כלי החרס בתקופה הנאוליתית הקרמית הם ברובם כלים פשוטים וגסים, שעוצבו על גבי מחצלאות ונצרפו בחום נמוך יחסית. האוכלוסייה בארץ־ישראל התחלקה לשלוש קבוצות עיקריות, כשלכל אחת מהן, אם כי טיפוסי הכלים דומים ביותר, דגמי עיטור ייחודיים לכליה: כלי התרבות הירמוכית, יריחו IX (אנ') ותרבות ניצנים (אנ').
העיטור המרכזי המופיע בכלי התרבות הירמוכית הוא דגם אדרה חרוט תחום בין שני קווים היוצר פסים אופקיים או משולשים (זיג-זג), לעיתים חלקי הכלי שאינם מעוטרים בדגם, מחופים בצבע.
כלי יריחו IX מעוטרים בצבע ובמירוק - הכלים המעוטרים חופו במרח לבן או ורוד בהיר, נצבעו בצבעים כהים בדמי זיג-זג או פסים אופקיים ולבסוף מורקו והוחלקו.
אנשי תרבות ניצנים נטו שלא לעטר את כליהם כלל. מרקם הכלים גס ונוטה להתפורר.[2]
הקערה ההמיספרית (חצי־כדורית) היא טיפוס הכלי הנפוץ ביותר בתקופה זו הוא. הקעה בעלת שפה פשוטה ולרוב בעלת מספר ידיות אוזן, זיז או נקב על דופנן או שפתן. הקערות מעוטרות בעיטורים שתוארו לעיל.
קערה עמוקה בעלת זיזים מחופה באדום מיריחו[3]בין כלי תרבות יריחו, אחד הכלים הנפוצים הוא הקערה העמוקה המעוטרת. קערות אלו עוטרו בצביעה או בחיפוי אדום. במספר מועט של קערות ניתן לראות דגם אידרה חרוט, מעין הדגם הנפוץ באתרי התרבות הירמוכית.[4]
קערות V קיימות בתקופה זו במספרים מועטים ותתרבנה בתקופות הבאות
קנקנית המורכבת משתי קערות מחוברות שלהן נוסף צוואר.
קדרי התקופה התמחו במלאכתם וייצרו כלים באכות גבוהה, למרות חוסר שימוש באבניים. רבים מהכלים מזווים ועם שפיות.
בתקופה זו מתחילים להופיע בארץ כלים מעוטרים בחמצון וחיזור המושפעים מכלי ה־DFBW (אנ'). כלים נוספים, שהוכנו בידי אנשי תרבות ואדי רבה מחומר מקומי, מתאפיינים באיכות גבוהה ובמגוון סגנונות עיטור: סירוק, חריטה, דיקור, הדבקה וצביעה.
בין טיפוסי הכלים הנפוצים: קערות מזוות והמיספריות, קנקנן שפת־קשת - הנפוץ בתקופה, וקנקנים עם צוואר זקוף או שפה פשוטה הנוטה חוצה, פערור, וקנקן־פערורי, טסים וכנים.
קנקנים - עם צוואר זקוף, שפה נוטה חוצה, או צוואר קשתי - האחרון משמש כמאובן מנחה לתקופה.
טיפוס מיוחד של קנקן נקרא קנקן ממגורה או פיטס עמק הירדן (Jordan Valley pithos) – טיפוס של קנקן־ענק זה ייחודי לאתרי עמק הירדן המרכזי ופרטיו עשויים להגיע לקוטר של מטר ולגובה של 2 מטרים. הקנקים היו מעוטרים בעיטור פלסטי דמוי חבל, אולם הוא לא נראה לעין, שכן הקנקים היו משמשים כשהם שקועים באדמה ורק פתחם גלוי כלפי חוץ.[9]
בראשית התקופה, סגנונות עיטור של הכלים המחופים באדום, המעוטרים במכחול ומישח הפסים ממשיכים להתקיים, אבל תפוצתם מתמעטת. עיטור החבל, שהיה פופולרי בתקופות הקדומות, מאבד מזוהרו, ולעומת זאת, ידיות המדף נעשות נפוצות ביותר.
