רחל אוירבך

רחל אייגה אוירבך (גם: אוארבך; ביידיש: אויערבאך; 18 בדצמבר 1903 – 31 במאי 1976) הייתה עיתונאית, סופרת, מסאית, היסטוריונית דוברת יידיש ועסקנית ציבור יהודייה-פולנייה. אוירבך התפרסמה בין היתר בשל מאמציה לאסוף ולפרסם עדויות על השואה והייתה מפעילי ארכיון "עונג שבת" של עמנואל רינגלבלום בגטו ורשה. אוירבך עלתה לישראל בשנת 1950. היא הייתה בין הניצולים היחידים שהיו שותפים להקמת יד ושם, שם עבדה כמנהלת מחלקת גביית עדויות.

רחל אוירבך
Rachela Auerbach

צילום דיוקן בשנות ה-30 תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן. נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה	18 בדצמבר 1903 לאניבצי, פודוליה, האימפריה הרוסית , כיום באוקראינה
פטירה	31 במאי 1976 (בגיל 72) תל אביב-יפו, ישראל
מדינה	פולין, ישראל
מקום לימודים	אוניברסיטת לבוב
שפות היצירה	יידיש, פולנית, עברית

קורות חיים

שנותיה המוקדמות

רחל אוירבך, נולדה ב־1903 לאביה חנינא אוירבך ולאמה מניה לבית קימלמן, בעיירה הקטנה לאנוביץ (לאנובצי, כיום לאניבצי באוקראינה העצמאית) שבחבל פודוליה, בדרום–מערב רוסיה (אוקראינה). הוריה ואחיה היחיד, אשר זליג, נפטרו לפני מלחמת העולם השנייה. עוד בילדותה הוקסמה אוירבך משפת היידיש ומהפולקלור היהודי השופע בשפה זו. אוירבך התחנכה במוסדות חינוך פולניים: אחרי שסיימה את הגימנסיה ע"ש אדם מיצקייביץ' בלבוב, עברה ללמוד פסיכולוגיה, ומאוחר יותר פילוסופיה והיסטוריה, באוניברסיטת יאן קז'ימייז' באותה עיר. באותה תקופה יצרה קשרים עם הסופרים דבורה פוגל וברונו שולץ. אוירבך הייתה פעילה בחוגים הציוניים והתמסרה לעבודה ולכתיבה עיתונאית. את מאמריה הראשונים פרסמה ב־1925 ביומון היהודי בשפה הפולנית לענייני תרבות ופוליטיקה שיצא לאור בלבוב: "כְווילה" (Chwila). עד 1930 ערכה וכתבה ביומון היידי "נייַַער מאָָרגן", וכן ערכה את המדור לספרות בשבועון "פֿֿאָלק און ציון" של פועלי ציון (1929–1930).

גולת הכותרת של פעילותה בלבוב הייתה הקמתו ועריכתו של כתב העת לאמנות ולתרבות "צושטייער" ("תרומה"), שיצא לאור לפני 1931 בשלושה כרכים, במטרה לשמש שופר לספרות היידית בגליציה. באותה עת היא השתתפה ופרסמה גם במגזין לתרבות בשם "יידיש".

חייה בוורשה; הקשר עם איציק מנגר

בשנת 1933 התיישבה אוירבך בוורשה, שם הייתה מעורבת בחיי התרבות היידית ובעיקר במסגרת המכון המדעי היהודי, ייוו"א. היא כתבה ביקורת ספרות ומאמרים בנושאי פסיכולוגיה, ספרות, תיאטרון, פולקלור, חינוך, אמנות ובלשנות בעיתונים בשפת היידיש "מאָמענט"; "היַינט"; "טאָג"; "נייע פֿֿאָלקסצייטונג"; "ליטעראַרישע בלעטער"; "פֿֿאָרויס" ("קדימה"); ו"שול-וועגן"; בכתב העת היהודי בשפה הפולנית Nasz Przegląd ("המגזין שלנו"); ובעיתונים הפולנים ״Nowy Dziennik״ ו־״Nowe Slowe״. לא מעט מאמרים הקדישה אוירבך לדמויות של סופרות ואמניות יהודיות ופולניות.".

