רוח רפאים

רוח רפאים היא הופעתו העל-טבעית של אדם מת. רוח רפאים נקראת גם בשם פנטום. רוח הרפאים מזוהה לרוב עם נשמה ונפש האדם, שנשארה על הארץ, במקום לעלות השמיימה לגן עדן או לרדת לשאול תחתיות. לתרבויות רבות יש סיפורים על רוחות רפאים, אך אמונתן משתנה רבות בכל הקשור למהותן ולעצם קיומן של הרוחות. לרוב מתוארות רוחות רפאים כבעלות גודל וצורת אדם, כמעט שקופות, אווריריות, מעורפלות ונטולות ממשות. לפעמים הן לא מתגלות באופן ממשי, אלא רק על ידי הזזה של חפצים, או הקמת רעש כלשהו, לכאורה נטול הסבר מדעי.

אילוסטרציה של רוח רפאים

ישנן התייחסויות רבות לרוחות רפאים בפולקלור, בספרות ובקולנוע, אולם מבחינה מדעית כל הניסיונות להוכיח את קיומן במציאות עלו בתוהו.

רוח הרפאים בפולקלור

מוטיב חוזר בסיפורי רוחות הרפאים הוא קיום מטרה מסוימת שלא השיג המת ועליו להגשימה כדי שיוכל לעבור ל"עולם המתים" – ממד בו נמצאות הרוחות שהגשימו את ייעודן, או שלא "נכנסו" לגן עדן או לגיהנום. לרוחות אין צורה ולפעמים לובשות צורה של בני אדם, ביניהן יש רוחות טובות שעוזרות לבני האדם ויש שרוצות להתנקם בהם. כמעט בכל הפולקלורים אין לרוחות אפשרות לגעת בעצמים הקיימים במציאות הגשמית. בסיפורים אחרים הרוח מסוגלת לעבור דרך עצמים או לחלופין משתמשת בהם כדי להעביר מסר, לרוב על ידי הזזתם. הרוחות אינן חשות רעב, צמא או עייפות ונגזר עליהן לשהות זמן על פני הארץ, זמן זה משתנה בין תרבות לתרבות ויכול לנוע בין ימים בודדים ועד למספר רב של שנים. בתרבויות מסוימות רוחות הרפאים נותרות לנצח על פני האדמה ומסופר על סבלן שכן אינן יכולות לנוח לעולם.

על פי התרבות העתיקה, בין הסיבות הנפוצות ביותר להישארותה של רוח על פני האדמה ניתן למצוא סיבות משפחתיות כמו למשל עזרה לבן משפחה חי או סיבות חברתיות, בעיקר כמשלים שתפקידם ללמד את החיים כיצד לנהוג כדי שיוכלו לזכות בחיי נצח. לעיתים הרוחות מקבילות לאלים בתרבויות שונות והן מבצעות מעשי קונדס באנשים החיים כדי להשתעשע בהם.

רוח מפורסמת במיוחד בתרבות המערבית היא אביו של המלט שהורעל ובנו יצא למסע נקם.

בפונדקים ומסבאות ברחבי אירלנד, סקוטלנד ואנגליה, הבנויים בדרך כלל בבניינים בני מאות שנים, מסופרות אגדות על רוחות של לקוחות קבועים שלאחר מותם המשיכו להגיע יום יום לבר, להזמין את השתייה המועדפת עליהם ולהתל בבעלי המקום או בשאר הלקוחות. ישנן שמועות ואגדות אורבניות על רוחות הנוהגות לפקוד את הבר, להרעיש ולהפחיד את הלקוחות כדי לגרשם מהמקום. כמעט למחצית מכלל הברים באזורים אלו סיפורים העוסקים בהיסטוריה של המקום ובהם משולבת רוח רפאים אחת או יותר.

