שמואל ינאי

שמואל ינאי ("סאמק") (פּוֹזנַנסקי) (25 בינואר 1921 – 26 ביוני 2011) היה המפקד האחרון של הפלי"ם, מפקד שייטת המשחתות, ראש מחלקת ים (רמ"ח ים) וסגן מפקד חיל הים בדרגת אלוף-משנה. לאחר שחרורו מצה"ל היה ממקימי ארגון גמלאי צה"ל 'צוות'.

שמואל ינאי

אל"ם שמואל ינאי, ראש מחלקת ים 1959
אל"ם שמואל ינאי, ראש מחלקת ים 1959
לידה	25 בינואר 1921 ט"ז בשבט ה'תרפ"א וורשה, פולין
פטירה	26 ביוני 2011 (בגיל 90) כ"ד סיוון ה'תשע"א תל אביב-יפו, ישראל
תאריך עלייה	ספטמבר 1935
מדינה	ישראל
כינוי	סאמק, שם מחתרתי: 'ערמוני'
השתייכות	ההגנה הפלמ"ח פלי"ם צבא הגנה לישראל
תקופת הפעילות	1941–1961 (כ־20 שנה)
דרגה	אלוף-משנה
תפקידים בשירות
שומר רכוב בקיבוץ. מלווה אוניות מעפילים. מבריח מעפילים ממחנות קפריסין מפקד הפלי"ם האחרון. קצין המבצעים של השירות הימי. מפקד שייטת המשחתות ראש מחלקת ים בחיל הים
פעולות ומבצעים
מלחמת העצמאות   מבצע קדש   מלחמת יום הכיפורים
עיטורים
אות ההגנה עיטור לוחמי המדינה
תפקידים אזרחיים
מייסד ארגון צוות תכנון ופיתוח שכונות בתל אביב. מיזם דיג ויבוא מאריתריאה פיתוח ושיווק מגורים ומבני נופש
הנצחה
נקבר בחלקת הפלי"ם

משפחה ועלייה

שמואל ינאי "סאמק" נולד בוורשה בירת פולין, כשמואל פוזננסקי. הוריו היו סוציאליסטים לא ציוניים שהאמינו בפולין העצמאית. דודתו אחות אמו אסתר עלתה בשנת 1925 לארץ ישראל וממנה נדבק ברעיון הציוני. בגיל חמש החל ללמוד בגן ילדים עברי בוורשה, ומשם עבר ללמוד בבית הספר העברי "תרבות" בעיר. ב-3 בספטמבר 1935 יצא בגפו, מצויד ברישיון עלייה לארץ ישראל סרטיפיקט, ברכבת מוורשה לנמל קונסטנצה שברומניה ומשם הפליג באניה "פולוניה" לחיפה.

בארץ ישראל התגורר בבית דודתו ולמד בבית הספר בסמ"ת בחיפה. בשל קשיים כלכליים הפסיק את לימודיו בבית הספר בתום שנת הלימודים ויצא לעבוד כסתת אבנים לבניין. ינאי נרשם כחבר ב"הנוער העובד" וב"הסתדרות".

שירות המדינה בדרך

שמואל ינאי (שני מימין) עם חבריו מקימי קיבוץ נווה איתן, 1941.

בשנת 1937 הצטרף ל"הגנה" ושימש כמפקד עמדת שמירה בכפר חסידים. לאחר תקופת הכשרה בפתח תקווה שימש במשך שנה כרועה צאן בגניגר. בשנת 1938 השתתף במסגרת "חומה ומגדל” בהקמת ההתיישבות נווה איתן, שם שימש כשומר רכוב על סוס. בתקופה זו, בעקבות מעורבותו בקטטה המונית עם ערבים תושבי הסביבה, נאסר למשך שבועיים על ידי משטרת המנדט.

בשנת 1941 הצטרף לפלמ"ח ושירת בפלוגה א' בפיקודו של יגאל אלון. בשנת 1942 סיים קורס מפקדי כיתות.
בחודש יולי 1942 בהיות המחלקה בכפר גלעדי הוזמן לפגישה עם יצחק שדה, מפקד הפלמ"ח ונשאל למה התנדב? ומה ברצונו לעשות? תשובתו הייתה: ”אני רוצה ללמוד ימאות, ולהביא באוניות יהודים ארצה.”. באותו חודש ערכו הגרמנים את האקציה הגדולה בווארשה בה גורשו רוב יהודי העיר בכללם כל בני משפחתו לטרבלינקה ונרצחו שם.