רחל אוירבך התוודעה למשורר איציק מנגר עימו קשרה קשר רומנטי לתקופה. מנגר, אזרח זר מרומניה, אולץ לעזוב את פולין בשנת 1938 ורחל אוירבך דאגה לשמור את כתבי ידו אותם היא הפקידה לבסוף בארכיון רינגלבלום. יש האומרים כי אוירבך נשארה בוורשה בשל רצונה לשמר את מורשתו הספרותית של מנגר. לולא עשתה כך היו אובדות רבות מיצירותיו, ובכללן "שיריו התנ"כיים". יחסו של מנגר כלפי אורבך היה אלים. היא דאגה לו והייתה לו להשראה אך הוא גמל לה לא פעם באלימות מילולית ואף פיזית. כשהשניים נפגשו כשאוירבך הגיעה ללונדון אחרי המלחמה, המשורר, שכבר היה אז עם אישה אחרת, הטיח בה קללות. מאז נותק ביניהם כל קשר.

גטו ורשה

לאחר כיבוש ורשה בידי הנאצים, ארגנה רחל אוירבך במשך כשלוש שנים חדר אוכל עממי בבית איגוד הסוחרים הזעירים שבגטו ברחוב לשנו 40. היוזמה לכך הייתה של ד"ר עמנואל רינגלבלום, ראש תנועת המחתרת "עונג שבת". חדר האוכל העממי היה חלק ממפעלי סעד שמומנו בהתחלה על ידי הג'וינט ומאוחר יותר מומנו על ידי התושבים היהודים עצמם. בהמשך הייתה אוירבך מעורבת מאוד בפעילות ארגון "עונג שבת", ששם לו למטרה לתעד את כל תחומי החיים והאירועים בגטו. אוירבך ניהלה יומן אישי שבו הביעה את חרדתה הרבה לגורל יהדות ורשה. לבקשת רינגלבלום כתבה גם כרוניקה תחת הכותרת "שנתיים בגטו". אוירבך הקדישה מונוגרפיה מיוחדת לרעב שהִכה ביהודי ורשה וכותרתה "גטס אַ טעלער עסן: מאָָנאָָגראַפיע פֿֿון אַ פאָלקס-קיך" ("תן צלחת אוכל: מונוגרפיה של מטבח עממי").

אוירבך לא נפלה קורבן לגירוש הגדול בקיץ 1942 והצליחה להישאר בעיר. בסתיו 1942 אספה עדויות נדירות של יהודים הבודדים שהצליחו להימלט מטרבלינקה ולשוב לוורשה. חשיבות מיוחדת יש לעדותו של אברהם (יעקב) קז'פיצקי, שאותה היא ערכה ונפרסה על פני מאה דפים.

ההתנגדות, תיעוד ימי השואה

ב־9 במרץ 1943 הצליחה רחל אוירבך לברוח לצד ה"ארי" של העיר ולשהות אצל ידידים פולנים. בעזרת תעודות מזויפות, בזכות המראה ה"לא יהודי" שלה ובזכות שליטתה הטובה בשפה הגרמנית, יכלה אוירבך לצאת ולהסתובב ללא חשש ברחוב ולשמש כשליחה של תנועות ההתנגדות היהודיות. חברי המחתרת עימם הייתה בקשר באותה תקופה היו אדולף אברהם ברמן ואשתו בתיה. בשעות היום עבדה רחל אוירבך כמזכירה, ובלילות עסקה בעבודתה התיעודית.

אחרי חורבן גטו ורשה ודיכוי המרד, המשיכה אוירבך בתיעוד ארכיוני של קורות היהודים והשמדתם. לבקשת הוועד הלאומי היהודי, כתבה בפולנית מסה על הגירוש הגדול בקיץ 1942 ("הם קראו לו הגירוש הגדול") ועל רצח האינטלקטואלים היהודים ("ביחד עם העם"). מסות אלה נועדו ליידע את הפולנים שבמחתרת בדבר גורלם של יהודי וורשה. אוירבך ניסתה לתאר את הגורמים החברתיים–פסיכולוגיים, הפרטיים והקיבוציים, שהשפיעו על הקהילה היהודית בשנות קיומו של הגטו; בין היתר תיארה מגוון רחב של תגובות והתנהגויות, החל מהקרבה העצמית למען הצלת המשפחה או הקהילה, ועד לשיתוף פעולה עם הצוררים. אוירבך תיארה כיצד המנהיגות הנאצית ניצלה את שאיפתם של היהודים לשרוד, ואת הנאיביות האופטימית שלהם, וכך להטעותם ולשכנעם לעלות על הרכבות בדרכם למותם בטרבלינקה בקיץ 1942. אוירבך הרהרה במרירות במחשבה שייתכן כי עם אחר במצב כזה היה מגיב אחרת והיה מתגונן יותר. בנובמבר 1943 היא כתבה ביידיש את "יזכור", ספר זיכרון לתושבי הגטו שנספו. אוירבך היטיבה לתאר יהודים משכבות ומחוגים חברתיים שונים.

