שומר חינם

שומר חינם הוא מי ששומר על רכוש חברו מבלי להפיק מכך תועלת בצורת שכר או טובת הנאה כלשהי. מידת האחריות המוטלת על שומר חינם פחותה ביחס לשומרים אחרים (שומר שכר, שוכר או שואל) אך רמת שמירה בסיסית עדיין נדרשת. וכן, אם השומר לא שמר באופן הראוי ואירע נזק מחמת כן, הוא מתחייב תשלום.

מקור הדין והגדרותיו

חובותיהם של השומרים מתוארות בתורה. התלמוד מחלק את פרשת השומרים שבתורה לשלוש פרשיות, וקובע כי הראשונה מביניהן עניינה בשומר חינם:

"כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמֹר, וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ, אִם יִמָּצֵא הַגַּנָּב יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם: אִם לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב, וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים, אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ: עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע, עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה, עַל כָּל אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה, עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם, אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ:"

המשנה מפרטת מהי החובה המוטלת על כל אחד מהשומרים:

"ארבעה שומרין הן: שומר חנם והשואל, נושא שכר והשוכר. שומר חנם נשבע על הכל. והשואל משלם את הכל. ונושא שכר והשוכר נשבעים על השבורה ועל השבויה ועל המתה, ומשלמין את האבדה ואת הגנבה".

כמו כן, שומר שפשע – יתחייב שומר החינם לפצות את הבעלים, אם נגרם נזק לנכס:

"המפקיד מעות אצל חבירו, צררן והפשילן לאחוריו, או שמסרן לבנו ולבתו הקטנים, ונעל בפניהם שלא כראוי, חייב, שלא שמר כדרך השומרים".

התנאים הדרושים ליצירת השמירה

ארבעה יסודות נדרשים לשם היווצרות חובות השומר: א) בקשת בעל הנכס מן השומר. ב) הסתלקות בעל הנכס משמירתו. ג) הסכמת השומר לשמור. ד) ביצוע "מעשה קניין" בנכס על ידי השומר. הצורך ביסוד הרביעי שנוי במחלוקת.. נפרט להלן את דרישות ארבעת המרכיבים:

בקשת השמירה מצד בעל הנכס

המרכיב הראשון להיווצרות חיוב שמירה הוא בקשת בעל הנכס מהשומר שישמור את הנכס בעבורו. לפי המכילתא יש צורך שבעל הנכס יאמר "הילך שמור לי זה". אם אמר "עיניך בו" אין חיוב שמירה. נדרש שיהיה מובן מדברי המבקש כי מטרת הפקדת הנכס היא שמירה עבור בעל הנכס. לכן, גם אם לא אמר "שמור לי" אך מובן מהנסיבות שהוא מוסר את הנכס כדי שהשומר ישמור עליו, נוצר חיוב שמירה. כך למשל, אם בעל הנכס הפקיד את הנכס אצל השומר במקום שנועד לשמירה, הרי ברור שהוא מתכוון לבקש ממנו לשמור, ולכן נוצר חיוב שמירה. מנגד, כשאין בקשת שמירה ברורה, מקבל הנכס יהיה פטור מאחריות לנכס, גם אם בעל הנכס מסר לו את הנכס לתוך ידו. כמו כן, גם אם השומר מודיע כי בכוונתו לשמור, שלא בנוכחותו של בעל הנכס, לא נוצר חיוב שמירה. זאת כיוון שאם הודעת השומר הייתה מספיקה, לא הייתה המכילתא פוטרת אותו מאחריות במקרה שבעל הנכס אמר רק "עיניך בו". לדוגמה, כיום מצוי שאדם מתבקש על ידי עובר אורח "לשים עין" על חפץ מסוים. ביטוי זה לא נראה כבקשת שמירה והיענות לבקשה זו אינה מטילה אחריות כשומר.

