שלושת האבות
שלושת האבות הם שלוש דמויות מקראיות מספר בראשית: אברהם, בנו יצחק ובנו שלו – יעקב. שלושת האבות, יחד עם ארבע האמהות, נחשבים לאבות העם היהודי, ולמייסדי הדתות האברהמיות. על פי המסורת היהודית, המוסלמית והנוצרית, האבות קבורים במערת המכפלה.
.jpg)
.jpg)
במסורת היהודית מקובל לצרף את הכינוי "אבינו" לשמם של שלושת האבות: "אברהם אבינו", "יצחק אבינו" ו"יעקב אבינו". הסיפורים בדבר קורותיהם של שלושת האבות ומשפחותיהם תופסים את רוב ספר בראשית.
המסורת המקראית
עריכהעל פי המסורת המקראית, אברהם נולד באור כשדים ועבר עם משפחתו לחרן. בחרן, ה' התגלה לאברהם, ציווה עליו לעזוב את משפחתו ולהגר לארץ כנען, והבטיח לו בתמורה שיברכהו ושיעשהו לאביה של אומה גדולה. בהמשך, ה' חוזר ומצווה את אברהם בציוויים שונים, ומבטיח לו שירבה את זרעו ושזרעו יירש את ארץ כנען מידי העמים המקומיים.
יצחק הוא בנו השני של אברהם, שנולד מאשתו שרה. יצחק נבחר על ידי ה' להיות ממשיכו של אברהם, ואילו הבן הבכור, ישמעאל, שנולד מהשפחה הגר, משולח מעל פני אביו. ליצחק נולדים שני תאומים מאשתו רבקה, יעקב ועשיו, אך לאחר סיפורי מכירת הבכורה וגנבת הברכות, מתברר שרק יעקב נבחר להיות ממשיכם של אברהם ויצחק.
ליעקב נולדו שנים עשר בנים משתי נשיו, רחל ולאה, ומשתי השפחות בלהה וזלפה. כל שנים עשר בניו של יעקב – שנקרא גם "ישראל" – ממשיכים אותו, ומהם יוצאים שנים עשר שבטי ישראל. הבטחת ה' לאברהם מתגשמת רק לאחר כמה דורות שצאצאי יעקב שוהים בארץ מצרים, אז הם יוצאים ממצרים כעם מגובש, מקבלים תורה מאת ה' במעמד הר סיני, ומתנחלים בארץ ישראל תוך כיבושה מידי יושבי הארץ הכנענים.
ייחודם של האבות
עריכהבהמשך ספרי התורה מופיעות התייחסויות רבות לאבות אברהם יצחק ויעקב, בתור אבותיהם של עם ישראל שלהם נשבע ה' וכרת עמם ברית להיטיב לבניהם. הכינוי "אבותיך" או "אבותיכם" מוצמד אליהם בעיקר בספר דברים.[1] גם בספר דברי הימים נאמר בתפילת דוד: "אברהם יצחק וישראל אבותינו",[2] וכן בספר ישעיהו נאמר: "אברהם אביכם".[3]
הקביעה המספרית המגדירה את מספר האבות כשלושה בלבד, מקורה במסכת שמחות: "אין קורין לאבות אבינו אלא שלושה, ולא לאימהות אימנו אלא לארבע האמהות".[4] התלמוד מבהיר שהסיבה שרק אלו הם האבות אינה בגלל ייחודיותם כאבותיהם של כל עם ישראל לעומת שנים עשר השבטים שכל אחד מהם הוא אב לשבטו בלבד, שאם כך גם לא היה ראוי להחשיב את רחל ולאה כאמהות. התלמוד מבאר שהסיבה שרק אלו נקראים אבות ואמהות הוא מכיוון שרק לאלו יש חשיבות משמעותית על מנת להיקרא כך.[5]
כמה ראשונים כותבים שהחשיבות הגדולה של האבות מבוטאת בפסוק בספר שמות שבו ה' קורא את שמו על שלושת האבות ואומר שזהו שמו לעולם: "וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה: כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל - ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם, אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב, שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם, זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר".[6] הרמב"ם מבאר שהכינוי הזה מורה על כך שהאבות היו במדרגה רוחנית גבוהה כזו שגם כשעסקו בצרכיהם הגשמיים, תמיד מחשבותיהם היו דבוקות בה', וכל מטרתם בכל פעולותיהם הייתה ההתקרבות לה'. אף על פי שהדמויות של האבות מתוארות במקרא כאנשי מעשה שעיסוקם הוא בעשיית עושר על ידי חקלאות ורעיית צאן, הרמב"ם מבאר שהעיסוקים הללו לא נעשו למען רווחתם האישית אלא למען מטרה נעלה, שפעלו להרבות את נכסיהם כדי שיוכלו להשפיע השפעה אידאולוגית בעולם.[7]
הבחירה באבות
עריכהבספר דברים נאמר שה' אהב את האבות אהבה מיוחדת,[8] שמחמת שבועתו להם בחר ה' בעם ישראל,[9] ושרק מחמת שבועה זו זכה עם ישראל למה שזכה.[10] אמנם לא לגמרי ברור במקרא מדוע אכן אהב ה' את האבות ומדוע בחר בהם ונשבע להם כך, ובשאלה זו נחלקו הרמב"ם והרמב"ן. לדעת הרמב"ם הבחירה באבות הייתה בגלל האישיות שלהם, שהייתה שלמה מהבחינה האנושית המוסרית וכן מבחינת אמונתם ודבקותם בה'.[11] לעומת זאת, הרמב"ן כותב שאהבת ה' את אברהם היא בראש ובראשונה משום שאברהם שמע בקול ה' וקיים את הציוויים הקשים שהוא נצטווה בהם – ההליכה לארץ כנען והעקידה (שהם שניים מתוך עשרת הניסיונות).[12]
האבות ומצוות התורה
עריכהאף על פי שהאבות נחשבים ליהודים הראשונים, פשט הסיפור המקראי מורה שה' ציווה אותם במצוות ברית מילה בלבד, ואילו כל שאר מצוות התורה ניתנו לעם ישראל רק עם יציאתם ממצרים. כמה הוגים התמודדו עם התמיהה שנקודה זו מעלה.
הדעה החז"לית בכמה מדרשים סוברת, שבניגוד לפשט הכתובים, האבות ומשפחותיהם קיימו את כל מצוות התורה. טענה זו מבוססת בעיקר על הפסוק לפיו אמר ה' ליצחק: "עקב אשר שמע אברהם בקולי, וישמור משמרתי, מצוותי, חוקותיי ותורותי",[13] שמורה שאברהם קיים מצוות רבות שה' ציווהו.[14] רב סעדיה גאון מצביע גם על פסוק נוסף לפיו ה' אמר על אברהם: "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'",[15] שמורה שאברהם שמר על מסורת משפחתית דתית.[16] עם זאת, רס"ג מסייג את הדברים ואומר שיש מצוות שעוד לא היו קיימות בזמן האבות, כגון המצוות שהן זכר ליציאת מצרים.[17] הרמב"ן נוקט בסייג נוסף, ומוכיח שהאבות קיימו את המצוות רק כאשר היו בארץ ישראל, שהרי בחוץ לארץ מסופר שיעקב התחתן עם שתי אחיות בניגוד לאיסור המקראי.[18]
הוגים אחרים לא נקטו בדרך המדרשית הזו, וסיפקו הסברים מדוע מצוות התורה לא ניתנו לאבות. הרמב"ם כתב שהאבות "לא שמרו כלל דברי התורה" (ובכל זאת ראויים הם לעולם הבא בגלל שלמות האמונה ותיקון המידות שלהם).[19] רבי חסדאי קרשקש מסביר שמצוות התורה לא היו נצרכות עבור אברהם אבינו במעלתו הרוחנית הגבוהה, ועבורו היה די במצווה אחת בלבד של ברית מילה כדי להגיע לשלמותו.[20] רבי יוסף אלבו כותב שה' המתין ולא נתן את התורה לאבות, משום שרצה לתת את התורה במעמד גדול, כדי לתת אמינות לסיפור מתן התורה.[21] לעומת הסברים אלו, הרמב"ם בספרו מורה נבוכים מציג סדרת שאלות שבתוכה השאלה מדוע נתן האל את המצוות בזמן מסוים ולא קודם לכן או אחר כך, וטוען שתשובה מספקת לשאלות כאלו היא שכך חפץ האל או שכך גזרה חכמתו.[22]
