שארל-מוריס דה טליראן
שארל-מוריס דה טלֶיראן-פֵּריגוׂר (בצרפתית: Charles-Maurice de Talleyrand-Périgord; 2 בפברואר 1754 – 17 במאי 1838) היה דיפלומט צרפתי שייצג את מדינתו נאמנה בין משטרו של לואי ה-16 לבין משטרו של לואי פיליפ, במהלך כל חילופי המשטרים, לרבות בתקופת המהפכה הצרפתית ובתקופת נפוליאון, וקנה שם של אחד הדיפלומטים הגמישים ורבי-ההשפעה ביותר בתולדות אירופה.
 | |||||||
| דיוקן מאת הצייר פייר-פול פרודון (1823-1858) | |||||||
| לידה |
2 בפברואר 1754 פריז, ממלכת צרפת  | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
17 במאי 1839 (בגיל 85) פריז, המונרכיה של יולי | ||||||
| מדינה |
צרפת | ||||||
| מקום קבורה |
שאטו דה ואלנסיי | ||||||
| השכלה |
אוניברסיטת סן לואי | ||||||
| מפלגה |
פוליטיקאי עצמאי | ||||||
| בן או בת זוג |
קתרין גראנד Mademoiselle Luzy (1772–1774) Princess Dorothea of Courland מאדאם דה סטאל Dorothea von Medem Maria Teresa Poniatowska Adélaïde Filleul, Marquise de Souza-Botelho | ||||||
| |||||||
| פרסים והוקרה | |||||||
| |||||||
| חתימה |
 | ||||||
  | |||||||
היה גם פעמיים שגריר צרפת לממלכה המאוחדת, כמו כן ארבע פעמים שר החוץ של צרפת, סגן נשיא הקונגרס של האימפריה הצרפתית, נציג צרפת בקונגרס של וינה והיה גם ראש ממשלת צרפת.
ביוגרפיה
עריכהטליראן נולד למשפחת אצילים בפריז. שני הוריו מילאו תפקידים בחצר המלוכה. פציעת ילדות ברגל (המאובחנת על ידי רופאים מודרניים כסממן של תסמונת מרפן, מחלה תורשתית הפוגעת בתפקוד מערכות שונות בגוף) לא איפשרה לו קריירה של איש צבא, כפי שציפו ממנו הוריו. הוא החל בקריירה בשירות הכנסייה, ולמד בסמינרים שונים לכמרים עד גיל 21. הוא הוסמך ככומר בשנת 1779 בגיל 25. בשנת 1780 מונה לנציג הכנסייה בחצרו של המלך. ב-1789 מונה טליראן הצעיר לבישוף של העיר אוטן בחבל בורגונדי. במועצת המעמדות של 1789 ייצג טליראן את הכנסייה, המכונה "המעמד הראשון". במהלך המהפכה הצרפתית תמך במהפכנים. הוא סייע בכתיבת הצהרת זכויות האדם והציע את "החוקה האזרחית של הכנסייה", אשר הלאימה את רכוש הכנסייה. כאשר נודע על כך לאפיפיור פיוס השישי, הוא חדל מלשמש כבישוף. ב-1792 נשלח טליראן לבריטניה במאמץ למנוע מלחמה, מאמץ אשר נכשל בסופו של דבר. בשל מוצאו האריסטוקרטי הוצא צו למעצרו בימי שלטון הטרור. הוא נמלט לארצות הברית בשנת 1794 ושב לפריז רק בשנת 1796. ב-1797 מונה לשר החוץ של צרפת. דרישתו לדמי שוחד משליחי ארצות הברית שהגיעו לפריז כדי לנהל משא ומתן על היחסים בין המדינות הובילה להתפוצצות פרשת XYZ בארצות הברית והייתה בין הגורמים לפרוץ המלחמה הבלתי רשמית בין ארצות הברית לצרפת בשנת 1798.
בנובמבר 1799 סייע לנפוליאון בהפיכה המכונה "הפיכת ה-18 בברימר", בה הכריז נפוליאון על עצמו כ"קונסול ראשון" וקיבל את השלטון בצרפת. תחת שלטונו של נפוליאון נותר טליראן בתפקיד שר החוץ, על אף שלעיתים קרובות חלק על מדיניות החוץ של נפוליאון. אף האפיפיור הסיר את החרם שהוטל על טליראן.
