יעקב פיכמן

יעקב פיכמן (25 בנובמבר 1881, ג' בכסלו ה'תרמ"ב – 17 במאי 1958, ליל כ"ח באייר תשי"ח) היה משורר, סופר, עורך, מבקר ספרותי ומתרגם עברי. חתן פרס ישראל לספרות יפה לשנת תשי"ז (1957).

יעקב פיכמן
יעקבֿ פֿיכמאַן

לידה	25 בנובמבר 1881 בלץ, האימפריה הרוסית
פטירה	18 במאי 1958 (בגיל 76) תל אביב-יפו, ישראל
מדינה	ישראל
מקום קבורה	בית הקברות טרומפלדור
שפות היצירה	יידיש, עברית
תקופת הפעילות	1896–1958 (כ־62 שנים)
צאצאים	יוסף פיכמן
פרסים והוקרה	פרס ישראל (1957) פרס ביאליק (1953) פרס רמת גן לספרות (1956)

תולדות חייו

פיכמן (משמאל) עם חיים נחמן ביאליק

בית טריידל במושבה כנרת, ששימש השראה ליעקב פיכמן בשירו אגדה

יעקב פיכמן נולד בבלץ, בסרביה שבאימפריה הרוסית, לאליהו (סוחר, חוכר־אדמה ומגדל צאן) ולפייגה פיכמן. למד בחדר וקיבל גם שיעורים מפי יצחק זלוטניק מברסט ליטובסק שהתגורר בבית הוריו. פיכמן הרבה בלימוד ובקריאה, ובגיל 14 עזב את בית אביו כדי להשלים בצורה מסודרת את לימודיו. הוא נדד ברחבי חרסון ופודוליה, ובהגיעו לקישינב החל ללמוד רוסית ושפות נוספות, וכן לימודים כלליים כתלמיד חוץ. בתקופה זו התחיל לכתוב שירים בעברית, ביידיש וברוסית, והתפרנס מהוראה. כשחזר לבית הוריו, הוא התמסר ללימודי היהדות. התרכז בתנ"ך, במדרשי חז"ל, ולמד ספרות עברית מתוך כתבי אחד העם ומנדלי מוכר ספרים. בנוסף, הוא הרבה לקרוא ספרות יפה בעברית, יידיש ורוסית.

בשנת 1901 עבר לעיר אודסה כדי להתקרב לביאליק, לאחד העם, ואל ש. בן-ציון אותם העריץ, וגם כדי להמשיך בלימודיו. הוא החל לפרסם שירים ב"הדור" כתב עת בעריכתו של דוד פרישמן ובעיתון לילדים. וכך נוצר הקשר שלו עם סופרי פולין: דוד פרישמן, י.ל. פרץ, נחום סוקולוב ועוד. בשנת 1903 עבר לעיר ורשה, שהייתה בעת ההיא מרכז ספרותי פעיל ותוסס של תחום המושב כולו. פיכמן החל לפרסם שירים ומסות באופן קבוע בעיתון "הצופה". הוא עבד גם בהוצאת הספרים "תושיה", ב"האור" וגם כמזכיר המערכת של "הצופה". בשנת 1905, לאחר שנאסרה, בעקבות המהפכה, הוצאת כל העיתונים העבריים, חזר לבסרביה ושהה בקישינב, ולאחר מכן בעיירה לאובה שם עבד בהוראה במשך שלוש שנים והרבה לפרסם בכתב העת שהוציא יוסף חיים ברנר - "המעורר". כאן גם החלה עבודה העריכה שלו, לאחר שהחל לטפל, על פי הזמנת סופרי אודסה, בכינוס ועריכה של יצירותיהם של סופרים שונים, מכיוון שהיה בין הבולטים במשמרת הצעירה של הספרות העברית.

הוא הוזמן לשמש כמזכיר "העולם", הביטאון של ההסתדרות הציונית העולמית, שהוצאתו נתחדשה בווילנה בשנת 1908. לאחר ישיבה קצרה בעיר, עבר, לפי הזמנת אלחנן ליב לוינסקי, לאודסה; שם ערך את כתבי יהודה שטיינברג והקדיש להם מבוא מקיף המכיל ביוגרפיה והערכה - מתכונת שאימץ בעריכתו במשך עשרות בשנים.