רוח הרפאים בדת

המקבילה הרוחנית יותר של רוח הרפאים שקיימת בדתות המונותאיסטיות היא גלגול נשמות, כפי שמתואר בקבלה למשל או אצל הדרוזים, שמאמינים כי נשמתו של המת מתגלגלת לאדם חי. באופן דומה מסופר בפולקולרים עממיים רבים (נפוץ יותר בכתות פגניות) על נשמות שנותרו כרוחות רפאים על הארץ ולאחר שתיקנו מעשיהן או סיימו משימה כלשהי שהיה על האדם החי להשלימה, מתגלגלות הלאה לגופו של אדם אחר. ביהדות רוח הרפאים היא דיבוק הנכנס באדם ויש לגרשו.

בתרבות ההודית, רוחות הרפאים הן למעשה הטלות אסטרליות (Astral Projection), מעין דמויות מראה של נפש האדם או "קליפות" העוטפות את התודעה האנושית, היוצאות מגוף האדם החי כאשר הוא ישן ומרחפות ברחבי הזמן והמרחב האינסופיים וביקומים מקבילים בחיפוש אחר מידע כלשהו או דרך להגשמת תשוקה בלתי ממומשת.

בדת היהודית

בתנ"ך מוזכרים רוחות הרפאים באיסור שואל האוב, הידעוני והדורש אל המתים:

כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ - לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם:
לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן, וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף,
וְחֹבֵר חָבֶר, וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי, וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים...

— ספר דברים, פרשת שופטים

בספר שמואל מסופר על שאול המשוחח עם רוחו של שמואל הנביא בעזרת בעלת האוב מעין דור הנותרת לאחר הריגת שאר בעלות האוב בארץ.

וַיִּתְחַפֵּשׂ שָׁאוּל וַיִּלְבַּשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים, וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים עִמּוֹ. וַיָּבֹאוּ אֶל הָאִשָּׁה לָיְלָה.
וַיֹּאמֶר: קסומי [קָסֳמִי] נָא לִי בָּאוֹב וְהַעֲלִי לִי אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלָיִךְ.
וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֵלָיו: הִנֵּה אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁאוּל אֲשֶׁר הִכְרִית אֶת הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִי מִן הָאָרֶץ, וְלָמָה אַתָּה מִתְנַקֵּשׁ בְּנַפְשִׁי לַהֲמִיתֵנִי?
וַיִּשָּׁבַע לָהּ שָׁאוּל בַּה' לֵאמֹר: חַי ה' אִם יִקְּרֵךְ עָו‍ֹן בַּדָּבָר הַזֶּה.

וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה: אֶת מִי אַעֲלֶה לָּךְ? וַיֹּאמֶר: אֶת שְׁמוּאֵל הַעֲלִי לִי.
וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה אֶת שְׁמוּאֵל, וַתִּזְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל! וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל לֵאמֹר: לָמָּה רִמִּיתָנִי וְאַתָּה שָׁאוּל?!
וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ: אַל תִּירְאִי, כִּי מָה רָאִית?

וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל: אֱלֹהִים רָאִיתִי עֹלִים מִן הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר לָהּ: מַה תָּאֳרוֹ?
וַתֹּאמֶר: אִישׁ זָקֵן עֹלֶה, וְהוּא עֹטֶה מְעִיל. וַיֵּדַע שָׁאוּל כִּי שְׁמוּאֵל הוּא, וַיִּקֹּד אַפַּיִם אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ.  
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל: לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי?! וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: צַר לִי מְאֹד, וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּי, וֵאלֹהִים סָר מֵעָלַי - וְלֹא עָנָנִי עוֹד גַּם בְּיַד הַנְּבִיאִם גַּם בַּחֲלֹמוֹת! וָאֶקְרָאֶה לְךָ לְהוֹדִיעֵנִי מָה אֶעֱשֶׂה!...

בספר דברי הימים העלאת אוב זו מוצגת כחטאו העיקרי של שאול, בגללה הומת בקרב.

בספרות הגאונים היו מי שפירשו את פרשת בעלת האוב כרמאות פשוטה:

וראינו מחלוקת בין הגאונים בדבר הזה, וכלם נשתוו כי מעשה האוב - הבל ותוהו ודברי כזב והיתול.