הרב חיים מוולוז'ין טוען שהאבות לא קיימו את התורה מדין מצווים, אלא הבינו שהמצוות מביאות תיקון נפלא לעולם, ואז בדרך כלל שמרו את המצוות. אבל במקרים אחדים השיגו שמכח משהו בשרש נשמתם היה מוכרח להם לתקן את העולם על ידי מעשה שאחרי מתן תורה תהיה עבירה כמו יעקב שנשא שתי אחיות. וזו היא הסיבה שה' המתין לתת התורה כדי לתת הזדמנות לאבות לעבור על העבירות שנצרכים לקיום העם ותיקון העולם.[23]
בחקר המקרא
עריכהבחקר המקרא מנסים החוקרים לאפיין את סיפורי האבות באמצעות ניתוח ספרותי והשוואה לטקסטים נוספים. על פי ניתוחים נפוצים, הטקסטים העוסקים באברהם מקושרים למסורות מאזור ממלכת יהודה, בעוד שהטקסטים העוסקים ביעקב ויצחק מקושרים למסורות מאזור ממלכת ישראל.[24][25][26].
חוקר המקרא יגאל בן נון מציע ניתוח לפיו בראשיתן של הממלכות התחרו ביניהן שלוש מסורות נפרדות משלושה מקומות פולחן שונים: בית אל, שילה וירושלים. מסורת בית אל, הרואה ביעקב אב קדמון, מוצאה מכנען וחרן, מתייחסת לאליהו ואלישע כנביאים קדמונים, למלכי ישראל כגיבורים ולאל כאל הקדמון של ממלכת ישראל; מסורת יהודאית ובה כוהני ירושלים רואה באברהם אב קדמון ובאהרן אבי שושלת בני צדוק הכוהנים. על פי בן נון, כוהני מסורת זו חיברו את חוקי ספר ויקרא; מסורת שילה ישראלית במקורה, והיא הדומיננטית ביותר בספרי דברים ויהושע, ובעריכת ספרי שופטים, שמואל, מלכים וירמיהו, היא קשורה ללוויים, יוצאי מצרים, למשה ויהוה ממדין.[27]
עדויות מצטברות הביאו חוקרים שונים למסקנה שסיפורי המסורות של יעקב עתיקים יותר מאלו של אברהם, ובשלב מסוים אוחדו יחד, על רקע חורבן ממלכת ישראל בעקבות כיבוש אשור, שיצרה איחוד של אנשי ספר ורוח מממלכות יהודה וישראל, שקשרו בין המסורות שלהם ויצרו מסורת משותפת.[28][24][26][29] על פי הממצאים הארכאולוגים העדכניים (לשנות ה-2010), מסקנה המקובלת על חלק מהחוקרים היא שממלכת ישראל הייתה הגדולה והחזקה, בהשוואה לממלכת יהודה העניה והחלשה ממנה, ושהתיאור המקראי מציג תמונה הפוכה מכיוון שהסופרים היהודאים הם אלו שכתבו את הטקסטים שהשתמרו עד ימינו, וכחלק מהתהליך זה גם קבעו את סדר האבות כדי להדגיש את עליונותה של יהודה.[30][24][29][26] יגאל בן נון אף מציע מועד מדויק יותר לאיחוד המסורות: תקופת מלכות מנשה, 643-697 לפנה"ס. בן נון מעריך שבשלב המוקדם שולבו המסורות יחד כך שנוצרה זיקה משפחתית בין יעקב לאברהם, ובהמשך אוחדה גם מסורת יצחק. בן נון אף מעריך כי כחלק מהתגבשות הנראטיבים הלאומיים של עמי האזור, הומצאה דמות אב קדמון שנקשרו אליה סיפורים מסורתיים מאזורו, ומעריך ששמו, "אב רם", מרמז על בסיס פיקטיבי שאליו נקשרו מסורות יהודאיות. בן נון מוצא דמיון בין סיפורי אברהם למסורות אחרות מהמזרח הקדום ומעריך כי סיפורי אברהם הם רפליקות פיקטיביות הנשענות על מסורות קדומות יותר.[28]
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- רות ברטל, ותהי לו לאשה, ויאהבה – האמהות והאבות בראי האמנות המערבית, הוצאת כרמל, 2018.