במרץ 1804 היה מעורב בשערוריית חטיפתו והוצאתו להורג של הדוכס מאנייה, אריסטוקרט צרפתי גולה שנחשד כי הוא חותר נגד נפוליאון, נחטף מגרמניה לצרפת, והוצא להורג, מעשה שעורר שערורייה דיפלומטית בינלאומית. השמועות סיפרו כי טליראן הפעיל בעניין זה את מאדאם ד'אוטלינגר.
במאי 1804 מונה על ידי נפוליאון למשרת "סגן הבוחר" של האימפריה הצרפתית. בשנה זו רכש טירה למגוריו - "שאטו ואלנסיי". בשנת 1806 מונה לנסיך בנוונטו (עיירה במחוז קמפניה באיטליה), אך בשנת 1807 התפטר לאור התנגדותו לברית הרוסית-צרפתית. באותה שנה, התפטר גם מתפקידו כשר החוץ. הקרע בינו ובין נפוליאון החריף עד לנתק גמור בשנת 1812, עת התקיף נפוליאון את רוסיה. נאמר כי תככיו המתמידים של טליראן גרמו לנפוליאון לכנותו בפניו "גרב משי ממולא בצואה"; לכך הגיב השר בקרירות: "חבל שאיש כה דגול חונך בצורה כה גרועה".
כאשר הוחלף נפוליאון בלואי ה-18 באפריל 1814, היה טליראן אחד מיוזמי הרסטורציה של בית בורבון, ואף התנגד לחוקה החדשה לפיה מלך לואי. טליראן היה הנושא ונותן הראשי מטעם צרפת ליד שולחן קונגרס וינה. מטרותיו של הקונגרס, אשר הרוח החיה בו הייתה המדינאי הארכי-שמרני מטרניך, היו לשמור על הסדר שהיה קיים באירופה ערב המהפכה, ולמנוע נטיות לליברליזם, ולעצמאות של עמים אל מול אימפריות ושליטים שושלתיים. קונגרס וינה היה תגובת הנגד של אירופה הוותיקה אל מול רעיונות המהפכה הצרפתית לדמוקרטיה, ליברליזם, וזכות ההגדרה העצמית, שבשמם לחמו ומתו מיליוני צרפתים, ובשמם פעל טליראן במשך שנים רבות.
במקביל לקונגרס וינה, ב-30 במאי 1814 חתם טליראן על "הסכם פריז", אשר סיים את המלחמה בין צרפת ובין הקואליציה השישית, המורכבת מבריטניה, רוסיה, אוסטריה, שוודיה ופרוסיה, ולפיו הוגלה נפוליאון לאי אלבה. גבולותיה של צרפת הוחזרו לגבולות שהיו קיימים בשנת 1792, וצרפת לא נענשה באופן חמור על נסיונותיה לשליטה באירופה בימי נפוליאון, פרט לשלילת הריבונות הצרפתית באיי סיישל, והעברתה לבריטניה. צעדים נוספים ננקטו בהסכמי קונגרס וינה, כגון תשלום פיצויי מלחמה, והחזקת חילות מצב זרים במבצרים בגבולותיה, תוך תשלום הוצאותיהם, אך בעיקרו של דבר צרפת לא ניזוקה באופן ממשי.
עם שובו של נפוליאון לצרפת בשנת 1815, באירוע המכונה "מאה הימים", ותבוסתו לאחר מכן, חל מפנה לרעה בהישגיו של טליראן. אומנם מיד לאחר תבוסת נפוליאון בקרב ווטרלו מונה טליראן, ב-9 ביולי 1815, לראש ממשלת צרפת, אך לואי ה-18, ששב ותפס את כס המלוכה, תיעב אותו באופן אישי ופעל להצר את צעדיו. הסכם השלום שהשיג עתה טליראן היה גרוע בהרבה. טליראן פרש בספטמבר אותה שנה, אם בעקבות ההסכם או תחת לחץ ממתנגדיו בתוך צרפת. לאחר מכן צפה מן הצד במתרחש בתור "מדינאי בכיר". בימי מלכותו של לואי פיליפ היה שגריר בבריטניה בין 1830 ל-1834. בשנת 1838 מת, ונקבר בטירתו בוואלנסיי.
בימינו משמש השם "טליראן" כמושג המתאר דיפלומט בעל יוזמה וכישרון רב.
קישורים חיצוניים
עריכה
- שארל-מוריס דה טליראן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כתבי שארל-מוריס דה טליראן בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
- שארל-מוריס דה טליראן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
שארל-מוריס דה טליראן, באתר Discogs (באנגלית)