בשנת 1944 השתלבה אוירבך בעבודת הוועדה ההיסטורית היהודית שהוקמה בשטח פולין המשוחררת, ומטרתה הייתה לאסוף עדויות מפי ניצולים.

ארכיוני רינגלבלום

רחל אוירבך הייתה אחת משלושת הניצולים היחידים מקבוצת "עונג שבת" ששרדו את המלחמה. בשנת 1946 ביקשה מציבור הנוכחים באירוע לזכר מרד גטו ורשה להתגייס לחיפושים אחר ארכיוני רינגלבלום, שנטמנו במקומות מסתור בין חורבות הגטו. באותה עת מעטים ראו חשיבות באיתור חומר היסטורי מסוג זה, וקריאתה נתקלה באדישות יחסית. ואולם, היא התעקשה להמשיך במפעל של רינגלבלום ולנסות לאסוף ארכיונים ועדויות. בספטמבר 1946 נמצא חלק מסוים מארכיון רינגלבלום שכלל גם חומרים כתובים על ידי אוירבך. החומרים התגלו במהלך החיפושים מתחת לחורבות 'בית הספר בורוכוב' ברחוב נובוליפקי 68 לפי הוראותיו של הירש ואסר, המזכיר הכללי לשעבר של הארגון "עונג שבת". הארכיון נטמן בחשאי באדמה על ידי פעילי הארגון בשלוש פעימות, בשנים 1942 ו־1943.

לאחר המלחמה עבדה רחל אוירבך בשירות הוועד המרכזי של יהדות פולין, שהפך מאוחר יותר למכון להיסטוריה יהודית. היא עזרה בפרסום עדותו של לאון ויילצ'קר (לאון ולס) על מחנה ינובסקה, וב־1947 פרסמה סדרה של עדויות על טרבלינקה תחת הכותרת "אויף די פֿֿעלדער פֿֿון טרעבלינקע" (בשדות טרבלינקה). בשנת 1948 פרסמה בוורשה ספר ביידיש על המרד בגטו - "דער יידישער אויפֿֿשטאַַנד: וואַַרשע 1943" (ההתקוממות היהודית: ורשה 1943).

הסרט "מי יכתוב את ההיסטוריה שלנו" על פי ספרו של שמואל קאסוב מתאר את סיפורם של אוירבך ושל עמנואל רינגלבלום.

בישראל

ב־1950 עלתה אוירבך לישראל והמשיכה בפעילות תיעוד השואה; היא לקחה חלק בהקמת יד ושם שם ייסדה וניהלה את המחלקה לגביית עדויות בתל אביב. במהלך השנים העלתה אוירבך הסתייגויות מגישתו של פרופ' בנציון דינור, מנהלו הראשון של מוסד יד ושם. לדעתה, העריך דינור יותר עדויות בגרמנית לעומת אלה ביידיש, ולא ייחס כמעט כל חשיבות להמשך גביית עדויות הניצולים. כמו כן, התנגדה אוירבך לנירמול היחסים בין ישראל לגרמניה. בארץ המשיכה אוירבך לכתוב ביידיש, בעיקר על החיים בוורשה לפני מלחמת העולם השנייה, בימי הגטו ולבסוף גם על החיים בישראל.

ב־1967 ניהלה אוירבך פולמוס ציבורי עם ז'אן פרנסואה שטיינר שכתב רומן בדיוני על טרבלינקה. אוירבך הייתה נחושה להיאבק בכל צורה של עיוותים ואי־דיוקים בתיאור אירועי השואה.

אוירבך נפטרה ללא משפחה בגיל 72 בתל אביב, ב־31 במאי 1976 ונקברה בבית העלמין קריית שאול.

