רב נחמן
רב נחמן בר יעקב (230 לערך - 320)[3] היה מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי, ראש ישיבת נהרדעא ומעמודי התווך של התלמוד הבבלי. רב נחמן היה עשיר ובעל נכסים, חתנו של ראש הגולה,[4] דיין מפורסם ומגדולי דורו בהלכה ובאגדה. התמחה במיוחד בדיני ממונות, עד שנקבעה הלכה כמותו בכל מחלוקת הקשורה בנושאים אלו.[5]
| לידה |
המאה ה־3  |
|---|---|
| פטירה |
המאה ה־4 |
| תקופת הפעילות | שני לאמוראי בבל |
| השתייכות | ראש ישיבת נהרדעא |
| רבותיו | שמואל,[1] רבה בר אבוה[2] |
| תלמידיו | רב הונא בר חייא, רב יוסף, רבה, רב חסדא, רבא |
| בני דורו | רב הונא ורב חסדא |
| בן או בת זוג |
ילתא |
  | |
הדעה המקובלת היא כי "רב נחמן" 'סתם', בתלמוד הוא רב נחמן בר יעקב, לעומת רב נחמן בר יצחק המאוחר יותר, המוזכר בדרך כלל יחד עם שם אביו. לעומת זאת, התוספות כתבו שלשיטת רש"י סתם רב נחמן הוא רב נחמן בר יצחק, והם עצמם חלקו עליו.[6] מקובל כפי שיטת התוספות, הראיה לכך היא מכך שרב נחמן בר יצחק מקשה פעמים רבות בתלמוד[7] על דבריו של רב נחמן, או שמביע דעה שונה משלו, כך שלכאורה לא ייתכן שמדובר באדם אחד.
ביוגרפיה
עריכהרב נחמן נולד במחצית הראשונה של המאה ה-3. אביו, רב יעקב, היה מסופרי הדיינים בבית דינו של שמואל בנהרדעא. בבגרותו מסר רב נחמן על מנהגי בית הדין שראה בילדותו, בהיותו כבן שש-שבע, בבית דינו של שמואל,[8] ומסר ברייתות ופסקים שלמד מפיו.[9]
יש מגדולי החוקרים שקבעו שרב נחמן נולד בשנת 235.[10] יש שקבעו שהנחה זו אינה הגיונית בשל פער השנים שנמצא - לפי הנחה זו - בינו לבין שלושת חבריו - רב יהודה, רב הונא ורב חסדא, ובשל תמיהות נוספות,[11] ולכן יש להניח כי שנת לידתו היא בין השנים 225–220 - כדעת לצרוס, או בין השנים 210-220.[12]
משפחתו
עריכהרב נחמן היה תלמידו המובהק של רבה בר אבוה. לדעות מסוימות היה רבה בר אבוה ראש הגולה או לפחות היה ממשפחת ראשי הגולה, ואת בתו ילתא השיא לרב נחמן, שכן בתלמוד מסופר כי רבה בר אבוה ביקש להשיא את בתו לרב נחמן.[13] עוד עולה מן התלמוד, כי אשתו של רב נחמן - ילתא - הייתה בתו של ריש גלותא.[14] בנוסף, רב שרירא גאון מעיד כי הוא צאצא של רבה בר אבוה, וכותב עליו "ומן דבית נשיאה הוה", כלומר "וממשפחת הנשיא היה". מצירוף מקורות אלו למד מחבר סדר הדורות,[15] כי חותנו של רב נחמן היה רבה בר אבוה, וכי הוא שימש במשרת ריש גלותא. בעקבות סדר הדורות כתבו כך גם שי"ר,[16] אייזיק הירש וייס[17] ועוד. וייס אף מוסיף כי "ככל ראש הגולה היה עשיר כל ימיו", ומצביע על מקור בתלמוד לקביעה זו.[18]
לעומתם כותבים חוקרים אחרים, כי קביעה זו שגויה מכל וכל. ראשית הם דוחים את הראיה מאיגרתו של רב שרירא גאון, ומצביעים על כך שהגאון לא כתב שרבה בר אבוה היה הנשיא, אלא ממשפחת הנשיא. יתרה מכך, הגאון עצמו מדגיש, שכל ידיעתו על קרבתו של רבה בר אבוה למשפחת הנשיא נובעת רק מצירוף ידיעתו האישית על כך שהוא עצמו מצאצאי רבה בר אבוה, עם מסורת משפחתית עתיקה שהם ממשפחתו של ריש גלותא. אם כן, דבר זה לא מבואר בשום מקור קדמוני, ולכן הסיק זאת רב שרירא מתוך צירופי העובדות הגנאלוגיות.
ההוכחה מצירוף המקורות מהתלמוד הבבלי נדחית אף היא, משום שלא נאמר במפורש שרבה בר אבוה השיא את בתו לרב נחמן, אלא רק שהוא שקל לעשות כן, וביקש שיבררו האם רב נחמן אינו סריס. לא מוזכר בשום מקום שנישואין אלו יצאו לפועל, וככל הנראה לא הייתה ילתא בתו של רבה בר אבוה, אלא בתו של ראש הגולה, שהיה אדם אחר. זו דעתם של ר' יצחק אייזיק הלוי,[19] ר' אהרן היימן[20] ועוד.