הסתלקות בעל הנכס מהשמירה

המרכיב השני הנדרש לשם יצירת חיוב שמירה הוא הסתלקות בעל הנכס משמירת הנכס. הסבר לדרישה זו הוא שכל עוד בעל הנכס לא הסתלק משמירתו אין צורך שאדם אחר ישמור, ולא ניתן לומר שהשמירה מוטלת על השומר. הסתלקות בעל הנכס מהשמירה צריכה להיות בהסכמת השומר. אם בעל הנכס הסתלק ללא הסכמת השומר, השומר לא מחויב בשמירה. לכן במקרה שבעל הנכס שלח את הנכס לשומר על ידי שליח, אף על פי שהסתלק משמירתו, לא תהיה מוטלת אחריות על השומר עד שהנכס יגיע אליו בפועל. מאידך, אם השומר הסכים כי הנכס יישלח אליו בידי פלוני, השומר חייב בשמירה מרגע שהגיע הנכס לאותו שליח.

הסכמת הנפקד לקבל על עצמו לשמור

המרכיב השלישי הוא הסכמת הנפקד והוא היסוד החשוב ביותר ביצירת הסכם השמירה. הצורה הטובה ביותר של קיום תנאי זה היא הסכמה מפורשת של השומר לשמור. עם זאת גם הסכמה מכללא מחייבת בשמירה. במקורות ההלכה דנים בהבעות שונות של הנפקד והאם הן נחשבות כהסכמה מכללא. למשל אם ביקש בעל הנכס לשמור בעבורו והנפקד אמר "הנח אותו לפני"- אמירתו מתפרשת כהסכמה לשמור. כמו כן, אם השתמש בלשון "אקבלנו"- מסתבר שכוונתו היא לשמור. נחלקו הפוסקים האם נפקד ששתק, שתיקתו נחשבת כהסכמה. יש שסוברים ששתיקה היא כהודאה ולכן נפקד ששתק קיבל את השמירה. לדעת אחרים שתיקה לא מתפרשת כהודאה כאשר אין הנאה לשומר. במקרה שהנפקד מסכים לקבל את השמירה בטעות לא חלים עליו דיני השמירה והוא פטור גם בפשיעה.

ביצוע מעשה קניין בנכס על ידי השומר

ישנה מחלוקת האם כדי שיתקיים חיוב השמירה יש צורך שהנפקד יבצע מעשה קניין בנכס המופקד: לדעת הרמב"ם, חכמים תיקנו כי הנפקד צריך לבצע בנכס מעשה קניין כגון משיכה, הגבהה, קניין חצר או קניין על ידי ארבע אמות או ב"סיטומתא" ורק לאחר מכן יחולו חיובי השמירה. בביאור התניה זאת ישנם שתי תפיסות, האחת, שמעשה הקניין נותן תוקף להתחייבות של השומר ולאחריותו כלפי הנכס. אפשרות נוספת היא שתפקידו של מעשה הקניין הוא לשמש התחלה לשמירה בדומה לפועל שלא יכול לחזור בו מרגע שהתחיל את מלאכתו. לעומת דעת הרמב"ם, כותב הרא"ש, כי אין צורך בקניין כדי לחייב את השומר בחובות השמירה, ודי בהסתלקות בעל הנכס, והסכמת השומר לקבל על עצמו את השמירה. לפי דעה זו, תחילת השמירה מתרחשת בעת שהבעלים הסתלקו מהשמירה על החפץ ולאחר מיכן השומר לא יכול לחזור בו מהתחייבותו, מכיוון שכבר התחיל בשמירה בדומה לפועל כאמור לעיל. דעת התוספות, שבשומר חינם ושומר שכר מועיל שומר אף בלא קניין, אם נסתלקו הבעלים משמירה על החפץ, אבל בשואל ושוכר אינו נעשה שומר אלא על ידי קניין. להלכה, פסקו השולחן ערוך והש"ך כדעת הרמב"ם וסיעתו שאין השומר חייב עד שימשוך, אבל הרמ"א הביא גם את דעות החולקים שמתחייב שמירה גם בלא קניין.

