רוכוס הקדוש
רוכוס או רוקוס הקדוש או רוכוס ממונפלייה או רוק דה לה קרואה (בלטינית: Rochus, באוקסיטנית: Ròc, בצרפתית: Roch, Roch de la Croix, באיטלקית: Rocco, לפי מסורת - בסביבות 1295 מונפלייה - 16 באוגוסט 1327 מונפלייה, לפי מקורות יותר מהימנים - בסביבות 1348 במונפלייה - 1376–1379 לערך, בווֹגרה) היה צליין, "מודה" של האמונה ו"מרפא באמצעות נסים" (טאומטורג) צרפתי פרובנסאלי, קדוש של הכנסייה הקתולית. לפי האגדות, בעת עליית הרגל לרומא סייע לחולי דבר רבים, וריפא אותם. אחרי מותו התפתח פולחן של עצמותיו בוונציה ובמקומות אחרים. בימי מגפות דבר הוקמו "קהילות אחים על שם רוכוס" שזכו לפריבילגיות מהאפיפיור והיו מוקדשות לסיוע לחולים הנגועים. מסורת הכנסייה רואה בו את הקדוש הפטרון של חולי דבר ושל חיות המחמד. כמו כן נחשב לקדוש מגן על העולם הכפר, בייחוד בימי אסונות כמו רעידות אדמה, מגפות, בשעת מחלות קשות, ובתקופה המודרנית למופת של סולידריות אנושית וחסד נוצרי. במהלך השנים פולחנו נעשה נפוץ ביותר, וידע עדנה בימי מגפת הקורונה בעולם. חג שמו חל ב-16 באוגוסט.
 | |
| לידה |
לפי מסורת סביבות 1295, לפי מקורות יותר מהימנים - בסביבות 1348–1350 מונפלייה, בממלכת מיורקה, חלק מממלכת ארגון, בימינו בצרפת |
|---|---|
| פטירה |
לפי מסורת 16 באוגוסט 1327 או 1317, לפי מקורות יותר מהימנים בסביבות 1376–1379 מונפלייה לפי מסורת, או ווגרה ברוזנות סבויה, בימינו בלומברדיה, ב(איטליה) |
| קדוש עבור | הכנסייה הקתולית, השיתוף האנגליקני |
| קאנוניזציה | 1629 על ידי אורבנוס השמיני |
| מקום פולחן עיקרי | ונציה, מונפלייה, ווגרה |
| חג | 16 באוגוסט |
| תכונות | לבוש של צליין - גלימה, כובע, מימיה, מטה כמורה בידו - כתם אדום בצורת צלב על חזהו וצדפה, פצע של דבר על רגלו, מלווה במלאך ובכלב המגיש לו כיכר לחם או מלקק את פצעו |
| פטרון של | חולים במחלות קשות, נגועים בזיהומים, נכים, צליינים, כירורגים, רוקחים, אסירים, מואשמים על לא עוול בכפם, כלבים וחיות מחמד |
| מחלוקות | אין פרטים ודאיים על חייו |
חייו
עריכהקורות חייו אפופים אגדות. נולד בסביבות שנת 1295 במשפחה אמידה במונפלייה, אז חלק מממלכת מיורקה. לפי אגדות אחדות, אביו, ז'אן רוק שה לה קרואה היה מושל העיר. האם נקראה ליבר[1] או ליבריה והייתה מלומברדיה. שני ההורים היו ידועים במעשי הצדקה שלהם. זמן רב לא נולד להם בן עד שפנו בתפילות חוזרות לבתולה הקדושה בכנסיית נוטר דאם דה טאבל ומשאלתם נתמלאה. לתינוק קראו רוק (בלטינית: רוכוס), ייתכן כי זהו שם שמקורו גרמאני "זעם", "חזק" או "גבוה"[1] או אולי "בגד קצר"(hrok בפרנקית) או "סוג של עורב" (hruk). בגיל עשרים רוק התייתם מהוריו, חילק את נכסיו, ויתר על מעמדו בעיר לטובת דודו ויש אומרים, נכנס למסדר השלישי של הפרנציסקנים, דבר שאינו מוכח. ביולי 1367 לערך,[1] במהלך עליית רגל לרומא, מחופש לנזיר מקבץ נדבות, התחיל לסייע לחולי דבר ולפי המסורת הדתית הקתולית, ריפא רבים מהם בדרך נס רק בעזרת סימן הצלב. עשה זאת לראשונה בעיירה אקוואפנדנטה שבנפת ויטרבו. נשאר שם למשך שלושה חדשים בבית החולים עד לסיום המגפה במקום.