פיכמן נישא לבת-שבע בת יצחק דוב גרינברג (הקימה יחד עם יעל גורדון, בתו של א. ד. גורדון בית ספר לילדות עניות) בשנת 1910. באותה שנה החל להשתלם בקורסים להוראה, ועבר להורדנה, אך בקיץ 1910 קיבל על עצמו את עריכת "הביבליותיקה הגדולה" של הוצאת תושיה, ועבר לוורשה. בן-אביגדור, עורך ההוצאה, כינס לראשונה את שירתו של פיכמן בספר "גבעולים", ועל כך הכיר לו המשורר תודה גדולה כל חייו.

הסתדרות המורים בישראל הזמינה את פיכמן לארץ בשנת 1912, כדי להחליף את ש. בן ציון בעריכת הירחון "מולדת". הוא הצליח לגייס למשימה זו סופרים רבים והעלה את רמתו של הירחון. אהבתו לנופי ישראל קיבלה חיזוק בעריכת כתב העת והזינה את שירי הנוף הידועים שלו ("ימין ושמאל" "על שפת ים כנרת" ועוד)

בשנת 1914 נשלח לברלין כדי לערוך ירחון עברי, שעמד לצאת לאור שם, במטרה להעבירו אחר כך לארץ ישראל, אך נאלץ להישאר במקום, מאחר שפרצה באירופה מלחמת העולם הראשונה. הוא התגורר באודסה ועבד ב"מוריה". עם תום המלחמה, נדד בארצות אירופה וחזר לארץ ישראל רק באביב 1919.

הוא המשיך בעריכת "מולדת" שהתחדש, ובנוסף, ערך גם את הירחון "מעברות" שהחל להופיע. פיכמן גם ערך ספרים בסניף הארץ־ישראלי של הוצאת "שטיבל". בתקופה זו כתב את מחזורי הסונטות "יהודה" ו"ירושלים" ואת הפואמה "רות".

בשנים 1922–1926 ערך ברוסיה את "התקופה" עבור הוצאת שטיבל.

בשנת 1927 שב לא"י. ערך את המדור הספרותי ב“השילוח” המחודש, ואת האנתולוגיה “ספר הארץ”. בשנת 1934 קיבל את עריכת "מאזנים" (עם פישל לחובר). משנות ה-30 ואילך עסק רבות בחיבור ותיקון מאמרים על משורריה וסופריה של הספרות העברית החדשה. בשנת 1944 יצא לאור קובץ שיריו "פאת שדה".

יעקב פיכמן התגורר ברחובות. בשנת 1947 זכה בפרס אוסישקין לספרות, וב-1957 זכה בפרס ישראל על יצירתו.

פיכמן נפטר במוצאי שבת, ליל כ"ח באייר תשי"ח, 17 במאי 1958 בשעה 22:30, בבית החולים הדסה בתל אביב, ונקבר בבית הקברות טרומפלדור.

משנת 1964 חולק מטעם האיגוד העולמי של יהודי בסרביה פרס פיכמן שנקרא על שמו.

על שמו קרויים מספר רחובות בערים בישראל וכן בית התרבות בקיבוץ שדה נחום (שם היה בנו, יוסף, חבר) ובית לדיור מוגן ברמת אביב ששוכן ברחוב שגם הוא נושא את שמו.

עיריית תל אביב קבעה לוחית זיכרון על ביתו ברחוב דיזנגוף 32.

יצירתו

אגדה
מאת יעקב פיכמן
עַל שְׂפַת יַם כִּנֶּרֶת אַרְמוֹן רַב-תִּפְאֶרֶת; גַּן-אֵל שָׁם נָטוּעַ, בּוֹ עֵץ לֹא יָנוּעַ.
הבית הראשון בשיר