קביעתו של וייס כי רבה בר אבוה היה עשיר כל ימיו נסתרת לחלוטין מהמקור שהוא עצמו מביא, משום שהתלמוד מתאר שם שהוא היה עני מרוד, ורק לאחר פגישה עם אליהו הנביא העשיר. מכאן הפרכה נוספת לטענה שהוא שימש במשרת ראש הגלות, שהרי ראשי הגלות היו עשירים מעצם תפקידם ולא נזקקו לנסי אליהו הנביא כדי להתעשר.[21]
אשתו ילתא מוזכרת פעמים מספר בגמרא. בעלה רב נחמן היה נוהג להזכירה בשמה[22] וניתן ללמוד כי שררו ביניהם יחסים שוויוניים והדדיים[23]. בניו של רב נחמן - הון,[24] מר זוטרא, רבה,[25] מר הונא בר רב נחמן,[26] רב אחא,[27] ורבין - היו תלמידי חכמים. לבתו קראו דונג.[28]
רבותיו
עריכהלפי דברי רש"י, רב נחמן היה תלמידו של רב, אך ישנם אנשים שאינם מסכימים עם כך. אודות השאלה האם רב נחמן למד אצל שמואל קיימים ספיקות וישנן ראיות לכאן ולכאן. פעמים רבות מובא בתלמוד המשפט "אמר רב נחמן אמר שמואל", השמור בדרך כלל לשמיעה ישירה (להבדיל מ"אמר ר' פלוני משום ר' אלמוני"). לפיכך מקובל בין כותבי תולדות האמוראים שהוא היה תלמידו, וכך נכתב כבר באיגרת רב שרירא גאון.[29] אולם יש מהחוקרים שהטילו ספק בקביעה זו, בין היתר משום שכמעט באף מקום לא מובא בתלמוד משא ומתן ישיר שלהם, ועל כן הוצרכו לומר שהנוסחה "אמר רב נחמן אמר שמואל" במקרה זה אינה מעידה בהכרח על שמיעה ישירה, ולפרש את הכינוי "רבנו", שמכנה בו רב נחמן את שמואל, במובן של "גדול הדור".[30] אכן בהמשך המחקר הובעה הסתייגות מדעה זו, והועלתה אפשרות שלא תועד משא ומתן ביניהם משום שרב נחמן האריך ימים מאוד, ובמקרים כאלה אין התלמוד מוסר על שמועות מוקדמות מחיי החכם, שאפשר שטרם הגיע להוראה אז.[31]
כשמואל רבו, הייתה לרב נחמן מומחיות מיוחדת בדיני המשפט העברי, ולכן התמנה לדיין לדון בדיני ממונות, מקצוע שהכיר עוד מילדותו. מומחיותו הייתה מוסכמת על הכל עד שרב הונא ביטל את דברי עצמו מפני דעת רב נחמן משום קרבתו של רב נחמן לביתו של ראש הגולה, מקום שדינים מצויים שם.[32] התלמוד קובע את הכלל שהלכה כרב נחמן בדיני ממונות,[33] ואף רב נחמן עצמו ציין את עדיפותו על פני חבריו בתחום זה "כולי עלמא לגבי דידי בדינא דרדקי נינהו" - "בדיני ממונות, כולם הם דרדקים לעומתי".[34] כך התבטא לפי גרסה אחת, אף מול רב יהודה, ראש ישיבת פומבדיתא.[35] ואכן ההלכה נפסקת כמותו בדיני ממונות בכל מקום, והוא אף מוזכר בתלמוד לפני רבי יוחנן[36] שהיה דור או שניים לפניו, כאשר מדובר בדיני ממונות. מרבית מהלכותיו של רב נחמן הן בדיני ממונות. הוא גם קבע כללים עקרוניים בהלכות אלו, כמו חיוב שבועת היסת[37] וההוראה שלפיה במקרים מסוימים, שבהם לא ניתן להכריע את הדין בעדים ובראיות – "כל דאלים גבר".[38] רב נחמן עסק גם באגדה.[39]
כשנחרבה העיר נהרדעא בשנת ד'י"ט (258-259) העביר את הישיבה לשכנציב ואחר כך למחוזא.[40]
רב נחמן היה איש אמיד ומיוחס, שהיה גם מקורב לשלטונות היהודיים (ריש גלותא). העריך מאוד את עמיתיו בארץ ישראל, והיה נוהג לארח אותם בביתו. דוגמה לכך הוא ביקור האמורא רבי יצחק בביתו. מסופר שכאשר נפרד ר' יצחק מרב נחמן, אמר רב נחמן: יברכני מר. אמר לו:
אמשול לך משל, למה הדבר דומה? לאדם שהיה הולך במדבר, והיה רעב ועייף וצמא, ומצא אילן שפירותיו מתוקין וצילו נאה ואמת המים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו ושתה ממימיו וישב בצילו. וכשביקש לילך אמר: אילן, אילן, במה אברכך? אם אומר לך שיהו פירותיך מתוקין - הרי פירותיך מתוקין; שיהא צילך נאה - הרי צילך נאה; שתהא אמת המים עוברת תחתיך - הרי אמת המים עוברת תחתיך; אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך. אף אתה, במה אברכך? אם בתורה - הרי תורה; אם בעושר - הרי עושר, אם בבנים - הרי בנים, אלא יהי רצון שיהו צאצאי מעיך כמותך
קשריו עם הריש גלותא
עריכהבקשר למעמדו של רב נחמן בבית הראש גלותא, קיימים דעות שונות. ברש"י[41] מובא "... ורב נחמן ראש בנהרדעא ודיין לראש גלותא וחתניה דבי נשיאה". במקום אחר[42] כותב רש"י בצורה שונה: "דיין היה ממונה מפי ריש גלותא וחתנא דבי נשיאה". במחקר מקובל ששימש כדיין ראשי בבית דינו של ראש הגולה.[43] אף על פי שלא נמצאו לדעה זו סימוכין ברורים בתלמוד ובראשונים, מסתמך המחקר על מקורות שונים הרומזים על הנחה זו:
- דברי רב הונא "הילכתא כותייכו דמקרביתו לבבא דריש גלותא דשכיחי דייני" - הלכה כרב נחמן שמקורב לבית הריש גלותא, שם עוסקים תמיד דיינים מנוסים בדיני ממונות.[44] החולקים טוענים כי אין זאת אומרת שרב נחמן היה הדיין של ראש הגולה. אדרבה, מהפיסקה ראיה להפך, במיוחד על-פי נוסח ר"ח.