יש מהם אומרים כי לא דיבר שמואל עם שאול חס ושלום, לא עלה שמואל מקברו ולא דיבר,

אבל (כלומר: אלא) האשה עשתה הכל ברמאות, כי מיד הכירה כי הוא שאול.

אך להראות לו כי מצד החכמה הכירה ומצאה דבר זה, אמרה: "למה רמיתני ואתה שאול".

ודרך בעלת אוב להביא בן אדם שמדבר מתוך מחבואו בלשון נמוך.

וכאשר בא שאול לדרוש מאתה וראתה אותו - נבהל וידעה כי למחר יהיה יוצא למלחמה, וכל ישראל היו בפחד גדול,

וידעה מה שעשה שאול שהרג כהני ה'... שמה בפי המגיד הדברים הנאמרים בפרשה. - וזהו פירוש רב שמואל בן חפני הגאון ז"ל.

ואמר:

אף על פי שמשמעות דברי החכמים ז"ל בגמרא, כי אמת היה שהחייתה האשה את שמואל -

לא יקובלו הדברים במקום שיש מכחישים להם מן השכל.

אבל רב סעדיה ורב האיי הגאונים ז"ל אמרו: אמת הוא (דברו של רב שמואל בן חפני גאון), כי (אכן) רחוק הוא שתדע האשה העתידות, וכן שֶתְּחייה היא את המת בחכמת האוב,

אך הבורא יתברך החיה (באופן חד פעמי) את שמואל, כדי לספר לשאול את כל הקורות העתידות לבא עליו,

והיא האשה אשר לא ידעה בכל אלה נבהלה, כמו שנאמר "ותזעק בקול גדול".

מימי הביניים ועד התקופה המודרנית היה עיסוק של רבנים בנושא הדיבוק, כולל תשובה מפורסמת של הרב יהודה פתיה, על הסרת דיבוק מחסיד של שבתאי צבי.

בימינו ישנם רבנים המתייחסים ברצינות מלאה לרוחות רפאים ואף טוענים שהם מסוגלים לרפא ולהסיר רוחות רפאים באמצעים שונים. הרב יהודה הלוי עמיחי לעומתו פסק שאין רוחות רפאים בארץ ישראל. לעומתו, במאמר ארוך וממצה, מביא אתר הידברות את סיכום התפיסה הרציונלית ביהדות

רוח הרפאים בתרבות המודרנית

בתרבות המודרנית, בערך מהמאה ה-19 והלאה, הסיבות העיקריות להישארותה של רוח רפאים על פני הארץ הן פליליות כגון אדם שנרצח ויוצא לחפש נקמה או אדם שהתאבד בשל סיבה מסוימת והוא יוצא במסע כדי לתקן את העוול שנגרם לו ולחשוף את האשמים האמיתיים במותו.

בסיפורי ילדים עממיים מתוארות רוחות הרפאים כסדינים אמורפיים בעלי מתאר של ראש עגול וידיים הקשורות בשלשלאות ברזל. רוחות הרפאים בספרות הילדים העממית יכולות להיות ידידותיות ולבוא לעזרת האדם או לחלופין להיות דמויות רעות המזיקות לאדם ונהנות להפחיד אותו.

דוגמאות לרוחות רפאים בתרבות המודרנית, בתקשורת ההמונית ניתן למצוא בשפע. הבולטות שמביניהן הן קספר, רוח הרפאים הידידותית שעוזרת לבני האדם, הרוחות מסדרת ספרי הארי פוטר, רוחות רפאים שונות מסדרות מצוירות כגון: סקובי דו, אחי, זאת הרוח שלי!, דני פנטום וסדרות יומיות כגון על טבעי, באפי ציידת הערפדים ואנג'ל שבהן מסופר על יצורים אגדיים נוספים.

רוח הרפאים בקולנוע

הקולנוע עושה שימוש רב במוטיב רוח הרפאים כדי לקדם עלילה מסוימת. הרוחות בסרט עשויות לקדם על העלילה על ידי עזרה משמעותית לגיבור או לחלופין מקשות עליו. לעיתים הרוחות משמשות כדמויות המרכזיות בעלילה.