[1] אחר והגיע בסוף שנת 1367 או תחילת שנת 1368 לרומא. שם פנה פעמיו ככל הנראה אל בית החולים סנטו ספיריטו. שמו הלך לפניו אחרי שריפא אחד הקרדינלים שהיה נגוע בדבר. אותו קרדינל הציג אותו בפני האפיפיור אורבנוס החמישי שחזר לא מזמן מאביניון. רוכוס נשאר ברומא עד השנים 1370–1371. משם יצא למסע נוסף של מעשי ריפוי מופלאים בערים צ'זנה, רימיני, נוברה, מנטובה, מודנה, פארמה, פורלי, בולוניה ובמקומות אחרים, מבלי ליהנות מרווחים חומריים כלשהם.
בהגיעו ביולי 1371 לבית החולים "גיברתנו מבית לחם" בעיר פיאצ'נצה גילה שנדבק בעצמו בדבר. בודד, אולי מגורש מן העיר, או אולי מיוזמתו, הסתגר בהשראה אלוהית בבקתת עץ ביער סרמטו, ליד הנהר טרביה. שם, מספרת האגדה, הגיע אליו מלאך שטיפל בו וכלבו של אציל צעיר בשם גוטהרד הביא לו לחם למחיה, הציל אותו מרעב, וליקק לו את פצעיו. אחרי שהחלים, שב רוכוס לפיאצ'נצה וחזר לעיסוקו בריפוי חולים והביס את המגפה. על שנותיו האחרונות ידועים עוד פחות פרטים. בשובו לעיר מולדתו, מונפלייה, (או לפי גרסאות אחרות של הסיפור, בהגיעו לאנג'רה, על יד אגם מג'ורה) איש לא זיהה אותו בגלל צלקות מחלתו. הוא עצמו שמר את זהותו האמיתית בסוד, בהתאם לנדר שנדר, והציג עצמו כ"משרת צנוע של ישוע". בחשד לריגול הובא בפני המושל בווגרה ברוזנות סבויה (או לפי המסורת, על ידי דודו, מושל במונפלייה) והושלך לכלא, רוכוס הודה לאלוהים על המבחן שהעמיד בפניו ואחרי חמש שנות מאסר נפטר. לפני מותו ביקש מהסוהר להזעיק כומר לתאו. באותם הרגעים התרחשו כמה נסים שגרמו להפצת שמועות בסביבה. כשחזרו אל תאו רוכוס כבר נמצא מת. מישהי, לפי האגדות - אמו הקשישה של המושל או המינקת שלו, זיהתה אותו לפי כתם הלידה האדום בצורת צלב שהיה לו על החזה ולפי מסמך שנמצא ברשותו. מותו התרחש ב-16 באוגוסט באחת השנים בין 1376 ו-1379. הובא אז לקבורה בלוויה ממלכתית. ליד קברו בווגרה התחיל לפרוח פולחנו שנפוץ בהמשך בכל רחבי צפון איטליה. סיפור חייו פורסם לראשונה בשנת 1478 בוונציה. ידועות גם גרסאות ישנות יותר ההולכות עד לשנת 1430. בשנת 1414 בימי ועידת קונסטנץ של הכנסייה, כשפרצה מגפת דבר באותה עיר ראשי הוועידה הורו לערוך תפילות פומביות אל רוכוס ותהלוכות לכבודו והמגפה שככה. שרידיה הקדושים של גופתו של רוכוס הובאו בשנת 1485 לכנסייה המוקדשת לו, סן רוקו, בוונציה. שרידים נוספים נמצאים בכנסיות ברומא (החל משנת 1585 בכנסיית סן רוקו) ובווגרה, באיטליה ובמונפלייה ובארל, בצרפת.
