שבועת היסת

בהלכה, שבועת היסת היא שבועה שחייב בה הנתבע, אם כפר לגמרי בתביעה ואין כל ראיה לתובע או לנתבע. שבועה זו היא תקנה מאוחרת באופן יחסי שתיקן רב נחמן, וקיימים מספר הבדלים בינה לבין שבועה המוטלת על הנתבע מן התורה, ואף משבועות מדברי חכמים המוזכרות במשנה.

רקע

מן התורה הנתבע צריך להישבע כדי לחזק את טענתו בשלושה מקרים, שבהם יש בסיס מסוים לתביעה:

• כאשר התובע מביא עד אחד המאשר את דבריו (אם הביא שני עדים - הוא זוכה בדין).
• אם הנתבע הודה בחלק מן התביעה (מודה במקצת).
• כאשר הנתבע הוא שומר ששמר על חפץ וכעת הוא טוען שהחפץ נגנב או אבד שלא באשמתו.

במשנה נקבעו שבועות רבות נוספות שתיקנו חז"ל, כגון שמי שפורע מיתומים את חובו של אביהם צריך להישבע שלא קיבל מהאב את החוב. מכל מקום, במשנה נשמר הכלל שמי שכופר לגמרי בתביעה ואין כל ראיה כנגדו - פטור לחלוטין מתשלום ומשבועה.

האמורא רב נחמן, שהתפרסם כדיין מומחה, קבע שגם כאשר הנתבע כופר לחלוטין בתביעה ואין כל ראיה לתובע - עליו להישבע. התלמוד מסביר את הטעם לתקנתו: "חזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו עליו" (מסכת שבועות מ, ב), כלומר, דרכו של עולם שלתביעה יש יסוד כלשהו, ולכן ראוי שהנתבע ישבע על טענתו.

מנגד, קיימת חזקה: "אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו", ולפיה יש להניח שהנתבע דובר אמת ואינו מעיז להכחיש לגמרי תביעה צודקת. אך התלמוד מסביר, שייתכן שהנתבע אכן מתכוון לשלם את חובו כשיתאפשר לו הדבר, ובינתיים הוא משתמט על ידי הכחשתו עד שישיג את הסכום הדרוש, והשבועה תעודד אותו להודות בחובו ולשלם מיד.

התורה פטרה את מי שכופר הכל משבועה, מפני שאינו מעיז פניו לכפור הכל, ורק אם הודה במקצת - יש להניח שאולי כוונתו רק להשתמט זמנית מתשלום החוב. אולם בימי רב נחמן, מסבירים הראשונים, "רבו עזי פנים", והחלו לכפור בבעלי חובותיהם לגמרי, ולכן תיקן רב נחמן את השבועה.

פירוש המילה 'היסת'

במקרא המילה "הסתה" נאמרת לא רק על הדחה לעשיית רע, אלא גם על מתן עצה ושידול בכלל. לא ברור מה פירושה בהקשר זה. הראשונים פירשו את המילה בדרכים שונות:

• שידול הנתבע להודות, על מנת שלא להישבע לשקר.
• עצה שמצאו חכמים למנוע כפירת נתבעים בחובותיהם.
• הרגעת התובע, שידע שבית הדין עשה כמיטב יכולתו לברר את האמת.
• "מטען" שהטילו חכמים על הנתבע, מלשון "כבדות"- כי בפרסית פירוש המילה "הסד"= כבד, ששבועת היסת היא סוג של הכבדה על הנתבע.

התביעה המחייבת שבועה

בתלמוד בבלי, מסכת שבועות, דף מ', עמוד ב' קיימת מחלוקת האם שבועת היסת מחויבת אפילו כשהנתבע טוען "להד"ם" (='לא היו דברים מעולם') ומכחיש כל בסיס לתביעה, או דווקא כאשר הוא מודה שקיים בסיס עובדתי מסוים שעומד ברקע התביעה, כגון שהוא מאשר שאכן לווה כסף מחברו, אלא שלטענתו פרע את חובו. בתלמוד אין הכרעה מפורשת בשאלה זו, והראשונים נחלקו בפסק ההלכה. בשולחן ערוך, חושן משפט, סימן ע"ה, סעיף ז' נפסק שגם כאשר הנתבע טוען שלהד"ם - עליו להשבע. מכל מקום, כאשר בנסיבות העניין טענת התובע נראית חלשה, על פי ראות בית הדין - הנתבע פטור משבועה, אפילו אם הודה שבעבר היה חייב כסף לתובע (רמ"א חושן משפט, סימן פ"ז, סעיף ל"ח, וערוך השולחן שם סעיף לג).

לדעת הרמב"ם שבועה זו נוהגת רק ב"טענת ברי", כאשר התובע בטוח בטענתו, ולא בטענה מסופקת, וכך פסק בשולחן ערוך. הרא"ש סבור שניתן להשביע גם בטענה מסופקת כאשר רגלים לדבר, כגון שנגנב חפץ מבית ובעל הבית חושד באורח ששהה בביתו, וכן פסק הרמ"א שם. כאשר בית הדין עצמו סבור שהחשד מבוסס - הכל מודים שניתן להשביע.

סדרי השבועה

בשבועה המחויבת מן התורה, או אפילו שבועה שהיא תקנת חכמים הכתובה במשנה, הנשבע מחזיק בשעת שבועתו חפץ קדוש כלשהו ("נקיטת חפץ"), כגון ספר תורה, דבר המגביר את אפקט ההרתעה שבשבועה. בשבועת היסת אין עושים זאת; אם כי, נהגו שאחד הנוכחים בבית הדין אוחז ספר תורה.

אף מבחינת נוסח השבועה, בשבועת היסת אין מזכירים את שם ה' בלשון השבועה.

דינים נוספים

בתלמוד (שבועות מ, א) נאמרו כמה הקלות מיוחדות בדיניה של שבועה זו, מפני שהיא תקנת חכמים, כאמור, ואינה מן התורה:

• כאשר הנתבע חשוד להישבע לשקר, כגון שהוא ידוע כגזלן, אין משביעים אותו. מאידך, בניגוד למי שחייב שבועה מן התורה, שאם הוא חשוד על השבועה - תיקנו חכמים שהתובע רשאי להישבע על צדקת טענתו ולקבל את תביעתו ("שכנגדו חשוד על השבועה - נשבע ונוטל"), בשבועה זו, שהיא עצמה תקנת חכמים ביסודה, לא תיקנו חכמים שהתובע את החשוד ישבע ויזכה בדין.
• הנתבע שהוטלה עליו שבועת היסת רשאי "להפוך את השבועה" ולדרוש שהתובע ישבע ויטול את תביעתו, ואם הלה מסרב - הנתבע פטור.
• כאשר הנתבע מסרב לשלם ואף להישבע, בית הדין אינו יורד לנכסיו ומוציא לפועל את התביעה, אלא מנדה את הנתבע, וכעבור שלושים יום - מלקים אותו מכת מרדות על סירובו ומתירים את נידויו, ותו לא.

הנוהג בימינו

בשולחן ערוך (חושן משפט סימן יב סעיף ב) נאמר, שכאשר אחד הצדדים חייב שבועה יכול בית הדין לעשות פשרה בין הצדדים, על מנת להימנע מחשש שבועת שקר. הפשרה צריכה להיות "קרובה לדין", ולפיכך מקובל שכאשר הנתבע פטור מדין תורה וחייב שבועה מתקנת חכמים בלבד, כגון שבועת היסת, הפשרה תהיה לשלם שליש מן התביעה.