יעקב פיכמן פרסם למעלה מ־300 ספרים: שירה, ביקורת, סיפורת, פזמונאות ותרגומים. הוא נחשב לאחד מהאבות המייסדים של הספרות העברית החדשה, ומוותיקי המשוררים העבריים בדור שלאחר ביאליק. ייסד וערך את הירחון החשוב לנוער "מולדת", שדורות ראשונים של בני הארץ דוברי העברית התחנכו עליו. בין עבודותיו: פרסום ספרי מקראות חינוכיות, כינוסים, עריכות וביוגרפיות של יוצרי הספרות העברית, (למשל הביוגרפיה הקצרה של משוררת היידיש הידועה קדיה מולודובסקי, יצירתו של אברהם מאפו, של מיכ"ל, מנדלי, ביאליק ורבים אחרים), כינוס אנתולוגיות לשירה ולסיפורת, ועריכת הירחון "מאזנים" של אגודת הסופרים העבריים.

יעקב פיכמן תרם הרבה לספרות הילדים, הן בדברים פרי יצירתו, והן בעריכה ואף במסות. הוא הרבה גם לתרגם מהספרות הכללית, שירה ופרוזה כאחד. רובה של עבודת התרגום שלו פורסמה בכתבי העת השונים וטרם כונסה, אך יש עבודות שפורסמו בנפרד, כמו "נרקיס וגולדמנד" להרמן הסה, "הורדוס ומרים" מאת פרידריך הבל, ועוד.

אורחה במדבר
מאת יעקב פיכמן
יָמִין וּשְׂמֹאל רַק חוֹל וָחוֹל יַצְהִיב מִדְבָּר לְלֹא מִשְׁעוֹל. אוֹרְחָה עוֹבְרָה, דּוּמָם נָעָה כִּדְמוּת חֲלוֹם שָׁם מֻפְלָאָה
שני בתים מהשיר

בין שיריו הידועים ביותר: "אגדה" (מוכר יותר כ"על שפת ים כנרת"), שאותו הלחין חנינא קרצ'בסקי, "אורחה במדבר" (מוכר כ"ימין ושמאל"), שאותו הלחין דוד זהבי ו"יום יום אני הולך למעונך" שהלחין ושר מתי כספי.

הערכת שירתו

יעקב פיכמן, גבעולים

קבר יעקב ובת שבע פיכמן בבית הקברות טרומפלדור

לוחית זיכרון ליעקב פיכמן בתל אביב

פיכמן בצניעותו חסה בצלו של ביאליק, ובזמנו שירתו משכה הרבה פחות תשומת-לב מאשר שירתם של טשרניחובסקי, שניאור, כהן, ושטיינברג. על שירת פיכמן ויחסה לשירת ביאליק, כתב דוד פרישמן: "אם אומר על פיכמאן שהוא משורר ממדרגה ראשונה, משורר ברוך-אלוה לא אמרתי בזה כלום. פיכמאן אינו נראה כלל במדרגות הראשונות של 'המזרח' הספרותי שלנו מפני שהוא צנוע ונחבא אל הכלים. בין המעפילים על ההר אין חלקו של פיכמן, אבל אהלו השקט והיפה מתוח זה כבר על הפסגה היותר רמה של השירה העברית. ערות-הלב, דקות ההרגשה, יצירות מהודרות אפילו למהדרין מן המהדרין - אצל פיכמאן אנו מוצאים את כל זה בכמות גדולה. לבביות של רחשי תפילה, מוזיקליות פנימית, כמעט דתית, של החרוז, אמנות דקה המגיעה עד לידי התפשטות כל אמנותית, זוך הרגשים וטהרת-בדולח של המילים - כל זה התקבץ אצל המשורר האינדיבידואליסטן של שירתנו. ביאליק הליריקן לא יכול היה להעמיד תלמיד טוב יותר מפיכמאן, ובו יוכל להתגאות נשיא הספרות. אבקת הזהב שפיזר הקוסם הגדול שלנו מתוך עשירותו המופלאה בין הכאה והכאה של "פטישו" הפתטי, התגבשה לגבישי זהב טהור אצל תלמידו הצעיר." 

שירת פיכמן היא שירת אווירה, חצי ממשית חצי אגדתית, מלאה בצבעים וצלילים, שבמרכזה הלך-הנפש של האדם. בתחילת דרכו חוט של עצב היה מתוח על שירתו, ולפיכך כינוהו "המשורר הנוגה". שירתו גדושה באמונה איתנה בכוחה של שירה להכשיר את הלבבות, בכוחה של אהבה לטהר ולקדש את החיים, וביכולת האדם והעולם להתחדש. שיריו הארץ-ישראלים מלאים באהבתו לארץ ובקשר בלתי-אמצעי ניגוני עם נופיה.