קישורים חיצוניים
עריכההערות שוליים
עריכה- ^ ספר דברים, פרק א', פסוק ח'; ספר דברים, פרק א', פסוק ח'; ספר דברים, פרק ו', פסוק י'; ספר דברים, פרק ט', פסוק ה'; ספר דברים, פרק כ"ט, פסוק י"ב; ספר דברים, פרק ל', פסוק כ'
- ^ ספר דברי הימים א', פרק כ"ט, פסוק י"ח
- ^ ספר ישעיהו, פרק נ"א, פסוק ב'
- ^ מסכת שמחות, פרק א, יב
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ט"ז, עמוד ב'
- ^ רמב"ם, מורה נבוכים, חלק ג, פרק נא; איגרת הקודש המיוחסת לרמב"ן, פרק ה; רבי יהודה הלוי, ספר הכוזרי, מאמר ד, פסקה ג
- ^ רמב"ם, מורה נבוכים, חלק ג, פרק נא
- ^ ספר דברים, פרק י', פסוק ט"ו
- ^ ספר דברים, פרק ט', פסוק ה'
- ^ ספר דברים, פרק ז', פסוק ח'
- ^ רמב"ם, מורה נבוכים, חלק ג, פרקים מג ו-נא
- ^ רמב"ן, האמונה והביטחון, פרק ו
- ^ ספר בראשית, פרק כ"ו, פסוק ה'
- ^ משנה, מסכת קידושין, פרק ד', משנה י"ד
- ^ ספר בראשית, פרק י"ח, פסוק י"ט
- ^ רב סעדיה גאון, אמונות ודעות, הקדמת הספר
- ^ רב סעדיה גאון, אמונות ודעות, מאמר ג
- ^ רמב"ן, בפירושו על התורה, ספר בראשית, פרק כו, פסוק ה
- ^ אגרות הרמב"ם - תשובת שאלות, ט
- ^ רבי חסדאי קרשקש, אור ה', הקדמה
- ^ רבי יוסף אלבו, ספר העיקרים, חלק א, פרק כ
- ^ רמב"ם, מורה נבוכים, חלק ב, פרק כה
- ^ נפש החיים שער א פרק כ"א
- ^ 1 2 3 ישראל פינקלשטיין, מיתוסים, לאומיות וטריטוריה: המקרא כמעצב עבר ועתיד | פתיחה, באתר מכון ון ליר, דקות 36:51-30:25
- ^ יגאל בן נון, קיצור תולדות יהוה, רסלינג, 2016, עמ' 194
- ^ 1 2 3 עודד ליפשיץ, היסטוריה, מקרא ומה שקרה: ראשיתן של ממלכות ישראל ויהודה, באתר אוניברסיטת תל אביב, דקות 1:20:40-1:18:30
- ^ יגאל בן נון, קיצור תולדות יהוה, רסלינג, עמ' 194
- ^ 1 2 יגאל בן נון, קיצור תולדות יהוה, רסלינג, עמ' 203-202
- ^ 1 2 עלייתה של האימפריה האשורית וחורבנה של ממלכת ישראל, דקות 26:23-10:24
- ^ יגאל בן נון, קיצור תולדות יהוה, רסלינג, עמ' 101-97, 105-104