הטס הופך לכלי המרכזי של התקופה - לרוב מחופה באדום וממורק, וידועות דוגמאות המעוטרות בדגם רשת (שיעשה פופולרי יותר בב"ק ג').
בתקופה זו החל השימוש בקערות בתור נרות שמן. בתקופות מאוחרות, הקדרים יחלו לעצב בנר מקום להנחת הפתילה, אולם בתקופה זו, ניתן להבחין בקערה ששימשה כנר רק הודות לפיח שבשוליה.
כלי אבידוס מתחילים בתקופה זו וממשיכים לתקופת ב"ק ג'
קרמיקה מתכתית גם מתחילים בתקופה זו וממשיכים לתקופת ב"ק ג'
הכלים הנגביים (אנ') מופיעים לראשונה בתקופה זו, עולים בתפוצתם בתקופת הברונזה המאוחרת וממשיכים עד התקופה הפרסית.
כלים מחופים בטיח, ללא עיטור צבוע, מופיעים בתקופת הב"ק ב-ג.[14]
רוב טיפוסי הכלים בתקופה זו ממשיכים את טיפוסי הכלים של התקופה הקודמת.
כלל הכלים עשויים ביד ועיטור שכיח הוא החריטה. בדרום הארץ - חריטה עדינה הנעשית בכלי רב־חודים ("מזלג"), ובצפון – חריטות עמוקות יותר, בחוד בודד, לעיתים יחד עם עיטור בנזילות צבע (שיש שהציעו להגדיר כמשפחה עצמאית).
הגביע הוא מהכלים הנפוצים ביותר בתקופה זו, עדות להשפעה מהמרחב הסורי.[16]
נרות הקערה מהתקופה הקודמת מתפתחים לנר הצבוט שימשיך לתקופות רבות. גרסה אחת שלו, שבה מופיעים מספר צביטות מרובות - לרוב ארבעה, קרויה בשם נר ארבעתן שימשיך לתוך תקופת הברונזה המאוחרת.
משפחת כלי מגידו (או: כלים שחורים העשויים על אבניים (BWMW)) מייצגים אף הם השפעה סורית. הכלים עשויים מטין מפולם וצרוף היטב. הכלים, שגונם נע בין שחור לאדום, בנויים מגדילים, עם גימור על אבניים איטיים. הכלים מעוטרים בקווים ישרים ובגלים - או בלבן על גבי שחור, או בחריטה לתוך פס לבן שנצבע על הכלי.[17][18][19]
בתקופת הברונזה התיכונה החלו לעשות שימוש באובניים מהירים.
הנרות בעלי הפיות המרובות ממשיכים מהתקופה הקודמת, ולצידן מתחיל להופיע הנר הצבוט, בעל פיה אחת בלבד. רבים מהנרות בתקופה זו עומדים על גבי רגל, בדומה לקובעות.
כלי אדום-לבן-כחול (RWB) החלו להיווצר באשקלון בברונזה התיכונה א', בברונזה התיכונה ב' ניתן כבר למצוא את הכלים בשפלת יהודה עם מרכזי יצור נוספים בתל צפית ובעזקה, ובב"ת ג' תפוצתם התרחבה למצידון ועד לדלתת הנילוס. לקראת סוף התקופה הכלים נעלמים, ואת מקומם תופסים כלי השוקולד על לבן. הכלים (בעיקר קנקנים, אך גם קערות, קדרות, פכים וכנים) מחופים במרח לבן, שעליו עיטור בצבעי אדום וכחול - פסים ישרים או גליים, צורות גאומטריות או צורות זואומורפיות. זוהי ההופעה הראשונה של הצבע הכחול בעיטורי כלים מקומיים, אולי בהשפעה מצרית.[21]
בתקופת הברונזה התיכונה IIב החל להיכנס לשימוש קנקן עם ידית המתחברת לכתף מזווה ובסיס מחודד, שנודע בשם המודרני הקנקן הכנעני, בתקופת הברונזה המאוחרת, קנקנים אלו הפכו לנפוצים ביותר.
