רחל וישניצר
רחל וישניצר-ברנשטיין (בגרמנית: Rahel Wischnitzer Bernsein) (14 באפריל 1885 – 20 בנובמבר 1989) הייתה אדריכלית והיסטוריונית של אמנות יהודית. במהלך חייה פרסמה ארבעה ספרים, כתבה עשרות מאמרים והייתה עורכת האמנות של כתבי העת "רימון" ו"מילגרוים".
 | |
| לידה |
14 באפריל 1885 מינסק, האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| פטירה |
20 בנובמבר 1989 (בגיל 104) מנהטן, ארצות הברית |
| מדינה |
האימפריה הרוסית, ארצות הברית |
| השכלה |
|
| מעסיק |
ישיבה יוניברסיטי |
| בן או בת זוג |
מארק וישניצר |
| פרסים והוקרה |
פרס שדולת הנשים למפעל חיים בתחום האמנות (1985) |
  | |
ביוגרפיה ופעילות מקצועית
עריכהרחל וישניצר נולדה לולדמיר וסופי ברנשטיין במינסק, רוסיה[1]. אביה היה סוכן ביטוח, והיה לה אח קטן אחד. משפחתה הייתה שומרת מסורת וחגגה חגים יהודיים. כמה שנים מאוחר יותר עברו לוורשה, שם סיימה תיכון ב-1902[2].
לאחר שסיימה תיכון, למדה אמנות באוניברסיטת היידלברג בשנים 1902–1903 ובאקדמיה המלכותית לאומנויות בבריסל בין השנים 1903–1905. משם עברה ללמוד בבית הספר המיוחד לאדריכלות בפריז וקיבלה תעודת אדריכל בשנת 1907[3], ובכך הייתה אחת הנשים הראשונות באירופה שקיבלו תעודה זו. היא המשיכה ללמוד אמנות באוניברסיטת מינכן בשנים 1910-1911[2].
בשנת 1912 רחל נישאה למארק וישניצר, היסטוריון שהתמחה בהיסטוריה רוסית ויהודית בסנקט פטרבורג, רוסיה. נולד להם ילד אחד, לאונרד, ב-1924[3].
השהות בברלין
עריכהבזמן מלחמת העולם הראשונה, מארק שירת בצבא אוסטריה ורחל גרה בתחילה בווינה ולאחר מכן בברלין. ב-1920 הם עברו ללונדון ורחל עבדה במוזיאון הבריטי על כתבי יד בעברית. בנוסף, עבדה גם בספרייה הבודליאנית באוקספורד[3].
בשנת 1921 בני הזוג וישניצר עברו לברלין וייסדו יחד עם חברים את כתבי העת 'רימון' ו'מילגרוים'[3]. בזמן שהותה בברלין, וישניצר הייתה גם עורכת האמנות והאדריכלות של האנציקלופדיה יודאיקה, אנציקלופדיה העוסקת ביהדות ותכנים יהודים בין 1928 ל-1934[4][2]. בנוסף, היא עבדה במוזיאון היהודי בברלין עד שנת 1938. בשנת 1935 פרסמה את ספרה הראשון, Symbole und Gestalten der Jüdischen Kunst (צורות וסמלים של אמנות יהודית).
המעבר לניו יורק
עריכהלאחר עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה, משפחת וישניצר עברה לפריז לזמן קצר ולאחר מכן לניו יורק בשנת 1940. רחל המשיכה ללמוד באוניברסיטת ניו יורק, וסיימה את התואר השני שלה, שעסק באדריכלות של בתי כנסת, בשנת 1944[3].
בשנת 1956, שנה לאחר פטירתו של בן זוגה, וישניצר ייסדה את מחלקת האמנות במכללת שטרן לנשים (אנ'), והמשיכה ללמד עד פרישתה בשנת 1968. באותה שנה, קיבלה תואר דוקטור של כבוד מישיבה יוניברסיטי, אוניברסיטה יהודית בניו יורק[2].
בשנת 1979 השנתון Journal of Jewish Art הקדיש לה גיליון לרגל יום הולדה ה-95.
ספרים
עריכהרשימת ספריה שהתפרסמו:[5]
- 1935: Symbole und Gestalten der jüdischen Kunst. Berlin-Schöneberg: S. Scholem (גרמנית) (צורות וסמלים של אמנות יהודית)
- 1948: The Messianic Theme in the Paintings of the Dura Synagogue, Chicago: University of Chicago Press
- 1955: Synagogue Architecture in the United States, Philadelphia: Jewish Publication Society of America
- 1964: Architecture of the European Synagogue, Philadelphia: Jewish Publication Society of America, 1964
- 1990: From Dura to Rembrandt: studies in the history of art, Milwaukee: Aldrich; Vienna: IRSA Verlag; Jerusalem: Center for Jewish Art (אוסף מאמרים)
קישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ Rachel B. Wischnitzer, An Art Historian, 104, ניו יורק טיימס, 22 בנובמבר 1989
- ^ 1 2 3 4 Shulamith Z. Berger, Rachel Wischinzer, Jewish Women's Archive
- ^ 1 2 3 4 5 Rachel Wischnitzer collection, undated, 1894-1991, 1940-1989, Leo Baeck Institute
- ^ שירי לב-ארי, מדינת ישראל קיבלה כרך שלם, באתר הארץ, 12 בפברואר 2007
- ^ Rachel Wischnitzer - Biography, JewAge