רוני מוראן
רוני מוראן (באנגלית: Ronnie Moran; 28 בפברואר 1934 – 22 במרץ 2017) היה קפטן ומאמן ליברפול, אשר שימש פעמיים כמאמן זמני (לאחר עזיבתם של קני דלגליש וגריים סונס בהתאמה). מוראן היה העובד בעל הוותק הרב ביותר במועדון כאשר פרש ב-1998.
 | |
| לידה |
28 בפברואר 1934 Crosby, הממלכה המאוחדת  |
|---|---|
| פטירה |
22 במרץ 2017 (בגיל 83) |
| מידע כללי | |
| מדינה |
הממלכה המאוחדת |
| השכלה |
Hugh Baird College |
| ספורט | |
| ענף ספורט |
כדורגל |
  | |
קריירת משחק
עריכהמוראן נולד בקרוסבי, הסמוכה לליברפול, והחל את קריירת המשחק שלו בליברפול כחשמלאי מתמחה ושיחק בקבוצת דרג ג' של המועדון. תפקידו המקורי היה מגן שמאלי והוא חתם על חוזה מקצועני תחת המאמן דון ולש בינואר 1952 וערך את הופעת הבכורה שלו ב-22 בנובמבר 1952 בהפסד 2-3 לדרבי קאונטי, כאשר היה בן 18 בלבד.
מוראן ביסס את מקומו בהרכב בעונת 1955/1956. בתקופה זו דעכו האדומים בליגת המשנה באנגליה, אך מוראן הוכיח את כישוריו כמגן עקשן שכמעט ולא נכנע לשחקני כנף במהירות וכן היה מומחה לפנדלים. מוראן הראה את התמדתו הרבה כאשר החמיץ שישה משחקים בלבד בין 1955 ל-1959.
לקראת סוף [שנות ה-50 קיבל מוראן את תפקיד הקפטן של ליברפול. ב-1961/1962, לאחר תקופה ממושכת מחוץ להרכב, שותף מוראן ב-16 משחקים כאשר האדומים הצליחו לחזור לליגה הבכירה וכעבור שנתיים היה חלק מהרכב הקבוצה שזכתה באליפות הליגה, כשהחמיץ שבעה משחקים בלבד לאורך כל העונה.
מוראן החל לסבול מפציעות ואיבד את מקומו בהרכב לגרי בירן בניצחון בגמר גביע ההתאחדות של 1965 על לידס יונייטד. עם זאת, מוראן כן שותף בניצחון המפורסם באצטדיון אנפילד על אינטר מילאנו שלושה ימים לאחר מכן, לפני ששיחק במשחקו האחרון במדי ההרכב הראשון באצטדיון סן סירו, אז הפסידה ליברפול לאינטר והודחה בחצי גמר גביע האלופות.
קריירת אימון
עריכהב-1966 מוראן הוזמן על ידי ביל שאנקלי להצטרף לצוות האימון, אף על פי שהמשיך לשחק בקבוצת המילואים של ג'ו פייגן במשך שנתיים נוספות. מוראן פרש באופן רשמי ממשחק פעיל בעונת 1968/1969 והצטרף לצוות האימון במשרה מלאה. ב-1971 הפך מוראן למאמן קבוצת המילואים של המועדון וב-1972/1973 הדריך אותה לאליפות הליגה המרכזית.
למוראן, שנודע בכינויו "באגסי", היה תפקיד משמעותי בסיפור הצלחתה של ליברפול בשנות ה-70 וה-80, עם הידע הרחב שלו ויכולתו להוציא את המיטב מהשחקנים. בתקופת השיא של המועדון שימש מוראן כעוזרם הנאמן של ביל שאנקלי, בוב פייזלי, ג'ו פייגן וקני דלגליש, ולאחר מכן גריים סונס ורוי אוונס. מוראן מעולם לא חיפש את אור הזרקורים ולא הציב את עצמו לפני חבריו או המועדון. הוא הפך לדמות מפורסמת על ספסל הקבוצה בשל קולו החזק שנשמע עד יציע הקופ באצטדיון אנפילד.
כאשר דלגליש הודיע במפתיע על התפטרותו מתפקיד המאמן ב-1991 מונה מוראן כמאמן זמני, תפקיד שאייש במשך 10 משחקים בלבד. מוראן הדגיש את העובדה כי אינו מעוניין לקחת את התפקיד במשרה מלאה, ופינה את מקומו לגריים סונס שמונה כמחליפו של דלגליש. מוראן נשאר חלק מצוות האימון תחת סונס ולאחר מכן תחת חברו רוי אוונס, שהפך למאמן התשיעי תחתיו עבד רוני מוראן.
מוראן הודיע על פרישתו מהכדורגל ב-1998. כמו בוב פייזלי, מילא מוראן כל תפקיד אפשרי במועדון, החל משחקן, דרך פיזיותרפיסט וכלה במאמן. בדומה לג'ו פייגן, זכור מוראן כמאמן נאמן למועדון, וכחבר מרכזי בצוות שהפך את ליברפול למועדון המצליח ביותר בתולדות הכדורגל האנגלי.
קישורים חיצוניים
עריכה- רוני מוראן, באתר Transfermarkt
- רוני מוראן, באתר Soccerway
- רוני מוראן, באתר WorldFootball.net
- רוני מוראן, באתר FootballDatabase.eu
- פרופיל המאמן, באתר Transfermarkt
- פרופיל שחקן באתר אוהדים