אחריות שומר חינם

הרציונל לחיוב בפשיעה

שומר חינם חייב במקרה שהנכס ניזוק בפשיעתו. ישנם מספר הסברים ליסוד המשפטי העומד מאחורי חיוב זה. הסבר אחד לחיוב הוא משום מזיק - "כל הפושע מזיק הוא". שומר חינם קיבל על עצמו את השמירה ולכן אם הנכס ניזוק הוא נחשב כזה שגרם את הנזק. לעומת זאת, ישנם פרשנים שסוברים כי רשלנות בשמירת נכס היא נזק בעקיפין "(גרמא"), ולכן אי אפשר לחייב את השומר שפשע כמזיק, משום שהמזיק ב"גרמא" פטור. על קושי זה משיבים התומכים בהסבר זה כי עקב כך שהשומר הסכים לשמור, הסכמתו כוללת התחייבות מכללא לשלם גם על נזק כזה ולכן הוא חייב. תשובה זו מבוססת על הכלל שהמתחייב לשלם על נזק "גרמא" - חייב. הסבר נוסף לחיוב שומר חינם במקרה של פשיעה הוא ההנאה של שומר חינם מן האמון שנתן בו בעל הנכס שסמך על שמירתו. בדומה לערב שמתחייב משום ההנאה שהוא נהנה מהאמון שנותן בו הנושה, כך שומר חינם מתחייב בתשלומים על פשיעתו בתמורה להנאת האמון. יש שדוחים את ההשוואה לערב משום שבניגוד לנושה שלא יכול לבקש את השבת ההלוואה לפני מועד הפירעון, בעל הנכס יכול בכל עת להשיב לעצמו את הנכס ולכן לא מסכן את עצמו באותה מידה ואין סיבה שייהנה מיתרון הטלת האחריות לנזק על השומר.

סטנדרט השמירה

המשנה קובעת כי רמת השמירה בה חייב שומר חינם לשמור היא "כדרך השומרים". ואם שמר ברמה זו, אינו קרוי "פושע" ופטור. אם לא שמר "כדרך השומרים" והנכס ניזוק- חייב. אפשר לפרש את המונח "כדרך השומרים" בשני אופנים: הראשון, שמירה לפי הנוהג המקובל, כלומר הצורה שבה נוהגים רוב האנשים לשמור נכס מסוג זה בנסיבות אלה בהתחשב בתנאי המקום והזמן. האופן השני בו ניתן לפרש את המונח מתייחס למובן הנורמטיבי, כלומר הדרך שבה ראוי לשמור. על השומר להפעיל את שיקול דעתו ולשמור לפי רמת השמירה הראויה בנסיבות המקרה, כפי הבנתו. הפוסקים נקטו בדרך הראשונה, והרמב"ן אף מדגיש כי די לשמור באופן מקובל גם אם בשמירה כזו עלול להיגרם נזק לנכס. שומר חינם לא צריך להוציא הוצאות כדי לשמור על הנכס. אך אם נעשה הסכם בתחילת השמירה לפיו השומר יוציא הוצאות על השמירה ואף אם ההסכם נעשה לאחר תחילת השמירה- השומר חייב לעשות כן, ואם לא עשה זאת חייב בפשיעה.

דוגמאות למקרים בהם שומר חינם חייב או פטור

התחשבות באילוצים חיצוניים

ישנם מקרים בהם שומר נהג באופן רשלני מחמת אילוצים חיצוניים ולכן הוא פטור. כאשר יש לשומר סיבה מוצדקת לנהוג כך, או שהיה מוכרח לנהוג כך, אין לראות את התנהגותו כרשלנות. שומר שכר פטור מחובתו רק אם האילוצים החיצוניים מגיעים לרף של "אונס", אולם שומר חינם פטור גם במקרה שהאילוצים קלים יחסית. בדברי חכמים ניתן למצוא דוגמאות לאילוצים המצדיקים התנהגות רשלנית של השומר ובהן: סכנת מגפה, פחד בשל סכנה שנתון בה אדם אחר או טרדה בשל תאונה. דוגמה נוספת לאילוצים המצדיקים התנהגות רשלנית היא במקרה של קיום מצווה המתנגש עם חובת השמירה. אם שומר נהג ברשלנות משום קיום מצווה שמחויב בה או מפני שנמנע משמירה בגין איסור שהתורה אסרה עליו, אינו נחשב רשלן. הסיבה לכך היא שבעל הנכס הפקיד בידו את השמירה על אף שידע מראש שהשומר יקפיד על שמירת מצוות. כך לדוגמה שומר שהופקד אצלו כסף בערב שבת לא צריך לקבור אותו עד מוצאי שבת. כמו כן, שומר שלקח עמו נכס בצאתו לדרך עם שיירה, רשאי להשאיר את הנכס בשיירה בלעדיו, כדי להגיע לעיר לפני כניסת שבת. כך גם, שומר טבעת שהסיר את הטבעת בעת נטילת ידיים ואבדה איננו פושע.