קערות מזוות נפוצות ביותר בתקופת הברונזה התיכונה. בברונזה התיכונה IIב במגוון מצומצם של צורות, ואילו בב"ת IIג במגוון צורות גדול של קערות פתוחות וסגורות, עם זיווי חד או מעוגל. חלק מהקערות, בעלות צוואר, מהווים טיפוס־ביניים שבין קערה לגביע, וטיפוס אחר, הנקרא לעיתים קערת יריחו[22] או "כד בעל בסיס" (pedestal vase),[23] בעל צוואר ובסיס מוגבה (בסיס טבעת מוארך בב"ת IIב המתארך לכדי בסיס חצוצרה בב"ת IIג), מהווה טיפוס ביניים שבין הקערה והקובעת. טיפוס זה ידוע בעיקר בתל יריחו, תל בית מירסים ובאתרי השפלה.[24]
שלבים IV–VI של כלי המעבר של משפחת כלי הלבן הצבועים (Transitional White Painted ware) מתחילים להופיע במהלך תקופת הברונזה התיכונה 2ב' וימישכו לתוך תקופת הברונזה המאוחרת א'.
Ilan, David; Bonfil, Ruhama; Marcus, Ezra (2019). "Middle Bronze Age II: Introduction". In Gitin, Seymour (ed.). The Ancient Pottery of Israel and Its Neighbors. Vol. 3. Jerusalem: Israel Exploration Society. pp. 5–7.
Ilan, David; Marcus, Ezra (2019). "Middle Bronze Age IIA". In Gittin, Seymour (ed.). The Ancient Pottery of Israel and Its Neighbors. Vol. 3. Jerusalem: Israel Exploration Society. pp. 9–75, 402–405.
Bonfil, Ruhama (2019). "Middle Bronze Age IIB–C". In Gittin, Seymour (ed.). The Ancient Pottery of Israel and Its Neighbors. Vol. 3. Jerusalem: Israel Exploration Society. pp. 77–136.
הקנקן הכנעני המשיך מתקופת הב"ת והפך לפופולרי במיוחד. קנקנים ששימשו להסעת חומרים לייצוא נשלחו לרחבי מזרח אגן הים התיכון (אנ'), והתגלו, בין השאר, באתרים ברחבי מצרים והמרחב האגאי.[26] בספינה הטרופה מאולו-בורון התגלו למעלה מ־150 קנקנים שלמים.[27]
כלים רבים מעוטרים במירוק - עם התיבשותו של הכלי, חלקים מגופו מוחלקים ונדחסים בידי חפץ קשה וחלק (כגון צדף, או חלוק נחל) המוחזק בידי הקדר. לאחר הצריפה, מתבטא הדבר בפסים ממורקים על גבי הכלי. בתחילת התקופה, הכלים מוחלקים בצורה אקראית, בסגנון הנקרא "מירוק ידני" או "מירוק פרוע", ומאחר יותר מתחיל נוהג של "מירוק אבניים", היוצר פסי מירוק אחידים סביב הכלי.
בשלב הראשון יצרו הפלשתים קרמיקה זהה לזו שיוצרה במיקנה, עם חיפוי לבן ועיטור שחור צבוע במכחול. כלים אלו נכנסים הן תחת הטיפולוגיה של הקרמיקה המיקנית (אנ'), ונקראים בשם קרמיקה מיקנית IIIc:1b, או כשמשווים אותם לקרמקיה פלשתית אחרת, הם נקראים בשמת קרמיקה פלשתית חד־גונית.[34]
בשלב השני, החלו להופיע ציורים בגוון אדום ושחור על הכלים בין המוטיבים המצוירים: ציפורים, דגים ודגמים גאומטריים. הכלים משלב זה נקראים בשם קרמיקה פלשתית דו־גונית (או: דו־גונית מפוארת).[35]
בשלב השלישי חלה ירידה ברמת העיטורים והדגמים המורכבים נעלמים - שלב זה נקרא קרמיקה דו־גונית מנוונת.[36]
השלב הרביעי - קרמיקה חד־גונית מנוונת.
השלב החמישי, האופייני למאה ה־9 לפנה"ס - נודע עם גילויו ככלי אשדוד, אך כיום נהוג השם קרמיקה פלשתית מעוטרת מאוחרת (LPDW).[37][38]
כלי הבישול הפלשתיים היו ללא עיטור. באופן ייחודי להם, השתמשו הפלשתים בפכי בישול,[39] בתחילה – באופן בלעדי, אך בהמשך הזמן נכנס סיר הבישול הארץ־ישראלי לשימוש גם במרחב הפלשתי.
