העיסוק בקריקטורות. בשנת 1762 לערך יצא לאור ספר בנושא אמנות ציור הקריקטורה. ספר זה, A Book of Caricaturas שמו, נכתב על ידי מרי דארלי (Mary Darly) ויצא לאור באנגליה. שלוש שנים קודם לכן, בשנת 1759, צוירו הקריקטורות האמריקאיות הראשונות על ידי הבריגדיר-גנרל הבריטי ג'ורג' טאונסהנד (George Townshend), וזאת במהלך הקרב על קוויבק. כמו כן נודעו באותה תקופה שני קריקטוריסטים אנגלים, האחד - תומאס רולנדסון (Thomas Rowlandson, 1756–1827), ועמיתו - ג'יימס גילרי (James Gillray, 1757–1815). נראה, אפוא, כי בריטניה מילאה במרוצת העת החדשה תפקיד מרכזי ובולט בתחום אמנות הקריקטורה.

סוגי קריקטורות

לקריקטורה ישנם סוגים שונים, הנבדלים זה מזה כהבדל דיסציפלינה אחת מרעותה. עם זאת, נדמה כי הסוגה הנפוצה ביותר בתחום הנדון היא הקריקטורה הפוליטית. טרם יוחד לנושא זה מחקר מקיף, אולם ניתן לשער כי אחד הגורמים לכך הוא השתלבות הקריקטורה בעיתונות ובכתבי-עת, בהם פורסמו ידיעות שונות בתחום הנדון. ברם, אין בכך משום אמירה, כי סוגות נוספות אינן מקבלות ביטוי דרך כלי הקריקטורה. המעיין באתרי אינטרנט שונים יוכל למצוא בין היתר קריקטורות בתחומי סביבה, כלכלה, ספורט, חברה, תרבות וכיוצא בזה. אגב העיסוק בסוגות, ראוי להביא מדבריו של הקריקטוריסט ההודי ס. ג'יתש (S. Jithesh), אשר הגדיר את הקריקטורה על ידי הבחנתה מסוגה אחרת - הסרטון המצויר (cartoon):

”A caricature is the satirical illustration of a person or a thing, but a cartoon is the satirical illustration of an idea”

”קריקטורה היא איור סאטירי של אדם או דבר, אולם סרטון מצויר הוא איור סאטירי של רעיון”

התפתחות הקריקטורה בעולם הערבי

לא ניתן להצביע במדויק על נקודת-הזמן שבה החלו קריקטורות להתפרסם בעולם הערבי, אך לא יהיה זה משולל כל יסוד לטעון, כי כלי זה הובא מן המערב בדרכים שונות, למשל באמצעות העיתונות, שהפכה נפוצה באזור זה, בפרט החל מן המאה ה-18, ובאופן רחב יותר גם דרך הקולוניאליזם האירופאי שפלש אליו. בצל צנזורה כבדה שהטילו השלטונות על אמצעי-התקשורת הקיימים, השתרבבו חדשות לבקרים גם דברי ביקורת כנגד זה האחרון, כאשר אחת הדרכים להביע זאת הייתה הקריקטורה.

במרוצת 200 השנים האחרונות פשטה הקריקטורה בעולם הערבי כאש בשדה קוצים. כמו ברחבי העולם, גם בעולם הערבי הן הפכו מגוונות, צבעוניות ועוקצניות יותר, בעודן משתכללות לאורך הזמן.

נשאלת השאלה "מדוע הצליחה הקריקטורה במידה כה מסחררת בעולם הערבי?". אחת הסיבות האפשריות לכך, לדעת חוקרים שונים, היא מחד גיסא שיעור הבערות בקרב תושבי האזור, דבר אשר נתן יתרון מובהק לקריקטורה בהיותה ציור בעל מלל מינימלי, ומאידך גיסא העלייה בשיעור יודעי קרוא וכתוב במהלך התקופה המדוברת, שהרי הקריקטורות פורסמו בדרך-כלל במסגרת חומרים מודפסים (עיתונים, כתבי-עת וכיוצא בזה), ובשל כך יודעי קרוא וכתוב יכלו להיחשף אליהן יותר. הנחות אלה טרם פורסמו במסגרת מחקר אקדמי מקיף, אך הן קיימות בקרב העוסקים בתחום זה ובתחומים משיקים לו.