כתב ק. א. ברתיני: "אכן, יעקב פיכמן נשאר עד היום בראש-וראשונה בעל-הנוף בשירתנו. הלא כה דברי עדותו של המשורר עצמו בפתח ספרו ‘ימי שמש’: ‘הנוף היה לי כל ימי גרעינו של עולם ויסודו של עולם’. אלא שמושג הנוף מתרחב לגביו ומקבל משמעות מיוחדת. כיוון שאין פיכמן מסתכל סתם, אין הוא קובע דברים על-פי ראייה ושמיעה, אלא הוא מגלה, מפענח, מעמיק עינו ומערטל את הקסם שבבריאה. ועוד: הנוף לגביו אינו רק הצבע, הדומם והצומח. יש לו לפיכמן גם הנוף האחר, זה שבנפש. לכאורה, הכול פשוט ומרהיב עין, אלא שמייד בא הרמז, ובעיקר ההתרשמות. ברם, אף התרשמות זו קשורה קשר אמיץ בנראה ובנשמע, הסומך על החושים. הנוף הוא נקודת-המוצא למעיין של שירה, המבּע הפּלאסטי למה שמתרחש בעולם הנפשי, פרשת-חיים עם כל פשט הווייתם ופשרם האמנותי בעת בעונה אחת."

כתב שלום שטרייט: "'הגבעולים' נהפכו ברבות-הזמן לשדה-קמה מזהיב; וה'בבואות', אנדרטות-הסופרים שלו, מתנוססות בשפע בקריית ספרותנו, כצריחי מגדלים בולטים מעברים... לכאורה נדמו שני הקבצים הללו, שוצורת הבעתם הן מאזורים שונים, - לבעלי קצוות מנוגדים. שירה וביקורת - אקלימים שונים שולטים בהם... ברם איכות אחת כלולה בשני הקבצים גם יחד. בשניהם השירה בסיס ומניע היצירה... כי חכמת-הנפש של הלכי-נפש שונים, - מסגולותיו העצמיות של פיכמן היא, שאר-רוחו המיוחד. כי הלך-הנפש הוא נשמת יצירתו כולה, בכל פינות אמנותו גם יחד. שהרי עם נקישת הטכסט הראשון במנגינותיו, - נימת-הנפש שלנו תזועזע מיד. כי דומה הוא פיכמן לכינור ערוך-מיתרים, שלמגע נשיבת הרוח הקלה ביותר נפלטים ורועפים הצלילים הענוגים... מבחינה זו הוא נחשב בצדק לאחד מיחידי-הסגולה שבבעלי-הסגנון, שאין כמעט רגבים בשפתו". 

כתב פישל לחובר: "הוא אחד הבסמים של ספרותנו, וגם של לשוננו. המילה, אפילו בפרוזה, אינה באה אצלו לברר רק רעיון או מושג, אלא היא גם זמרה. היא משפיעה על הלך-הנפש, מגרה ומפתה. אמנם על-ידי כך לא נמלט פיכמן לפרקים מן הסכנה של לשון 'כשהיא לעצמה' מצל של 'מליצה'. אבל לרוב שמר גם כאן המבקר על המשורר. שמר על הגבולים."

פיכמן כמבקר

פיכמן היה מבקר הספרות החשוב של דורו. היה תופס בביקורתו את העיקר, נשמת היצירה, בנימה אוהבת, מתפעלת וגודרת, ייחודית לו. מגלה עמקותם של דברים בפשטותם. הוא הרבה לכתוב ביקורות ספרותיות, הן במבואותיו לכתבי הסופרים שבעריכתו, והן בסדרת מסות בענייני ספרות שוטפים. הוא עצמו היטיב להגדיר את רשימותיו הביקורתיות במילים הבאות, עליהן חזר בהזדמנויות שונות ובניסוחים שונים:

"כל משורר אמיתי הוא בלי ספק מבקר מצויין [...] בקורתו של משורר אמנם תהיה תמיד במידה ידועה סובייקטיבית, ואולם אפשר שזוהי הביקורת האמיתית האחת בעולם. בכל אופן יהיה עוד יותר משפט צדק בסובייקטיביותו של משורר מאשר באובייקטיביותו של מבקר רשמי".