- במסכת בבא מציעא[45] כתוב "עבד רב נחמן עובדא גבי ריש גלותא כשמעתיה" (=רב נחמן פעל לפי פסקו שלו אצל הריש גלותא), ויש המפרשים זאת כראיה שהיה הדיין בבית הראש גלותא, אך הדוחים ראיה זו סוברים שהכוונה היא שכתב שטר על-פי שיטתו לראש הגולה או לאחד מבני ביתו.[46]
- דברי רב הונא לרב יהודה שיופיע לפני רב נחמן "משום יקרא דבי נשיאה".[47] הדוחים ראיה זו מפרשים זאת בכך שרב נחמן נמנה עם משפחת הריש גלותא.
לעומת זאת קיימים ראיות סותרות לגישה זו, כך למשל נראה מסופר במסכת בבא קמא[48] על אדם שבא לדין תורה לפני הריש גלותא, ובתגובה לפסקו הלא מובן של הריש גלותא הוא אמר "מה לי ולריש גלותא הדן בדיני פרסים? והוא הלך לרב נחמן שפסק לו על פי המשפט העברי. מכך אנו רואים שבית הדין של רב נחמן היה נפרד מזה של הראש גלותא. ראיה אחרת היא מדבריו של רב נחמן על עצמו[49] שהוא "דן יחידי", ומכך נראה שלא דן בבית דינו של הריש גלותא.
בבית הדין
עריכהדרכו בפסיקות משפטיות התאפיינה בתקיפות רבה. הוא התבטא על פסיקה של רב הונא בהלכות תנאי "דרדקי" - בנמקו שלמרות גדלותו היוצאת דופן של רב הונא, הוא נחשב לגביו כילד קטן, בפסיקות משפטיות.[50] בדיון הלכתי אחר, שבו נחלקו גדולי האמוראים האם עבדים נחשבים כמטלטלין לעניין גבייה מהיתומים - שעל פי ההלכה בעל חוב של אביהם גובה רק מקרקעות שירשו מהאבא, ועולא, רבי אלעזר, חכמי ישיבת נהרדעא ורב חנא בר ביזנא שהיה דיין בפומבדיתא הכריעו שעבד נחשב כמטלטלין, אך רב נחמן הורה לרב חנא בר ביזנא שפסק כך, לחזור בו מפסקו ולהשיב את העבדים לבעליהם, וקבע כי אם לא יעשה כך הוא יחשב כדיין שטעה בדין שעליו לשלם את הפסק המעוות מכספו הפרטי. את פסקו נימק בברייתא שהייתה מסורה בידו מאבימי.[51]
כאשר אשה באה לצעוק לפניו שעבדי הריש גלותא - שבסוכתו היה נוהג למסור את השיעור - גזלו ממנה עצים וממנה בנו את הסוכה, כך שלטענתה הוא ישב בסוכה גזולה ולא יצא ידי חובתו, הוא התעלם ממנה לחלוטין. צווחה האשה: אשה נכדתו של אברהם אבינו שהיו לו 318 עבדים צועקת לפניך ואינך משגיח בה? בכל זאת התעלם ממנה רב נחמן ואמר לחכמים: צעקנית היא זו, על פי תקנת חכמים הנקראת תקנת מריש שאדם שגזל עץ ובנאה בבית אינו צריך לקעקע ולהחריב את כל הבניין כדי להחזיר עץ בודד זה, ומשלם לנגזל את דמי העצים בלבד, מפני תקנת השבין, שהגזלנין לא ימנעו מלחזור בתשובה.[52]
פסקיו במשפט העברי
עריכהאומדנא וסימנים
עריכהרב נחמן פסק כי ניתן לסמוך לצרף אומדנא לסימנים, אפילו כדי להוציא חפץ מחזקתו. אדם הפקיד כוס של כסף אצל ידיד בשם "חסא", ולאחר שחסא נפטר לא ידעו בניו שהגביע אינה של אביהם, מכיוון שאביהם לא אמר להם לפני מותו שהגביע אינה שלו. המפקיד תבע את היתומים לדין תורה לפני רב נחמן, בטענה שגביע שלו ואף יש לו סימן עליה. רב נחמן קבע כי התובע צודק, מכיוון שמכיר הוא את "חסא" המת, ולא היה אדם אמיד, ובנוסף, המפקיד נותן סימנים שהיא שלו ועל כן הגביע שלו בוודאות. חכמי התוספות מסבירים שמדובר בצירוף שתי סברות: בידינו אומדנא שהגביע אינה של המת, שהרי לא מסתבר שלאדם עני כמותו היה גביע כסף ברשותו, ולמרות שסברא זו איננה חזקה דיה כדי להוציא ממון מחזקתו, ניתן לצרף את העובדה כי לתובע יש סימנים שהיא שלו, למרות שהסימנים לבד אינם מספיקים כדי להוציא את הגביע מחזקתו, כי לולי חסא היה עני, ניתן היה לומר: שמא קנה אותו מהתובע לפני מותו, ואין בסימנים שהתובע אומר - כל ראיה. הרשב"א מבעלי התוספות חולק על דעתם, ומסביר שבאומדנא הראשונה - שהמת היה עני - די להוציא את הגביע מחזקתו, אלא שייתכן שהגביע היה של אדם אחר ולא של הנתבע, והתובע הוא רמאי שידע על ההפקדה, ולשאלה זו יש בידינו את הסימנים הקובעים כי אכן הגביע שלו.[53]
אדם חשוב