קריקטורה והשפה הערבית

במסגרת המגמות של קליטת מילים משפות זרות, נראה כי המילה "קריקטורה" חדרה גם היא לשפה הערבית בדמות המילה "כּאריכּאתיר" (كاريكاتير), ומאחר שהיא שאולה מלועזית, הרי שכמו מילים אחרות מסוג זה אשר חדרו לערבית, גם מילה זו תקבל את סיומת הריבוי השלם לנקבה (- ات). לצד הצורה הנ"ל קיימת גם צורה משוערבת-למחצה, "רסם כּאריכּאתירי" (رسم كاريكاتيريّ). מצורה זו נגזר גם שם בעל-המקצוע: "רסאם כּאריכּאתיר" (رَسّام كاريكاتير) הוא קריקטוריסט. נושא שטרם נחקר לעומקו הוא הרקע והסיבות לשימוש בשפה הערבית הספרותית (פוּצְחא, فصحى), בערבית המדוברת (עאמיה, عامّيّة) או במשלבי-ביניים (ווּסְטא, وسطى) במלל המלווה את איור הקריקטורה, ובמילים אחרות: כיצד ניתן להסביר את הקשר שבין תוכן הקריקטורה ונסיבות ציורה לבין משלב השפה המלווה אותה.

הקריקטוריסטית אומייה ג'וחא

אחת הדוגמאות הבולטות, המדגישות את כוחה של הקריקטורה, משתקפת בדמותה של הקריקטוריסטית הפלסטינית אומיה ג'וחא (أمية جحا; בתעתיק: אמיה ג'חא). ג'וחא, ילידת העיר עזה, נולדה ב-2 בפברואר 1972. סיימה בהצטיינות לימודי מתמטיקה באוניברסיטת אל-אזהר בקהיר בשנת 1995. נישאה לראמי סעד, מפקד שדה בגדודי עז אל-דין אל-קסאם (كتائب الشهيد عز الدين القسّام), הזרוע הצבאית של תנועת חמאס (حماس), אשר נהרג על ידי כוחות צה"ל בשנת 2003.

אומייה חברה בעמותה ע"ש נאג'י אל-עלי לאומנות פלסטית בפלסטין (جمعية ناجي العلي للفنون التشكيلية في فلسطين). בשנת 2001 היא זכתה בפרס העיתונות הערבית. את הקריקטורות שלה היא פרסמה מזה תקופה בעיתון הפלסטיני אל-חיאת אל-ג'דידה (الحياة الجديدة), ולאחר שפרשה מכך החליפהּ בתפקיד זה מחמד עבד אל-ע'ני סבאענה. בנוסף לעיתון זה, מפרסמת אומייה את איוריה באתר אינטרנט ובדפי פייסבוק הנושאים את שמה. מאפיין בולט בחתימתה של ג'וחא על-גבי הקריקטורות פרי-עטה הוא סמל מפתח השיבה (בערבית: مفتاح العودة), הרומז לדרישתם של מיליוני פליטים פלסטינים במדינות ערב ובפזורה ברחבי העולם לשוב לבתיהם אשר בהם גרו עד 1948, עת פרצה מלחמת העצמאות בין מדינת ישראל מחד גיסא לבין הפלסטינים ומדינות ערב מאידך גיסא, המכנים אירוע זה במילה הנכבה, שפירושה בערבית "אסון, שואה". ואמנם, מוטיבים הקשורים בסבלם של הפלסטינים חוזרים תדיר בקריקטורות פרי עטה של אומייה, וזאת לעיתים לצד קריקטורות מסוג שני, בהם היא מנסה להביע תקווה לעתיד טוב יותר עבור בני עמה.