בקולנוע המודרני, רוח הרפאים יכולה להיות בלתי נראית וה"הוכחות" לקיומה הן תופעות על טבעיות בעליל הסותרות את חוקי הפיזיקה הפשוטים ביותר, כגון כוח המשיכה. בדרך כלל, החיות הן הראשונות שמרגישות ברוחות. בסרטים רבים הכלבים מתנהגים מוזר, מסרבים להיכנס לבית הרדוף, ולעיתים הם הראשונים שנרצחים. הרוח יכולה ללבוש צורה כשל אחד האדם אך היא תיראה רק לאחת הדמויות. בסרטים רבים, הגיבור מגלה את זהותה של רוח הרפאים כאשר דמותה האנושית אינה משתקפת במראה (בדומה לאגדות על ערפדים), או במקרה ההפוך-שאי אפשר לראות את הרוח אלא רק דרך מראה.

לרוב, דמות הרוח בסרטי קומדיה תהיה דמות חצופה ושנונה, ובסרטי מתח או דרמה הרוח תהיה דמות רעה שתפקידה לסכל את ניסיונות הגיבור הטוב מלהגיע אל מטרתו. בדרך כלל-הרוח אינה מדברת עם בני האדם.

רוח הרפאים כמוטיב מרכזי בסרט

דוגמה לסרט שבו הרוחות מופיעות כאחד המוטיבים המרכזיים הוא שודדי הקאריביים: קללת הפנינה השחורה שעלילתו מתרחשת בתחילת העת המודרנית וסובבת סביב דמותו של קפטן שצוותו בגד בו במטרה למצוא אוצר אבוד ומקולל, וכעת הם במסע נקם כדי להתיר את הקללה.

בסרט זה בא לידי ביטוי אלמנט אחר ברוחות הרפאים הקולנועיות ובספרות הילדים המוקדמת – רוחות רפאים הקשורות בפיראט ובספינות רפאים נטושות המפליגות בשבעת הימים, אוצרות אבודים והקללות המגנות עליהם.

באופן ספציפי, הסרט עוסק במאפיין חשוב מהפולקלור – רוח הרפאים אינה רעבה, צמאה או עייפה לעולם ועל כן נגזר עליה לשוטט בעולם לנצח, או עד להשלמת משימתה, ללא יכולת ליהנות או לשקוע בעצבות. רוח הרפאים עצמה רדופה על ידי כוח גדול ממנה, שאינו בשליטתה.

הדמויות בסרטים אלו מעוצבות על ידי שימוש בכלים ספרותיים וקולנועיים המקנים להן תכונות אנושיות למרות חוסר יכולתן להיות אנושיות ועל כן הן "תקועות" במצב ביניים בין המתים לחיים ומחפשות ייעוד. חיפוש הייעוד הוא המניע את עלילת הסרט ומאפיין את הדמויות.

רוח הרפאים כדמות מרכזית בסרט

דוגמאות לסרטים שבהם רוח הרפאים משמשת כדמות מרכזית בסרט:

• רוח רפאים, המספר על בחור ובחורה מאוהבים, ולאחר הרצחו של הבחור הוא מסרב להרפות ומחפש דרכים ליצור עימה קשר.
• ביטלג'וס, המספר על זוג נשוי אשר מתו בתאונה, ונאבקים לגרש משפחה אשר עברה לגור בביתם.
• החוש השישי, העוסק ביחסים שבין פסיכיאטר לילד הטוען ליכולת לראות רוחות רפאים. עלילת הסרט מתמקדת בתקשורת עם הרוחות ובמאפיינים שונים שלהן, אשר חלקם שאובים מתוך הפולקלור.
• סרט אחר שבו מוטיב רוחות בא לידי ביטוי כרעיון מרכזי בסרט הוא הסרט האחרים, המתמקד בשלושה קווי עלילה שונים המצטלבים זה בזה בנקודה המשותפת לשלושתם, והיא נוכחות רוחות הרפאים בבית ורדיפתו על ידיהן.
• הסרט הצלצול עוסק ברוח רפאים מרושעת במיוחד, של ילדה המחפש נקמה בעולם החיים. רוחה של הילדה רוצחת בני האדם באמצעות צפייה בקלטת המלאה מסרים מעולם המתים, מרגעיה האחרונים של הילדה וממקום מגוריה. ובדומה לאחיו התאום הטינה שעוסק ברוחה של אישה הנוקמת בכל אדם הנכנס אל הבית שבו היא נרצחה.
• הסרט "מכסחי השדים" (1984, במאי איוון רייטמן) הוא קומדיה בדיוניות על שדים התוקפים את ניו-יורק וחבורת אנשים המתארגנת לתפוס אותם, השדים בסרט הם דמויות מצוירות הדומות למפלצות, וכן עוד רוח בדמות אישה השולטת על כולם.
• לזמן את הרוע (2013), בניגוד לכל הסרטים – הוא מבוסס על סיפור אמיתי, של הזוג אד ולוריין וורן שפעלו בשנות ה-60, והיו ידועים כמגרשי שדים ורוחות. בסרט, מסופר על האירוע הכי גרוע שהם התמודדו איתו בכל עבודתם. הסרט זכה להצלחה קופתית מסחררת, וגרף לא פחות מ-318 מיליון דולר (תקציב ההפקה שלו עמד על 20 מיליון). בעקבות ההצלחה – האחים וורנר שהפיקו את הסרט, הודיעו שהם יוציאו סרט המשך (בנוסף ל"אנאבל") ב-2016.
• אנאבל – הוא סרט המשך לסרט "לזמן את הרוע", שמבחינה עלילתית קדם לו, ויצא לאקרנים ב-2014. הסרט "לזמן את הרוע" נפתח במקרה קצר שבו הזוג לוריין טיפלו בבובה רדופה, שאפילו אחרי טקס הגירוש של השדים, היא המשיכה לרדוף, ושמה "אנאבל". בסרט הזה – המקרה מתואר בפירוט, ואנאבל היא הדמות הראשית. הסרט מלווה בשידורי טלוויזיה מקוריים של סיקור רצח זוג אנשים בסן פרנסיסקו שבוצע בידי בתם ובן זוגה, חברי "כת האייל" שפעלו בהשראת צ'ארלס מנסון. גם הסרט הזה זכה להצלחה קופתית, ובאוגוסט 2017 יצא לו סרט המשך.
• אנאבל 2 – סרט המשך לאנאבל הראשון, שכמו קודמו שקדם עלילתית ללזמן את הרוע, גם הוא קדם לו עלילתית. בסרט זה מסופר שהבובה אשר מהווה מוטיב מרכזי בשלושת הסרטים הייתה שייכת לילדה בשם אנאבל אשר נהרגה בתאונת דרכים. הוריה התחילו לקבל מסרים ממנה ונתנו את הסכמתם לכניסתה הקבועה לבובה על מנת לקבל אותה חזרה, אך במהרה התחוור להם שמדובר בדמות שטנית בתחפושת של בתם. בסרט היא רודפת את בני הזוג ולבסוף רוצחת אותם, והיא גם רודפת קבוצה של יתומות שהתארחו בבית הזוג. אחת מהבנות מקבלת בדיבוק את אנאבל, או הדמות השטנית שהתחפשה אליה, ומנסה לרצוח את קבוצתה אך נכשלת ובורחת מהם. בסוף הסרט היא מתגלת בבית יתומים, אשר לא ידע על עברה, והבית מציע אותה לאימוץ לזוג תמים. הזוג מגדל את הילדה שקוראת לעצמה אנאבל, ואחרי 12 שנה היא רוצחת אותם יחד עם בן זוגה, חבר ב"כת האייל" ובנקודה זאת, כשעלילות הסרט הראשון והשני מתאחדות, הסרט נגמר.
• "שוטרים מעולם אחר" (2013) הוא סרט רוחות יוצא דופן. בעלילתו, ישנה "משטרה" ("מז"ל"=מחלקת זכרונם לברכה) מטעם אלוהים, שכל "שוטריה" הם שוטרים שמתו בעבר, ועכשיו הם רוחות הלובשות דמויות של אנשים אחרים (לשם הסוואה). מטרתם היא לתפוס את כל המתים שמתעקשים להישאר בעולם הזה אחרי מותם (שזה פשע).
• רוח הרפאים וגברת מיור (1947, במאי: ג'וזף ל. מנקייביץ') – בבריטניה בתחילת המאה העשרים, גברת לוסי מיור, שהתאלמנה לא מזמן, עוברת לכפר וייטקליף שעל חוף הים למרות אי-הסכמתם של חמיה. היא שוכרת שם בית בשם Gull Cottage, למרות שהוא רדוף ידי רוח הרפאים של הבעלים לשעבר, שהתאבד.