ליאורה פרויד, כלי החרס ביהודה: בירושלים וסביבתה במעבר בין סוף תקופת הברזל לתקופה הפרסית (חיבור לשם קבלת תואר דוקטור), אוניברסיטת תל אביב, תשע"ח. (מהדורה מקוונת)
עם תחילת התקופה ההלנסטית החלו להופיע יותר ויותר כלים המראים השפעה הלנסטית ברחבי ארץ־ישראל. השינוי ניכר לראשונה אצל הפיניקים ושכניהם בצפון הארץ ולאורך החופים, אך בראשית המאה ה־2 לספירה ניתן למצוא כלים אלו גם בשומרון, בעוד ליהודה הם הגיעו קרוב לפרוס המאה ה־1 לפנה"ס.
משפחות כלים
טרה סיגילטה מזרחית מתחילה להיווצר ברבע השני של המאה ה־2 לפנה"ס, וסוגים שונים שלה ימשיכו להופיע מאות בשנים.
כלי השולחן מהקרמיקה האטית ממשיכים בשימוש עד המאה ה־3 לפנה"ס, ובמאות הבאות יטלו את מקומם כלים ממקורות מזרחיים - רודוס, קנידוס (אנ'), הטרה הסיגליטה המזרחית למיניה, וחיקויים מקומיים.[41]
בתקופה ההלניסטית הקדומה קיים מגוון גדול בצורות הקנקנים, אך בתקופה ההלניסטית המאוחרת נפוץ במיוחד קנקן עם שפה מרובעת המתעגלת כלפי חוץ.[42]
בתקופה החשמונאית, ניתן לראות (בעיקר ביהודה ופחות בגליל) בידול מובהק בין אתרים יהודאיים ונוכרים – בעוד הנוכרים ממשיכים להשתמש בכלי חרס מיובאים, האוכלוסייה היהודית נוטה לעשות שימוש כמעט בלעדי בקרמיקה מייצור מקומי
את הצפחות מהתקופה החשמונאית[43] ניתן לזהות לפי לפי הידית המתפתלת כרבע סיבוב, תופעה שתמשיך לתקופה הרומית הקדומה (הורדוסית) ותיעלם לאחר מכן.
התקופה ההלניסטית בארץ ישראל מצטיינת במגוון גדול של נרות. הנרות נחלקים לנרות עשויים על אבניים, כגון הנר הצבוט המקומי, שהמשיך את מסורת התקופות הקודמות ובהמשך התקופה הצביטה נעשתה בולטת יותר ויותר, עד לנגיעה של שני הקצוות; נרות אלו היו נפוצים במיוחד באתרים יהודיים. נרות השפלה המתוארכים מסוף המאה ה־4 לפנה"ס ועד תחילת המאה ה־3 לפנה"ס היו גם הם עשויים על אבניים עם עין נר גדולה המוקפת במדף, בתוספת חרטום קוני. נרות מיובאים נפוצו במיוחד בתקופה – בראשיתה בכל האתרים, אך עם חלוף הזמן נטתה האוכלוסייה היהודית להעדיף יצור מקומי. בין המיובאים, בעיקר נרות העשויים בדפוס, כגון: נרות אפסוס,[44] דלפיניפורם, נרות ארוטיים ועוד.
Rosenthal-Heginbottom, Renate (2015). "Hellenistic Period Imported". In Gitin, Seymour (ed.). The Ancient Pottery of Israel and Its Neighbors from the Iron Age through the Hellenistic Period. Vol. 2. Jerusalem: Israel Exploration Society. pp. 673–747.
הקרמיקה הגולנית (אין לבלבל עם כלי תרבות הגולן) מכילה בעיקר פיטסים.