קריקטורות הסכסוך הישראלי-ערבי

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

קריקטורה אנטישמית שפורסמה בעיתון אל-ואטן בקטר ב-2002 ומציגה את אריאל שרון כיהודי שטני השותה מגביע עליו כתוב "דם ילדים פלסטיניים" ברמיזה לעלילות דם ידועות כנגד היהודים

קריקטורות רבות בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי והסכסוך הישראלי-פלסטיני פורסמו בכלי התקשורת הערביים. כמעט כולן נשאו אופי אנטי-ישראלי בוטה ורבות מהן גם אופי אנטישמי הרומז לעלילות דם כנגד היהודים, כגון: יהודים שותים דם של ילדים ערבים, יהודים חרדים שולטים בעולם, יהודים צולבים ערבי כפי שצלבו את ישו, יהודים כרוצחים שטניים, ועוד.

לאחר ניצחונה של נטע ברזילי באירוויזיון 2018, פורסמו בתקשורת הערבית קריקטורות המגנות את זכייתה. בקריקטורה שצייר מֻחַמַּד סַבַּאעַנֶה נטע עומדת על גדר ההפרדה מוצגת כשדם נוזל מפיה. היא רוקדת בבגדים צבעוניים ומחזיקה רימון, במקום מיקרופון. הקריקטורה הופיעה בעיתון הרשמי של הרשות הפלסטינית, אל-חַיַאת אל-גַ'דִידִה.

קריקטורות והאביב הערבי

קריקטורה של קרלוס לטוף על אפקט הדומינו כפי שזכה לידי ביטוי באביב הערבי

אחד מגלי האירועים המשמעותיים, אשר התחוללו (ועודם מתרחשים ומשפיעים) ברחבי העולם הערבי בעת האחרונה, הוא מה שנהוג לכנות "האביב הערבי". מונח זה מתייחס לסדרת התקוממויות עממיות כנגד השלטון, שפקדו את חלק ממדינות ערב במפנה השנים 2011-2010. בין מדינות אלה ניתן למנות את תוניסיה, מצרים, לוב, תימן, בחריין ועוד. לצד מדינות אלה נמצאת גם סוריה, אשר בה עדיין מתרחשות התנגשויות אלימות בין הצבא הסורי החופשי (جيش سوريا الحرّ) ותומכיו לבין משטרו של הנשיא בשאר אל-אסד ואנשי-שלומו, מאז חודש מרץ 2011.

אחד המאפיינים הבולטים של התקוממויות אלה הוא השימוש הנרחב באמצעי-התקשורת הקיימים ברשת האינטרנט, דוגמת פייסבוק, טוויטר, YouTube, פליקר וכיוצא בזה, וזאת לצד הפגנות בכיכרות וברחובות הראשיים כנגד השלטון. במסגרת אמצעים אלה זכתה הקריקטורה לנפח לא מבוטל של חשיפה, הפצה ותגובות, כחלק מן הניסיונות להציג את השלטונות הקיימים באור נלעג, מעורר גיחוך ושלילי. נראה כי את מה שהשלטונות ניסו להשתיק באמצעים העומדים לרשותם, הצליחו ההמונים לבטא לא רק בעצם נוכחותם במרחב הציבורי, כי אם גם – וביתר שאת – במרחב הקיברנטי (cyberspace).

ההתקוממויות ברחבי העולם הערבי זכו להתעניינות, בין היתר, מצד אמצעי-התקשורת בישראל. כדוגמה ניתן לציין את שלוחת מכון ממרי (MEMRI) בישראל, אשר מפרסם באתרו סקירות שונות בנושאים הקשורים לעולם הערבי בכלל, ולאביב הערבי בפרט.

קישורים חיצוניים

• רותה קופפר, הרפתקאות שרלוק הולמס במאה ה-21, באתר הארץ, 1 במאי 2012
• אסף גבור, ‏גם מכחולים יכולים להרוג, בעיתון מקור ראשון, 4 באוגוסט 2019