עריכהרב נחמן סבר שאדם חשוב ותלמיד חכם צריך להחמיר על עצמו גם בדברים המותרים לשאר העם. מעשה באשה שמכרה את כתובתה במחיר זול (הסיכויים שתקבל את כתובתה הם רק אם בעלה יגרשה או ימות לפניה ולפיכך הלוקח המניח את כספו על קרן הצבי משלם מחיר סמלי בלבד), ולאחר תקופה - גרשה בעלה, ומתה, ומת גם בעלה אחריה. בא הקונה לתבוע מהבת היתומה את דמי הכתובה שחייב אביה המת לאמה. כאשר באו הצדדים לפני בית הדין, אמר רב נחמן לעצמו בקול רם: האם אין מי שייעץ ליתומה, שיורשת את האם, למחול את הכתובה לאביה (מכוחה המשפטי כיורשת האב), וכמו שנפסק ש"המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו - מחול", כך שתפטר מלשלם את דמי הכתובה? היתומה שהייתה במקום שמעה את העצה, וכך עשתה. לאחר מכן רב נחמן התחרט ואמר על עצמו: נעשיתי כעורך דין... בתלמוד מוסבר כי רב נחמן התחרט מכיוון שסבר שאין לאדם חשוב לנהוג במנהג כזה שעלול לגרום לאנשים אחרים לטעות, שכן למרות שרב נחמן עצמו פעל כיאות, כי למרות שמוסרית והלכתית לקרובי התובע או הנתבע לסייע לו לנצח בדין ואין הוא נחשב כמתערב בריב לא לו כי "מבשרך לא תתעלם", אסור לאדם אחר לעשות זאת, וכאשר אדם חשוב כרב נחמן עושה דבר כזה עלולים אנשים אחרים ללמוד ממעשיו גם באופן האסור.[54]
עביד איניש דינא לנפשיה
עריכה
ערך מורחב – עביד איניש דינא לנפשיה
אחד מחידושיו הוא הדין כי עביד איניש דינא לנפשיה (ארמית: עושה אדם דין לעצמו). על פי דין זה, יכול ליטול את החוק לידיו. דין זה מתחלקת לשני יישומים מרכזיים: "במקום דאיכא פסידא" – כשיש הפסד מיידי, ו"במקום דליכא פסידא" – כשאין הפסד מיידי וניתן להמתין להכרעת-דין. התלמוד קובע כי במקום שיש הפסד, קיימת הסכמה כי מותר לאדם לעשות דין לעצמו; לדוגמה, אדם שמילא את חצר חברו בכדים, רשאי חברו לשבור אותם כדי לצאת ולהיכנס לחצרו שלו. לעומת זאת במקרה בו אין הפסד מיידי, נחלקו רב יהודה ורב נחמן: לשיטתו של רב נחמן, אף במקרה בו אין הפסד מיידי – אדם עושה דין לעצמו.[55] הרמב"ם פוסק להלכה כשיטתו של רב נחמן, וכותב: ”יש לאדם לעשות דין לעצמו אם יש בידו כח, הואיל וכדת וכהלכה הוא עושה - אינו חייב לטרוח ולבוא לבית דין, אף על פי שלא היה שם הפסד בנכסיו אילו נתאחר ובא לבית דין, לפיכך אם קבל עליו בעל דינו והביאו לבית דין ודרשו ומצאו שעשה כהלכה ודין אמת דן לעצמו – אין סותרין את דינו”.[56] משמע מדבריו של הרמב"ם כי עשיית דין עצמאית היא מעשה רצוי, היות שכתב יש לאדם לעשות דין לעצמו.
בנקודה זו חלוק רב נחמן על רב יהודה הסובר שאסור לאדם לעשות דין לעצמו, אלא אם כן מדובר בנזק בלתי הפיך. הרב משה פיינשטיין בספרו "דברות משה" על מסכת בבא-קמא, מסביר כי כדי להסביר את כוח בית הדין לשפוט בין איש ורעהו, ניתן להציג מספר אפשרויות: 1. ההבדל בין היחס לפוגע להיחס לנפגע: מבחינת הנפגע - קיימת הבחינה המוסרית - שלפיה על בית המשפט להציל עשוק מיד עושקו, ומבחינת הפוגע קיים המודל החוקי לפיו עלינו למנוע מאדם לעבור עבירה כדי שלא יעבור על החוק, גם אם מבחינת הנפגע הנזק ניתן לתיקון. 2. גם מבחינת בית הדין קיימות שתי גישות: הגישה לבית הדין כמוסד פורמלי שסמכותו היא כמוסד הממונה על הציבור, וסמכותו של בית הדין מכוח החוק, במקרה זה - חוקי התורה המעניקים לכל אדם לפעול כדי ליישם את ההלכה. הן רב נחמן והן רב יהודה שוללים את הגישה לפיו הסמכות נתונה רק לבית הדין כמוסד ציבורי, וסוברים כי לכל אדם יש הסמכות לעשות זאת, אם כי לפי רב יהודה יש להותיר את העבודה לבית הדין במקום שאין הפסד, אך רב נחמן חלוק עליו מכיוון שהוא סבור שקיים גם המודל החוקי שלפיו יש להפריש את האדם מעבירה גם אם אין הפסד בדבר ולכן הוא מתיר לנידון לעשות דין לעצמו אם על ידי זה הוא ימנע את הפוגע מלעבור על חוקי המשפט העברי. גישה זו סותרת את גישתו של המשפט הכללי לפי ד"ר אלבק, לפיה סמכותו היא מכח בעלי הדינים עצמם. לפי המשפט העברי כח בית הדין הוא מהתורה בלבד.[57]
כמו כן דן רב נחמן בענייני חזקה,[58] נזקי שכנים,[59] גוד או איגוד,[60] חזקת קרקעות,[61] מחאה נגד חזקת קרקעות,[62] דיני כשרות קרוב לעדות,[63] ודיני כשרות רשע לעדות,[64] תביעת יתום לדין תורה על חובות אביו, נאמנות מיגו,[65] ועוד.