כתב דניאל פרוכובניק: "המסות (של פיכמן) - יצירות מופת אלו מצוינות בטיבן ובמהותן, אשר פתחו אופקים חדשים לשירה העברית. אף הן מכבשוני-שירתו של פיכמן הן, סימפוניות ליריות, שנכבשו בדמות מאמרים: לא ביקורת אנליטית, מנתחת ומפוררת את היצירה ליסודותיה... אדרבה מתוך קרעי-היצירה ונפוצותיה מקים המשורר בכוח-חזונו את דמותה השלמה... בחושו האינטואיטיבי חודר הוא למסתורי-השירה".

מספריו

• אגדות ושירים, ורשה: מרכז, 1910.

יעקב פיכמן, "חלומות לא מתים..."

• גבעולים: שירים, ורשה: תושיה, 1911.
• בבואות: דברי ביקורת, אודיסה: מוריה, 1919.
• ערבה: שירי ילדים, פרנקפורט ע"נ מיין-מוסקבה-אודיסה: אמנות, 1922.
• ספרים מצוירים לילדים, ורשה: צנטרל, 1923.
• יוסי נוסע לארץ-ישראל, ירושלים: הקרן הקימת לישראל ותל אביב: אמנות, 1931.
• יוסי בתל אביב, ירושלים: הקרן הקימת לישראל ותל אביב: אמנות, 1931.
• מאורעות יוסי וחנן, ירושלים: הקרן הקימת לישראל ותל אביב: אמנות, 1931.
• מן הטנא: מבחר שירה ופרוזה לבתי-הספר ולעם, תל אביב: אמנות, 1932.
• מגיני שדה-כרם, ירושלים: הקרן הקימת לישראל ותל אביב: אמנות, 1932.
• ימי שמש: פואמות, תל אביב: א"י שטיבל, 1934.
• אל הים: סיפורים, תל אביב: א"י שטיבל, 1934.
• חיים נחמן ביאליק: חייו ומעשיו ליום עשירי בטבט תרל"ג-תרצ"ג (1934-1873), תל אביב: מחלקת החנוך של כנסת ישראל, 1934.
• צללים על השדות: שירים, תל אביב: א"י שטיבל, 1935.
• יקטן בתל אביב: סיפור, תל אביב: א"י שטיבל, 1936.
• אנשי-בשורה: שבע מסות, ירושלים: מוסד ביאליק, 1938.
• איילת העמק: סיפורים, תל אביב: אגדת הסופרים על-יד מסדה, 1942.
• אביב בשומרון, מרחביה: הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1943.
• דייגים על הירקון, תל אביב: עם עובד, 1943.
• יוסי בגליל: סיפורים, תל אביב: מסדה, 1944.
• פאת שדה: שירים, ירושלים ותל אביב: שוקן, 1944.
• כלנית: צרור שירי ילדים, ירושלים ותל אביב: שוקן, 1946.
• הרצל כותב את מדינת היהודים, תל אביב: מ' ניומן, 1946.
• דמויות קדומים: שירה ופרוזה, ירושלים: מוסד ביאליק, 1948.
• דמויות מנצנצות, מרחביה: הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1948.
• סלעים בירושלים: שירים ומסות, תל אביב: דביר, 1951.
• בבית-היוצר: מסות על בעיות הספרות, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1951.
• אמת בניין: סופרי אודיסה, ירושלים: מוסד ביאליק, 1951.
• שירת ביאליק, ירושלים: מוסד ביאליק, 1952.
• רוחות מנגנות: סופרי פולין, ירושלים: מוסד ביאליק, 1952.
• בני דור: מספרים, משוררים, אישים, תל אביב: עם עובד, 1952.
• אלופי ההשכלה: אברהם מאפו, יהודה ליב גורדון, פרץ סמולנסקין, תל אביב: נ' טברסקי, 1953.
• חיים למופת: סיפורים מחיי אנשים גדולים, תל אביב: מסדה, 1954.
• ערוגות: דברי שירה ופרוזה, ירושלים: מוסד ביאליק, 1954.
• עם שחר נצאה: שירים לילדים, תל אביב: מסדה, 1957
• יום חדש: סיפורים, תל אביב: מסדה, 1959.
• אביב בארץ: סיפורים, תל אביב: מסדה, 1959.
• אסיף: מבחר יצירתו של יעקב פיכמן בשירה ובפרוזה; ילקוט דברים על המשורר ויצירתו, תל אביב: מסדה, 1959.
• בטרם אביב: מסות, תל אביב: מחברות לספרות, 1959.
• כתבי יעקב פיכמן: שירים, על יוצרים ויצירה, תל אביב: דביר, 1960.