רשלנות במיקום הנחת הנכס

שומר חינם שמניח את הנכס במקום בו יש סכנה שהוא יינזק או יאבד - חייב עקב פשיעה.הפוסקים קבעו מקומות הראויים להניח בהם סוגים שונים של נכסים. לדוגמה שמירת כסף מפני גניבה, צריכה להיות במקום מוגן במיוחד, מפני שגנבים מתאמצים במיוחד לגונבו. לכן התלמוד החמיר וקבע כי יש להטמינם בקרקע בעומק טפח. שמירת נכסים מפני שרפה שווה ביחס לכל סוגי הנכסים, משום שגם נכס שאינו דליק נפגע משרפה, ובנוסף במקרה של שרפה הנכס עלול להיות חשוף לגנבים. השמירה מפני שרפה תלויה בשכיחות השרפות בזמן ובמקום השמירה. עיקרון חשוב בנוגע למיקום שמירת הנכס הוא שגם אם השומר הניח את הנכס במקום בטוח בתחילת השמירה אך השתנו הנסיבות ומקום זה כבר איננו מוגן, על השומר להעביר את הנכס למקום אחר. אם השומר לא עשה כן והנכס ניזוק- הוא חייב בפשיעה. עיקרון נוסף הוא שאם השומר הניח את החפץ במקום בטוח הוא רשאי לעזוב את המקום ואף לנסוע לארץ אחרת. לדוגמה נפסק כי אדם שהניח כסף בארגז נעול, נעל את הבית ונסע לחוץ לארץ והכסף נגנב, פטור. זאת מכיוון שאין מחובתו לוותר על נסיעה הדרושה לו לצורך פרנסתו עקב שמירת הנכס.

שכחה

שומר שאינו זוכר היכן הניח את הפיקדון חייב לשלם. ישנה הבחנה בין מקרה של אבדה שבו השומר יודע היכן הניח את החפץ אך לא מוצא אותו והוא פטור, לבין מקרה של שכחה היכן הניח את החפץ שנקרא פשיעה. אף אם השומר יודע שהניח את הנכס במקום משתמר אך לא זוכר היכן המקום הוא חייב בפשיעה. הפוסקים דנים בסוגים נוספים של שכחה כגון שומר ששכח לנעול את הארגז בו הונח הפיקדון, או שומר שהניח לידו ברכבת את הפיקדון ושכח לקחתו כאשר ירד מן הרכבת או שומר חמץ ששכח למוכרו בערב פסח. נפסק כי בכל המקרים הנזכרים וכן בכל שכחה שאיננה במעשה השמירה עצמו - השומר פטור.

סייגים לאחריות

לכללים בדבר חיוב בדיני שמירה ישנם מספר סייגים, כגון: חרש שוטה וקטן שקיבלו חפץ לשמור פטורים מדיני שמירה משום שאין להם דעת לשמור. יתירה מזאת, אדם המוסר חפץ לשמירה לחרש שוטה וקטן הרי זה כמו אבדה מדעת. כמו כן, יהודי לא חייב בדיני שמירה של פקדון שמסר לו גוי. בנוסף לכך, ישנם נכסים מסוימים שלא חלים עליהם דיני שמירה והם קרקעות, שטרות ועבדים. כמו כן, גם על נכסי הקדש לא חלים דיני שמירה. יש לציין שאיש ואישה שווים בדיני השמירה.