חבריו
עריכהרב נחמן נחשב בן הדור השני לאמוראי בבל, ועל חבריו נמנו ראשי הישיבות - רב הונא ראש ישיבת סורא, רב יהודה ראש ישיבת פומבדיתא. אחד מהדיונים המשותפים ביניהם היא בדין על הניסים. התלמוד הבבלי[66] דן בסוגיה האם יש לומר את התפלה גם בתוך תפילת מוסף של שבת או של ראש חודש. מצד אחד כיוון שחג החנוכה אינו חג שקובע תפילת מוסף (מכיוון אינו חג מן התורה ואין בו קורבן מיוחד) ואז אין להזכיר, או שהתקנה היא לכלל תפילות היום, וכיוון שבאותו יום (שבת או ראש חודש) מתפללים תפילת מוסף - הרי שגם בה יש לומר "על הנסים". רב הונא ורב יהודה סוברים שאין להזכיר, ואילו רב נחמן ורבי יוחנן סוברים שיש להזכיר. לאחר משא ומתן פוסק התלמוד להלכה שיש להזכיר "על הנסים" גם בתפילת מוסף.
אודות קשריו עם רב יהודה, ידוע במיוחד הסיפור שבו הוזמן רב יהודה לדין לפני רב נחמן, שהיה בצעירותו דיין בנהרדעא. היה זה לאחר שרב יהודה נידה אדם שביזה את שליח בית הדין ואת רב יהודה עצמו. על פי הכלל "כל הפוסל במומו פוסל", הוכרז אותו אדם כעבד (בציוויו של רב יהודה), מפני שהיה רגיל להכריז כן על אנשים אחרים. הלך האיש אל בית דינו של רב נחמן בנהרדעא ותבע את רב יהודה, ושם כתבו לו כתב הזמנה לדין, בלא שימת לב לזהותו של המוזמן. רב יהודה שקיבל את כתב ההזמנה, התייעץ עם רב הונא האם עליו ללכת לדין, ונענה שבעקרון אינו מחויב ללכת לפני רב נחמן לדין, מפני שהוא גדול ממנו, אבל כיוון שהוא "חתן בית הנשיא" ומקורבו של ראש הגולה כדאי ללכת לפניו, מפני כבוד ראש הגולה. רב יהודה הלך לנהרדעא, וכשמצא את רב נחמן מקיים את מצוות בניית מעקה הוא פנה אליו בשאלה על מעשיו, ומשם התגלגלה שיחה שבה פנה רב יהודה אל רב נחמן שוב ושוב בקושיות הלכתיות על מעשיו ועל דבריו, וגם הוכיח אותו שוב ושוב על ניב הלשון הבלתי שגרתי שבפיו, שאפיין את חברת ראש הגולה, ולא אנשים פשוטים. בהמשך, שאל רב נחמן את רב יהודה לפשר בואו, וכשנענה שהוזמן לדין, תמה רב נחמן ואמר: את שיחתו של אדוני אינני מבין, וכתב הזמנה לדין שלחתי לו?! רב יהודה הוציא את כתב ההזמנה והציגו לפני רב נחמן, שהשיב בבקשה לדון במקרה ההוא לגופו, למניעת חשדות כנגד בית הדין בשל מראית עין. בדיון הציג רב יהודה את דבריו, והשיב עניינית לשאלותיו של רב נחמן, והתברר שאכן הצדק עמו.[67]
רב נחמן כיבד מאוד גם את רב הונא, ואף לאחר פטירתו כאשר באה לפניו אשת רב הונא הוא רצה לקום לפניה באמירה: "אשת חבר הרי היא כחבר!" הוא לא יכול היה לעשות זאת גְלויות מכיוון שעל פי ההלכה אסור לכבד אחד מבעלי הדינים יותר מחברו שמא יסתתמו טענותיו, ולכן הוא אמר למשמשו, כי באותו רגע בו תכנס אשת רב הונא למקום הוא יפריח לעברו אווז, כך שיוכרח לעמוד ממקומו, ולא ידעו שעשה זאת לכבוד רב הונא. חכמי התוספות מסבירים כי למרות שכבוד זה, אותו עשה רב הונא לא היה ניכר לעין כל, הוא עשה זאת מפני שתי סיבות אפשריות: 1. לא רצה לשבת כאשר היא נכנסת (שזהו זלזול בכבודה). 2. אשת רב הונא הבינה בחכמתה שעשה זאת לכבודה.[68]
רב ענן אף הוא נמנה עם חבריו, ובהזדמנות אף הוזמן לדין תורה לפניו. היה זה כאשר נהר שטף את שדותיו של רב ענן ושל שכניו, ולאחר מכן כאשר הוחזרו הגדרות שבין שדותיו של רב ענן ושכנו הונחה הגדר על ידי רב ענן והשכן בצורה שלחלקו של רב ענן נוסף חלק שהיה לפני השיטפון בחלקו של השכן, לפי רב ענן היה זה בכוונה והוא שילם לשכן את דמי החלק שנוסף על חלקו, ולפי השכן היה זה בטעות. זה בא לתבוע את רב ענן לפני רב נחמן, ורב ענן טען שהוא מוחזק בקרקע, ולמרות שלא החזיק שלוש שנים בקרקע, פוסקים רבי יהודה ורבי ישמעאל שהמחזיק בקרקע בפני אדם אחר וזה לא מיחה - חלה החזקה לאלתר, ואין צורך להמתין שלוש שנים. רב נחמן נענה לאלתר כי ההלכה אינה כדיעה זו. הוסיף רב ענן וטען שגם אם נאמר שהוא לא קנאה מהשכן, וזה הניח את הגדר ברשותו בטעות, הרי יש כאן משום מחילה שמועלת גם אם הייתה בטעות? השיב לו רב נחמן כי ההלכה היא אכן שמחילה בטעות אינה חזקה.[69]