מעריכותיו

• הסגנון העברי: קורס גבה ללמוד השפה העברית וספרותה, 2 כרכים, ערוכים בידי מגנוס קרינסקי בהשתתפות יעקב פיכמן, ורשה: האור, 1909-1912.
• ספר הארץ: אנתולוגיה של ארץ-ישראל, תל אביב: דביר, 1927.
• ניסן: מאסף, ורשה: צנטרל, תר"ץ.
• ספר ביאליק, תל אביב: הוצאת ועד היובל בהשתתפות הוצאת אמנות, 1934.
• לחג הרמב"ם: (800 שנה להולדתו), בעריכת מ. לחובר ויעקב פיכמן, תל אביב: ארץ, תרצ"ה.
• דור דור וסופריו: אנתולוגיה ספרותית לתלמידים ולעם, 2 כרכים, המסדרים: חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, בהשתתפות יעקב פיכמן, תל אביב: דביר, 1955.

ספר יובל

• מנחה ליעקב פיכמן בן השבעים, תל אביב: נתיב (נכסי תרבות יהדות בסרביה), תשי"ג.

ראו גם

• ביקורת ספרות
• המרכז הספרותי העברי בוורשה
• שיר תיאורי
• התנועה הרומנטית
• אידיליה

לקריאה נוספת

• מאזנים, כח (קכח), ליובל פיכמן, תרצ"ב (1932)
• עשר שנים למות יעקב פיכמן, קובץ מאמרים בתוך מאזנים סיון תשכ"ח (יוני 1968).
• ישראל זמורה (עורך), ערוגות: קובץ לזכרו של יעקב פיכמן, כרך א, תל אביב: האיגוד העולמי של יהודי בסרביה, אייר תשל"ג 1973.
• ישראל זמורה, יעקב פיכמן, דבר, 16 בנובמבר 1956.
• נורית גוברין (עורכת). ערוגות: קובץ לזכרו של יעקב פיכמן, כרך ב, תל אביב: הוצאת עקד, אייר תשל"ו 1976.
• נורית גוברין (ליקטה וצירפה מבוא וביבליוגרפיה), יעקב פיכמן: מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו, תל אביב: עם עובד ('פני הספרות: סדרת ילקוטי ביקורת על יצירתם של סופרים עברים'), תשל"א 1971.
• אסיף: מבחר יצירתו של יעקב פיכמן בשירה ובפרוזה, ילקוט דברים על המשורר ויצירתו, (ליקט ומבוא ליב קופרשטיין), הוצאת מסדה, תשי"ט, 1958.
• יואל מסטבוים, יעקב פיכמן, ב-"העולם", 15 באוקטובר 1942⁩.
• גיטל מייזל, יעקב פיכמן, ב-"על המשמר", ⁨ 8 ביוני 1945.
• א. קריב, יעקב פיכמן, דבר, 21 בדצמבר 1945
• אהרן בן-אור, יעקב פיכמן, בספרו "תולדות הספרות העברית החדשה", כרך ג', ע' 11–92, תל אביב: יזרעאל תש"י.
• פסח בן עמרם, "דמויות קדומים", על המשמר, 7 באוקטובר 1949
• י. זמורה, דמויות קדומים בראי הליריקה של יעקב פיכמן, הארץ, 24 באוקטובר 1948
• ישורון קשת, יעקב פיכמן, הארץ, 21 בדצמבר 1951.
• בנימין יצחק מיכלי, יעקב פיכמן בשיר ובמסה, תל אביב: הוועד להוצאת כתביהם של סופרים עברים מביסאראביה, תשי"ב.
• א. ב. יפה, יעקב פיכמן - מבקר יוצר, על המשמר, 29 במאי 1959.
• ישראל כהן, יעקב פיכמן כעורך, ב-"על המשמר", ⁨ 14 במאי 1971.⁩
• צבי לוז, שירת יעקב פיכמן: מונוגרפיה, תל אביב: פפירוס ('מראה מקום: סדרת עיונים בספרות העברית'), תש"ן 1989.
• דניאל פרוכובניק, יעקב פיכמן, ב"העולם", 21 בינואר 1932.
• נורית גוברין, "יעקב פיכמן", קריאת הדורות: ספרות עברית במעגליה, כרך א, תל אביב: גוונים ואוניברסיטת תל אביב, תשס"ב 2002, עמ' 178–220.