כלי כפר חנניה מתחילים להופיע במאה הראשונה וממשיכים לתוך התקופה הביזנטית.[45]
כלי בניאס נפוצים בעיקר באזור בניאס ומופיעים במספרים מעוטים יותר באזור החרמון, צפון הגולן וצפון עמק החולה, מתחילים להופיע במאה ה־2 וממשיכים עד ראשית המאה ה־6.[46][47]
שולמית טרם, ירושלים ויהודה במאה הראשונה ותחילת המאה השנייה לסה"נ – רצף ותמורה בתרבות הקראמית (עבודה לשם קבלת תואר דוקטור), רמת גן: אוניברסיטת בר אילן, תשע"ז
החל מהתקופה הפאטימית ועד ראשית התקופה העותמאנית, מתפתחת בארץ ישראל תעשיית סוכר, ששיאה בתקופה הצלבנית. תעשיית הסוכר עשתה שימוש בשני כלי חרס – תבנית הסוכר – משפך חרוטי שבו קיבל הסוכר את צורתו, וצנצנת בה התקבלה הדבשה.[53] שני הכלים יחד ידועים בשם כלי סוכר.[54]
החל מהמאה ה־16 נפוצה במרחב העותמאנימקטרת בשם צ'יבוק (אנ'), שחלקה התחתון עשוי חרס. מקטרות מסוג זה ימשיכו להיות פופולריות עד שיידחקו מפני הסיגריה בשנות ה־20 של המאה ה־20.
קרמיקה ישראלית עוצבה בארץ ישראל ובמדינת ישראל החל מראשית המאה ה-20. לצד קדרות מסורתית, פעלו בארץ אמנים שיצירותיהם נוצרו במסגרת תעשייתית. עד לשלהי שנות ה-70 של המאה ה-20 התקיימה בישראל מסורת מקומית שהדגישה את ערכי הטבע ואת המקומיות כביטוי לזהות הציונית. החל משנות ה-80 של המאה ה-20 החלו להופיע ביצירות האמנים הישראלים ביטויים שביקשו לערער על מסורת זו על ידי שילוב הקרמיקה במדיה אמנותיות נוספות ובשימוש בתכנים אישיים וביקורתיים.
Yosef Garfinkel, Neolithic and Chalcolithic Pottery of the Southern Levant (Qedem 39), Jerusalem, 1999
Seymour Gitin (ed.) The ancient pottery of Israel and its neighbors : from the Iron Age through the Hellenistic period Vols. 1-3. Jerusalem, 2015-2019
Ornza Zimhoni, Studies in the Iron Age pottery of Israel : typological, archaeological, and chronological aspects, Tel Aviv, 1997
Jodi Magness, Jerusalem ceramic chronology, circa 200-800 CE, Sheffield, 1993
Miriam Avissar and Edna J. Stern, Pottery of the Crusader, Ayyubid and Mamluk Periods in Israel (IAA Reports 26) Jerusalem, 2005
Rosenthal, Renate; Sivan, Renee (1978). "VII: Palestinian Lamps". Ancient Lamps In The Schloessinger Collection. Qedem 8. Institute of Archaeology, Hebrew University of Jerusalem. pp. 75–139. JSTOR43588148.
^Shay Bar. (2010). Early Bronze Age I 'Um Hammad Ware': A Study in Regionalism. Palestine Exploration Quarterly. 142. 82-94.Online copy at ResearchGate
^Michal Artzy, MB Cypriot Imports, The Ancient Pottery of Israel and its Neighbors, 2019-01-01
^Ann E. Killebrew. (2007). The Canaanite Storage Jar Revisited. Pp. 166–88 in: Up to the Gates of Ekron: Essays on the Archaeology and History of the Eastern Mediterranean in Honor of Seymour Gitin, ed. A. Ben-Tor, J. P. Dessel, W. G.
Dever, A. Mazar, and J. Aviram. Jerusalem: Albright
Institute of Archaeological Research.
^Hartal, Moshe; Hudson, Nicholas; Berlin, Andrea M. (2008). "Khirbat el-Ḥawarit: A Ceramic Workshop on the Mount Ḥermon Slopes". 'Atiqot. Israel Antiquities Authority. 59: 131–155. ISSN0792-8424. JSTOR23465869.
^Benyamin Storchan, Beit Nattif Lamps and Moulds and their Implications Regarding Lamp Production in Eretz-Israel during the Late Roman Period (MA Thesis), Bar-Ilan University: Ramat-Gan, 2019, at academia.edu
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
ערך מורחב – קרמיקה ישראלית