על חבריו נמנה גם רב ששת. הגאונים קבעו כלל לגבי מחלוקות בין רב נחמן לרב ששת שאין בהן הכרעה ברורה בתלמוד, שבדיני ממונות, שבהם הצטיין רב נחמן כדיין מומחה, הלכה כמותו, ואילו בשאר תחומי ההלכה - הלכה כרב ששת ("הלכה כרב נחמן בדיני וכרב ששת באיסורי").[70]
תלמידיו
עריכהעל תלמידיו נמנו רב הונא בר חייא, רב יוסף, רבה, אביי, רבא. רב הונא בר חייא ישב בשורה הראשונה ונחשב לאחד מגדולי תלמידיו, ואילו רב יוסף ישב מאחוריו.[71] כן נמנו על תלמידיו האחים מר עוקבא בר חמא ורמי בר חמא.[72] על תלמידיו נמנה גם רבי זירא, שמוסר כמה מפסקיו,[73] ואף דן עמו בהלכה.[74]
למרות שכאמור רבא היה תלמידו של רב נחמן, הוא לא היסס לדון עמו ארוכות על פסקיו בבית הדין. אחד מהדיונים המתועדים בתלמוד הוא דיון אודות עדים הסותרים זה את זה וזילותא דבי דינא. רב נחמן פסק והכריע שאלה זאת במקרה שנדון בפניו, כאשר שני אנשים טענו לפני בית הדין לבעלות על קרקע. העדים של הצד הראשון טענו שהקרקע הייתה שייכת לאבותיו של הצד הראשון ושהוא מוחזק בה ואכל את פירותיה במשך שלוש השנים האחרונות. לעומת זאת, טענו העדים של הצד השני כי הצד השני היה בעל הקרקע ואכל את פירותיה בשלוש השנים האחרונות. עם זאת, הם לא סתרו את טענת העדים הראשונים שהעידו כי הקרקע הייתה בעבר בבעלות אבותיו של הצד הראשון.
רב נחמן, שהיה ראש בית הדין, פסק לטובת הצד הראשון ומסר לו את הקרקע כיוון שהביא עדים שהקרקע הייתה בבעלות אבותיו ועל כך לא התגלתה סתירה בין שני זוגות העדים. כנגדו טען רבא, אשר ישב גם הוא באותו בית דין, כי מכיוון שהעדים סותרים אלו את אלו, אחד משני הזוגות מעיד שקר ויש לפסול את כל העדויות מחמת הספק. ההלכה הוכרעה על פי פסיקתו של רב נחמן והקרקע ניתנה לצד הראשון.
לאחר ביצוע פסק הדין, חזר הצד השני והביא גם הוא עדים שהקרקע הייתה בבעלות אבותיו. כעת, לכל צד היו עדים שהקרקע הייתה בעבר בבעלות אבותיו וכן שהוא מוחזק בה. מחלוקת התגלתה בין רב נחמן לבין רבא האם על בית הדין לחזור בו בעקבות העדויות החדשות. פסק רב נחמן כי יש לבטל את פסק הדין הקודם. רב נחמן הסתמך על דברי תנאים הסוברים שאין חשש לזילות בית הדין במקרים אלו. לעומת זאת טען רבא כי מאחר שלא ידוע למי באמת שייכת הקרקע, אין לבטל את הפסיקה הקודמת על מנת שלא לפגוע בכבוד בין הדין. רבא הביא ראיה לדבריו מברייתא שבה פסק רבי מנחם בר יוסי שחוששים לזילות בית הדין גם במקרים חמורים של חשש איסור עריות במקרה ספק של תרי ותרי.[75]
פטירתו
עריכהכאשר הגיע זמנו להפטר מהעולם, עמד לפניו רבא תלמידו המובהק, וראה שהיה רב נחמן גוסס וקרבה שעתו למות. אמר רב נחמן לרבא: התפלל עלי, שמלאך המוות לא יצער אותי בשעת הפטירה. שאל אותו רבא: וכי כבודו אינו אדם חשוב דיו שתתקבל תפילתו? השיב לו רב נחמן: מכיוון שבאה שעתו של אדם להפטר ונמסר ביד מלאך המוות, אינו חשוב באותה שעה כדי שתתקבל תפילתו. רבא ביקש מרב נחמן, שיבוא אליו לאחר פטירתו ויאמר לו כיצד עבר עליו תהליך הפטירה. ואכן, לאחר פטירתו נגלה רב נחמן לרבא. שאל אותו רבא: כיצד עבר עליך תהליך הפטירה, האם חשת בייסורים כל שהן? השיב לו רב נחמן: לא חשתי כל כאב, שכן מיתתי הייתה קלה כקלות הוצאת שערה שחורה מכוס חלב, ולמרות זאת, לוּ יאמר לי הקדוש ברוך הוא שאחזור לחיות שוב ואחר כך אמות - לא אסכים, כי גדולה אימתו של מלאך המוות.[76]
אמרותיו
עריכה- משה תקן לישראל ברכת הזן, בשעה שירד להם מן; יהושע תקן להם ברכת הארץ, כיון שנכנסו לארץ; דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים: דוד תקן "על ישראל עמך ועל ירושלים עירך"; ושלמה תקן "על הבית הגדול והקדוש". הטוב והמיטיב ביבנה תקנוה - כנגד הרוגי ביתר. דאמר רב מתנה, אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה, תקנו ביבנה הטוב והמטיב.[77]
לקריאה נוספת
עריכה- הרב יצחק אייזיק הלוי, "דורות הראשונים" חלק ה', פרק 44 - "המתיבתא הכוללת בסורא", פרנקפורט תרס"א 1901 (עמ' 411-417).