המשותף לסרטים הללו הם המוטיבים החוזרים על עצמם בייצוג הרוחות כדמויות אדם המתעלות מעל המציאות הגשמית.

רוחות רפאים בספרות

סיפורים על רוחות רפאים.

בספרות, במיוחד בספרות הפנטזיה נעשה שימוש ברפאים. בשר הטבעות מסופר על הנאזגול, שהם מעין רוחות רפאים הרכובים על סוסים שחורים. בטרילוגיית חומריו האפלים קיימים הרפאים שהם רוחות שקופות שנצמדים לבני אדם ומוצצים מהם את הנשמות שלהם והופכים אותם לזומביים.

סיפורי רוחות מפורסמים

בין הסיפורים הבולטים של רוחות רפאים מהמאה ה-20 הוא הסיפור שהגיע בעקבות הטבח שהתרחש באנשיו של איש המאפיה באגס מורן. הטבח התרחש בשנת 1929 עת ניסה יריבו של באגס מורן, המאפיונר אל קפונה, לחסלו. טבח זה כונה "טבח יום ולנטיין", ובמהלכו התפרצו אנשיו של קפונה לבניין בו התגודדו אנשיו של מורן וירו בהם עם תת-מקלעים, בעוד חלקם מנסים להימלט וחלקם הוצאו להורג ופניהם מופנות לאחד הקירות בבניין.
במשך שנים לאחר הטבח סופר שבמקום שבו התרחש, זועקות רוחותיהם של אנשיו של מורן לעזרה ונשמעים קולות הירי של הרוצחים.

אחד הסיפורים המפורסמים בארצות הברית הוא ממלחמת האזרחים האמריקנית, בו מסופר על חייל שגויס לשורות הדרום ומתוקף תפקידו פיטרל במבצר שבו הוצב, יום יום במשך שעות. בהמשך נפצע החייל אנושות מפגיעת כדור תותח ומת. על פי האגדה, רוחו של החייל ממשיכה לשמור על המבצר גם לאחר מותו.

בית המסתורין של וינצ'סטר

ישנם גם מקרים של אנשים שניסו "להילחם ברוחות" או לפחות להתגונן מהם.

הסיפור המפורסם ביותר הוא הסיפור של שרה וינצ'סטר. היא הייתה נשואה לוויליאם וירט וינצ'סטר, ממציא רובה צלפים וינצ'סטר. תוך שנים ספורות היא איבדה את בתה, אנה, את חותנה (אביו של ויליאם) ואת ויליאם. היא קראה ל"מומחה" לשדים ורוחות שקבע חד-משמעית שרוחות של אנשים שנרצחו בידי הנשק שבעלה המציא – רודפות אותה והיא תהיה הבאה בתור.

לכן, הוא המליץ לה "להתגונן" מהרוחות על ידי בניית בית ש"יבלבל" אותן. שרה לקחה את העניין ברצינות, והיא בנתה בית גדול שמאופיין בחוסר תכנון מוחלט (או, ליתר דיוק, "בעיות" בבניה שהיו מתוכננות היטב) שנועד "לבלבל" את רוחות הרפאים. דוגמאות: מדרגות שמובילות לתקרה, ודלת ארון שמובילות לקיר, המספר 13 שמופיע כמוטיב חוזר בכל הבית. שרה הקפידה לישון כל לילה בחדר אחר. היא תמיד אכלה לבד על שולחן גדול עם 13 מקומות ישיבה ו־13 צלחות וסכו"ם. אחרי כיובל שנים, בגיל 83, היא הלכה לישון ומתה בשנתה. גם את הצוואה שלה היא כתבה ב-13 עותקים וחתמה בכל אחד מהעותקים 13 פעמים.