רוכוס לא עבר אחרי מותו תהליך רגיל של הקדשה. הפולחן שלו כקדוש פרח במאה ה-14 בקרב המוני העם. מעמדו כקדוש התחזק עקב החלטות ועידת קונסטנץ ב-1414 והפולחן הקיים אושר סופית רשמית בשנת 1629 על ידי האפיפיור אורבנוס השמיני. הוא אישר סדרי טקס מיוחד המתקיימים כל שנה ביום שמו של רוכוס - 16 באוגוסט. אחריו האפיפיור פאולוס השלישי אישר הקמתה של קהילת אחים (קונפרטרניטס) שהייתה אחראית על כנסייה ובית חולים שנבנו לזכר הקדוש בימי אלכסנדר השישי. בימי האפיפיור פאולוס הרביעי הועלה מעמד הקהילה ל"ארכיקונפרטרניטס" בשם "חברת רוכוס הקדוש", שאליה היו כפופות קהילות רבות לזכר רוכוס. ארגון זה הועמד בחסות של קרדינל וכומר בכיר התמנה בראשותו. החברה זכתה בזכויות מיוחדות נוספות בעקבות צווים של האפיפיורים פיוס הרביעי, גרגוריוס השלושה עשר, גרגוריוס הארבעה עשר ואחרים.
הנצחה
עריכההמרכזים העיקריים המוקדשים למורשת רוכוס הקדוש הם:[1]
- כנסיית רוכוס הקדוש בוונציה, בה נמצאים שרידי גופתו
- המתחם הקדוש של רוכוס הקודש בעיר הולדתו, מונפלייה
- הוקם איגוד בינלאומי על שם רוכוס הקדוש, שמושבו במונפלייה, המתאם בין האיגודים הלאומיים המוקדשים לרוכוס
- באיטליה פועל האיגוד הלאומי סן רוקו, עם מושבו בסרמטו
- בווגרה הוקם הוועד הבינלאומי ללימודי רוכוס הקדוש
דמותו במדיה האמנותית
עריכהספרות
עריכה- בספרות העם הכלב של רוק הקדוש מוחלף על ידי גינפור הקדוש (Guinefort), הכלב האפור הקדוש שעליו סיפר במאה השלוש עשרה הנזיר הדומיניקני אטיין דה בורבון[2]
- 1934 - ברומן הסאטירי "קלושמרל" מאת הסופר הצרפתי גבריאל שבלייה שבירתו של פסל של רוק הקדוש מהווה אירוע חשוב בעלילה.
- 1947 - ברומן של אלבר קאמי, "הדבר"מתפללים מתכנסים בקתדרלת אוראן מסביב לפסלו של רוק הקדוש
- 1983 - המשורר פרנק טמפלטון פרינס פרסם מונולוג ארוך בשם הכלב של רוק הקדוש, בכותרת "כלבו ועולה רגל" באוסף Later On
- 1992 הסופרת האמריקאית קוני ויליס מתארת ברומן שלה "ספר יום הדין", כומר מימי הביניים בשם "האב רוק" המסייע לנגועי הדבר.
קולנוע וטלוויזיה
עריכה- 2012 - בסדרת הטלוויזיה הבדיונית הפיליפינית "Aso ni San Roque" (הכלב של רוק הקדוש) מתואר
כלב מתוך פסל של רוק הקדוש הקם לתחייה על מנת לשמור על הגיבורה העיוורת של הסרט
קישורים חיצוניים
עריכה
- Cleary, G. (1912). St. Roch. In The Catholic Encyclopedia. New York: Robert Appleton Company. Retrieved June 23, 2015 from New Advent
- קדושים ומבורכים, אתר באיטלקית ברשת מאמר מאת פיליפו טוצ'י (Filippo Tucci) - ראש כנסיית רוכוס הקדוש ברומא, 2007
- חיי רוק הקדוש בצרפתית