קישורים חיצוניים

• רשימת הפרסומים של יעקב פיכמן בספרייה הלאומית
• רשימת מאמרים על יעקב פיכמן באתר רמב"י
• יעקב פיכמן, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)
• יעקב פיכמן, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
• יעקב פיכמן, ב"לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית"
• הצצה לארכיון של יעקב פיכמן, באתר מכון גנזים של אגודת הסופרים
• יעקב פיכמן באתר האקדמיה ללשון העברית
• האזנה לשירי יעקב פיכמן, באתר זמרשת
• ליעקב פיכמן בן השבעים – ברכת כה לחי!, על המשמר, 14 בדצמבר 1951 (אסופת מאמרים)
• אברהם רגלסון, פיתוחים לדמות פיכמן
• רבקה כצנלסון, פגישות עם סופרים | יעקב פיכמן: לעת בדידות – זכרונות, מעריב, 23 בנובמבר 1956
• מ. אגף, יעקב פיכמן ז"ל, חרות, 23 במאי 1958
• כתבי יעקב פיכמן בפרויקט בן-יהודה
• שלום שטרייט, יעקב פיכמן, בפרויקט בן-יהודה
• ר' בנימין, יעקב פיכמן: נגוהות, בפרויקט בן-יהודה
• שלמה שפאן, יעקב פיכמן: (בשלושים למותו), (דברים שנאמרו בישיבת המליאה של האקדמיה ללשון העברית ופורסמו ב"הפועל הצעיר", שנה נ"א, גל' 38), בפרויקט בן-יהודה
• עמנואל בן-גריון, יעקב פיכמן, בפרויקט בן-יהודה
• ישראל כהן, מאה שנה להולדת יעקב פיכמן, באתר פרויקט בן-יהודה
• משה בסוק, בין העין והלב: יעקב פיכמן
• ק. א. ברתיני, שירת פיכמן
• אביבה קרינסקי, בין כתיבת שירה לחינוך לשירה - יעקב פיכמן מכשיר המורים לספרות הראשון בחינוך העברי בישראל, באתר הארץ, 5 באוקטובר 2008
• ישעיהו אוסטרי-דן, בלויע האָריזאָנטן, מקסיקו: (דפוס די שטימע), תש"ו, בארכיון האינטרנט (מסות ספרותיות, רובן על ספרו של פיכמן "אביב בשומרון") (ביידיש)
• רבקה איילון, משורר התהום, באתר הארץ, 19 במרץ 2018
• יעקב פיכמן, באתר זמרשת
• יעקב פיכמן, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• יעקב פיכמן, באתר Discogs (באנגלית)
• יעקב פיכמן, דף שער בספרייה הלאומית
• יעקב פיכמן, בלקסיקון הספרות העברית החדשה

הערות שוליים

הקודם: שלמה צמח, יהודה קרני

פרס ביאליק לספרות יפה 1945

הבא: גרשון שופמן

הקודם: יצחק דב ברקוביץ

פרס ביאליק לספרות יפה 1953

הבא: יהודה בורלא, אורי צבי גרינברג