ניסיונות להוכיח את קיומן של רוחות הרפאים

ערך מורחב – ציד רוחות רפאים

במחצית השנייה של המאה ה-20, מתחילת שנות ה-70 המוקדמות, נעשו ניסיונות פסאודו-מדעים להסברת תופעות מוזרות כגון תזוזת חפצים או קולות אנושיים בבתי קברות, בבנינים מימי הביניים וכן במקומות המקושרים לסיפורי רציחות מזוויעות.

במסגרת ניסיונות אלו הועלתה ההשערה כי הרוחות הן למעשה ישויות עשויות פלזמה קרה הרוטטות בתדרים של "עולם המתים", תדרים השונים מהתדרים של מציאות עולם החיים הגשמית וכאשר ישנה התנגשות בין שני העולמות או כאשר נפער קרע במרחב הזמן והחלל, הישויות הללו מסוגלות לעבור בין העולמות. הבדיקות המדעיות כביכול כללו בדיקות של קרינה אלקטרומגנטית וריכוזי גזים וחומרים שונים במקומות שבהם נטען כי רוחות הרפאים נוהגות להופיע.

לעיתים נמצאה התאמה בין פעילות אלקטרומגנטית מוגברת לבין מקומות כאלו אך נתגלה כי הדבר נגרם בשל שדות חשמליים מוגברים המגיעים מקווי מתח קרובים, מכשירי חשמל בלתי תקינים או חשמל סטטי רב שהצטבר באזור מסיבות שונות.

בדיקות פסיכיאטריות ונוירולוגיות שונות הראו שישנם אנשים בעלי "נטייה לראות רוחות רפאים". אנשים אלה מושפעים בקלות משדות חשמליים או אלקטרומגנטיים שונים. כך, נרשמת עלייה בפעילות החשמלית במוחם והם הוזים תופעות על טבעיות. מבחינה פסיכיאטרית לאנשים אלה קיימת באופן כללי נטייה לחלום בהקיץ. מדענים הצליחו לייצר שדות דומים על אותם נבדקים בתנאי מעבדה והנבדקים טענו שחוו חוויות על טבעיות כגון ריחוף וכן הרגשת נוכחות נוספות הצופה בהם ונוגעת בהם. תוצאות דומות העלו מחקרים שנעשו על אנשים שטענו כי ראו חייזרים או נחטפו על ידם. סוציולוגית נטען כי הנטייה לראות רוחות רפאים או חייזרים היא תלוית תרבות.

במקרה של ציד המכשפות בסיילם (עיירה של כת דתית, שנקראה על שם שלם – היא ירושלים הקדומה), ההתנהגות ההזייתית של המואשמים בכישוף והקרובים אליהם תורגמה בידי שופטי העיירה כהשלטת רוחות על הנפגעים. בעקבות מחקר עדכני התברר שמדובר בתופעה חוזרת בכמה מקומות בעולם, שמקורה בהרעלת לחם, העשוי מקמח שזוהם בפטריית הארגוט הגדלה על חיטה הנרקבת בשדה, ואשר פוגעת במערכת העצבים, וגורמת לעיוותי גוף קשים והזיות.

הסבר אחר, פחות נפוץ, לקיומן של רוחות רפאים הוא הטענה שרוחות הרפאים הן למעשה חייזרים שבאים לבקר מעולמות רחוקים ולובשים צורה כשל בני אדם.^{[דרוש מקור]}

בספרות התלמודית ובעקבותיה בספרות הגאונים יש דיון אם אכן העלאה באוב היא אמיתית, או שמא זו רק פעולה פסיכולוגית נפשית, או רמאות.

כל הניסיונות להוכיח את קיומן של הרוחות עלו בתוהו (ישנן תמונות רבות של רוחות, אך רובן המוחלט התגלו כזיוף).

ראו גם

• ויליאם ממלר – צלם רוחות

קישורים חיצוניים

• רוח רפאים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• שדים, דף שער בספרייה הלאומית