- אייזיק הירש וייס, דור דור ודורשיו, חלק שלישי, פרק ארבעה עשר - "רבה בר אבהו, ר"ג, רב נחמן, רב הונא, רב יהודה", תרמ"ד 1883. (עמ' 156-167)
- הרב יחיאל היילפרין, סדר הדורות, ז'יטומיר תרכ"ז 1867. (עמ' 235-238)
קישורים חיצוניים
עריכה
- הרב אהרן הימן, "רב נחמן (סתם)", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק ג, עמודים 939-928, באתר היברובוקס
- הרב אהרן הימן, "נהרדעאי", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק ג, עמוד 919, באתר היברובוקס
- "נחמן בר יעקב", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק ז, עמודים 57–58, באתר היברובוקס
- רב נחמן, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
יואל פלורסהיים, ייסודן וראשית התפתחותן של ישיבות בבל- סורא ופומבדיתא : חלקים ג-ד, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
| תקופת חייו של הרב רב נחמן על ציר הזמן |
|---|
 |
הערות שוליים
עריכה- ^ כך משמע מלשון התלמוד, אולם ראו דברי חוקרים בפרק #רבותיו.
- ^ רש"י, מסכת חגיגה, דף כ"ב, עמוד ב', ד"ה דלמא
- ^ שנת הפטירה - לפי סדר תנאים ואמוראים. שנת הלידה - משוער לפי דבריו שהיה כבן שבע בימי שמואל.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קכ"ד, עמוד א'; אולם היו שפירשו את הביטוי התלמודי "חתניה דבי נשיאה" כנשוי למשפחת הנשיא ולאו דווקא לריש גלותא, ראו למשל: הרב אהרן הימן, "רב נחמן", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק ג, עמודים 1070-1071, באתר היברובוקס
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף י"ג, עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף ל"א, עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ס"א, עמוד א'. תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ס"ט, עמוד ב'. (ושם כותב רש"י ד"ה איפכא עצמו שמדובר בשני חכמים). וראו עוד מסכת שבת, דף ל"ז, עמוד ב', בו רב נחמן בר יצחק מביע דעה שונה מזו של רב נחמן, ומסכת עירובין, דף י"ב, עמוד ב' התייחסות של רב נחמן בר יצחק למחלוקת של רב ששת ורב נחמן, ומסכת עירובין, דף י"ח, עמוד ב' ומסכת עירובין, דף מ"ג, עמוד ב' שרב נחמן בר יצחק ישב אחוריו של רבא שישב לפני רב נחמן, ועוד ראיות רבות כמפורט במחקרו של היימן.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ט"ז, עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף ס', עמוד ב'. תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף כ"ו, עמוד ב', תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף נ"ו, עמוד א'
- ^ גרץ בספרו (עמ' 391) קובע שהיה הצעיר מבין החכמים: רב הונא, רב נחמן, רב יהודה ורב חסדא. ובמקור הגרמני, 298 vol. IV, Leipzig 1908, p., הוא קובע את שנת לידתו כשנת 235, וכן השערת הלוי הקובע שבפטירת רב הונא היה רב נחמן כבן שישים שנה (עמ' 418).
- ^ יואל פלורסהיים במאמרו ייסודן וראשית התפתחותן של ישיבות בבל- סורא ופומבדיתא : חלקים ג-ד הערה 37, מסביר שאם נולד בשנת 235 נמצא שבפטירת שמואל בשנת 253 הוא היה בן 18, היה צעיר ב-25 ב-19 שנה מרב חסדא שנולד בשנת 216, וצעיר מרב הונא ב-20–30 שנה. הנחות אלו קשות להבנה בהשוואה ליחסיו עם רב הונא ורב חסדא שאותם כינה בתואר "חברי", ועם העובדה שקרא לרבה בר רב הונא בתואר "בן חברינו", בעוד שכמוזכר במסכת מגילה (כז, ב) נשא אשה כבר בחיי רב שנפטר בשנת בסביבות 247
- ^ יואל פלורסהיים. כדי להשוות את גילו עם גיליו של שני חבריו, קובע שרב הונא נולד ככל הנראה בין השנים 210–215, ורבה בר רב הונא נולד בסביבות שנת 230 ונשא אשה בגיל צעיר עוד לפני 246 (שנת פטירתו של רב), ואילו רב נחמן נולד בשנת 220 לכל המאוחר ואולי קודם לכן, והאריך ימים כמאה שנה עד 320, כשלושת חבריו שגם הם האריכו ימים; רב חסדא נפטר בגיל 93 (מועד קטן כח א), רב הונא עבר את גיל 80 (שם), ורב יהודה נפטר בן למעלה משמונים (לפי ההנחה שנולד בשנת פטירתו של רבי).