ספריה

• אויף די פֿֿעלדער פֿֿון טרעבלינקע: רעפּאָרטאַַזש, ורשה–לודז'–קרקוב: דער צענטראַַלער יידישע היסטאָרישע קאָמיסיע בייַַם צ.ק. פֿֿון פּּוילישע יִִידן, 1947. ('בשדות טרבלינקה: רפורטז'ה')
• דער יִִידישער אויפֿֿשטאַַנד: וואַַרשע 1943, ורשה: צענטראַַל-קאָמיטעט פֿֿון די יִִידן אין פּּוילן, 1948. ('ההתקוממות היהודית: ורשה 1943')
• אונדזער חשבון מיטן דייַַטשן פֿֿאָלק, תל אביב: הוצאת הפועלים, תשי"ב. ('חשבוננו עם העם הגרמני')
• אין לאַַנד ישראל: רעפּאָרטאַַזשן, עסייען, דערציילונגען, תל אביב: י"ל פרץ, 1964. ('בארץ ישראל: רפורטז'ות, מסות, סיפורים')
• הגדת הלהבות: מסכת ליום השנה של מרד גיטו ורשה, ירושלים: יד ושם – רשות הזיכרון לשואה ולגבורה, תש"ל. (ספרון)
• וואַַרשעווער צוואות: באַַגעגענישן, אַַקטיוויטען, גורלות – 1933–1943, תל אביב: ישראל-בוך, תשל"ה 1974. ('צוואות ורשה: מפגשים, מעשים, גורלות 1933–1943') (תורגם לעברית)
• בייַַם לעצטן וועג: אין געטאָ וואַַרשע און אויף דער אַַרישער זייַַט, תל אביב: ישראל בוך, תשל"ז. ('בדרך האחרונה: בגטו ורשה ובצד הארי')

בתרגום עברי

• בחוצות ורשה: 1939–1943; תרגם מיידיש: מרדכי חלמיש, תל אביב: עם עובד, תשי"ד.
• מרד גיטו ורשה; תרגם מיידיש: מרדכי חלמיש, תל אביב: המנורה, תשכ"ג.
• צוואות ורשה: מפגשים, מעשים, גורלות 1933–1943; מיידיש: רבקה גורפיין-אוכמני, תל אביב: מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ', תשמ"ה 1985.

תרגום

• Moshe Staw, Moje miasteczko: ludzie i zwierzęta: przekład autoryzowany; przełożyła z żydowskiego Rachel Auerbahówna, Lwów: M. H. Rubin, [1933?]. (תרגום מיידיש לפולנית של "שטומע פריינט" למשה סטַבסקי (סתוי))

לקריאה נוספת

• יוליאן הירשהויט, 'רחל אויערבאך, די דערציילערין פון חורבן-ווארשע', די צוקונפט 81 (1975), 223–226. (ביידיש)
• קרי פרידמן-כהן, 'רחל אויערבאַך: ראשי פרקים לחקר חייה ויצירתה' (במלאת שלושים שנה לפטירתה), חוליות 9 (2005), 297–304. (המאמר(הקישור אינו פעיל) באתר ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה)
• שרון גבע, "מתעדות, חוקרות ומנציחות: סיפור חייהן ופועלן של מרים נוביץ ורחל אוירבך במבט משווה", ילקוט מורשת 99 (תשע"ט), עמ' 63-40.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא רחל אוירבך בוויקישיתוף

• רחל אוירבך באתר WorldCat Identities
• רשימת הפרסומים של רחל אוירבך, בקטלוג הספרייה הלאומית
• קרי פרידמן-כהן, רחל אוירבך, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
• רחל אוירבך, באנציקלופדיית ייִוואָ ליהודי מזרח אירופה (באנגלית)
• רחל אוירבך באתר יד ושם
• רחל אוירבך והמטבחים הציבוריים בגטו ורשה, סרט קצר על חייה של אוירבך (באנגלית)
• רחל אוירבך, בספרייה היהודית המקוונת (באנגלית)
• עדות רחל אוירבך במשפט אייכמן, "אני מאשים: מאגר עדויות ממשפט אייכמן", באתר סנונית(הקישור אינו פעיל)
• תצלום: רחל אוירבך והירש וואסר, חברי ארכיון "עונג שבת" בגטו ורשה, בעת גילוי חלק ממסמכי הארכיון לאחר המלחמה, ורשה, ספטמבר 1946, באתר יד ושם
• מקורות נוספים בארכיון בית לוחמי הגטאות
• עם זכר השואה, דבר, 6 ביוני 1950
• ד"ר י. קרמיש, "הזעקה גברה על כוונותי": לזכר רחל אוירבך – סופרת ומייסדת מפעל התיעוד של "יד ושם", דבר, 23 ביולי 1976
• Who will Write Our History, האתר הרשמי של הסרט (באנגלית)
• "Who Will Write Our History", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• מי יכתוב את ההיסטוריה שלנו(הקישור אינו פעיל), לצפייה ישירה באתר כאן, תאגיד השידור הישראלי.

מפרי עטה

• “A Tree in the Ghetto (Yisroel Shtern)”, מתוך "ספר קהילת אוסטרולנקה" (תל אביב 1963), עמ' 387–391