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף פ', עמוד ב', וראו גם הרב דוד כוכב: איתיב ליה ברת, באתר פורטל הדף היומי.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קכ"ד, עמוד א'
- ^ בערך "רבה בר אבוה".
- ^ בספרו ערך מילין, ארץ ישראל, אות י"ח
- ^ דור דור ודורשיו, כרך ג', עמ' 156
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף קי"ד, עמוד ב'
- ^ בספרו דורות הראשונים, חלק ג' עמוד 412 והלאה
- ^ בספרו "תולדות תנאים ואמוראים", ערך "רבה בר אבוה"
- ^ דברי וייס, המוכיח מהתלמוד למרות שממנו עצמו נסתרים הדברים, הם תמוהים מאוד. כך גם קביעתו "נהג נשיאותו ברמים", שגם עליה מציין למסכת בבא מציעא קי"ד ב', אך לא נאמר שם מילה בעניין זה
- ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ע', עמוד א'
- ^ רוחמה וייס ואבנר הכהן, אימהות בטיפול: מסע פסיכולוגי-ספרותי עם גיבורות התלמוד, ישראל: ידיעות אחרונות ספרי חמד, 2012, עמ' 29-72
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ל"ד, עמוד ב'; תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף קי"ב, עמוד א'.
- ^ ראו אודותיו בתלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ק"ח, עמוד א'.
- ^ מובא בתלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף מ"ז, עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קי"ד, עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ע', עמוד א'
- ^ מהדורת לוין עמ' 82: "ושכיב שמואל... והוו תלמידיה רב נחמן בנהרדעא ורב יהודה בפומבדיתא ורב ששת בשילחי".
- ^ הרב אהרן היימן, "רב נחמן; רבותיו המובהקים", בתוך: תולדות תנאים ואמוראים, חלק שלישי (עמ' 930-931); בעקבות הרב יצחק אייזיק הלוי, "דורות הראשונים" חלק ה', (עמ' 414-416). בדומה לכך, רב נחמן מוסר מאמרים אחדים בשם רב ואף קוראו "רבנו".
- ^ אבינועם כהן, רבינא וחכמי דורו, רמת-גן תשס"ה, עמ' 74, הערה 46, ומסכם: "אין אפוא מקום לדחות את עדותו של רב שרירא".
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ס"ה, עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף י"ג, עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ס"ו, עמוד א'. ראו גם: תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ה', עמוד א'
- ^ "דכולי עלמא לגבי דידי דרדקא נינהו" תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ס"ו, עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף קט"ז, עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבועות, דף מ', עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ל"ד, עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"ד, עמוד א'.
- ^ איגרת רב שרירא גאון.
- ^ בקידושין ע א (ד"ה לא מיבעי לך למיזל)
- ^ בסוכה י ב, (ד"ה רב נחמן)
- ^ פונק, עמ' 123; יודילוביץ, פומבדיתא, עמ' 6 (אך בספרו, חיי היהודים בזמן התלמוד, ספר נהרדעא, וילנא תרס"ו עמ' 37, כותב בצורה מסויגת יותר; F. Lazarus, Die Haupter der Vertriebene, JJLG, vol. X (1890), p. 94. וכן בר ובספרו, עמ' 90.
- ^ או 'דיני', ראו רשב"ם בשם ר"ח; בבא בתרא סה א.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ס"ו, עמוד א'.
- ^ יואל פלורסייהם
- ^ קידושין ע א.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף נ"ח, עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ה', עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ס"ו, עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף י"ב, עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף ל"א, עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף פ"ה, עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף פ"ו, עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף כ"ז, עמוד ב'.
- ^ משנה תורה, הלכות סנהדרין, פרק ב', י"ב
- ^ ד"ר יובל סיני, השופט וההליך השיפוטי במשפט העברי מסכם: משה וילינגר
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ו', עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף י"ט, עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף י"ב, עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף כ"ט, עמוד א'. ושם עמוד ב' ושם ל' א
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ל', עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ח, עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ו, עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"א, עמוד א'.
- ^ מסכת שבת דף כ"ד, ע"א-ע"ב
- ^ על פי תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ע', עמוד א'-ב.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבועות, דף ל', עמוד ב' ותוספות שם
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף מ"א, עמוד א'.
- ^ רי"ף, מסכת שבת דף מז, עמוד ב. רא"ש מסכת ערובין, פרק ג, סימן ג.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף קט"ז, עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ס"ה, עמוד א'.
- ^ ראו למשל תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף י"ב, עמוד א': אמר רבי זירא אמר רב נחמן ד' אמות הסמוכות לרבות הרבים כרשות הרבים דמיין
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ו', עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף כ"ב, עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף כ"ח, עמוד א', על פי פירוש רבינו חננאל
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף מ"ח, עמוד ב'.