בשנת 1943 מונה למפקד מחלקה ברמת יוחנן. בתחילת שנת 1944 התנדב למחלקה הבלקנית והתכונן לאימוני צניחה במצרים אך הבריטים ביטלו את התוכנית.

פלי"ם

'להקת תת-מקלע' – להקת הזמר של פלוגה א בפלמ"ח – בשורת העומדים מימין לשמאל: זם דגן, שמואל ינאי, חיים גורי, נתנאל רבינוביץ' ויצחק לבני. שורה תחתונה מימין לשמאל עוזי נרקיס, מאיר אברהם, דיתה בן יעקב (לימים: פרח) ושאול ביבר 1944.

עם ביטול אימוני הצניחה, בתחילת שנת 1944 הצטרף ינאי לקורס מפקדי סירות השלישי של הפלי"ם בקיסריה. עם סיום מלחמת העולם נודע לינאי כי כל משפחתו נרצחה על ידי הנאצים: ”אבי אמי, אחי ואחותי, כל הדודים וכל הדודות ובני ביתם נרצחו.”

באוגוסט 1945 הצטרף ינאי לקורס השלישי מתוך ארבעה 'קורסי חובלים' שבוצעו על ידי הפלי"ם. הקורס התנהל בצורה חשאית, במסגרת בית הספר הימי ליד הטכניון, בשכונת הדר הכרמל בחיפה. הלימודים בהדרכתו של שמואל טנקוס ארכו שישה חודשים. בכל מחזור התחנכו 15 אנשי פלי"ם, שהוכשרו כימאים שיוכלו לפקד על ספינות מעפילים. הלימודים היו ברמה גבוהה וכללו מתמטיקה, ניווט חופי ואסטרונומי, מבנה אוניות, ארגון הובלת אנשים באנייה: חלוקת מזון ומים. מגורי החניכים היו בקיבוץ יגור וכל יום היו נוסעים ולפעמים הולכים מהלימודים לקיבוץ.

בסיומו נשלח לרכז את פעילות הפלוגה הימית של הפועל על גדות הירקון, בתל אביב. ינאי היה מאוכזב מכך שנשאר בארץ בעוד חבריו לקורס נשלחו לפעילות המוסד לעלייה ב' באירופה. אך התגאה בכך שחניכיו בפלוגה הימית היו הראשונים להתנדב ולהמשיך את פעילות הפלי"ם.
בסוף אוגוסט השתתף בהורדתם לחוף שדות-ים של מעפילי אנית המעפילים "דלין", הראשונה שהגיעה מאירופה ועליה ניצולי השואה. בליל 31 באוקטובר – 1 בנובמבר 1945 השתתף בפעולתה הראשונה של "תנועת המרי העברי" ופיקד על חוליה שפוצצה קטע של מסילת רכבת בין הצוק של זכרון יעקב לכניסה לבנימינה.

אונית המעפילים חביבה רייק

ינאי מפקד הפלי"ם מתאר לחיים ויצמן ומאיר וייסגל את הבאת ספינות המעפילים, 1947.

בחורף 1946 נשלח ינאי בפקודת הפלי"ם לאסמאעיליה, מוסווה כחייל בריטי, על מנת לצאת משם לאירופה למשימה ראשונה של ליווי אוניית מעפילים לארץ ישראל. בין 15 באפריל – 30 במאי 1946, פיקחו אריה קפלן (קיפי), ינאי ושליחי המוסד לעלייה ב' על הכנתן בפיראוס של אניות המעפילים "חביבה רייק" ו"רפי" לקראת הפלגתן. בליל 2 ביוני 1946 הועלו המעפילים על הספינות בכף סוניון שבדרום אטיקה, כ-70 קילומטרים דרומית לאתונה. הן יצאו לים, 'חביבה רייק' בפיקודו של אריה קפלן ו'רפי' בפיקודו של ינאי. ב-5 ביוני, בלב ים, הועברו מעפילי "רפי" וינאי אל "חביבה רייק" ו”רפי” חזרה ליוון בפיקודו של הגדעוני אברהם ליחובסקי המכונה 'נור'. הבריטים לכדו את "חביבה רייק" ב-8 ביוני וגררו אותה לנמל חיפה. בחיפה התחזו קפלן, ינאי והגדעוני שלום בורשטין, לעובדי נמל וכך התחמקו ממעצר. המעפילים הורדו מאונייה והועברו למחנה המעצר בעתלית.

מעצר והתחמקות – ב-29 ביוני ב"שבת השחורה", נאסר ינאי בדגניה א' על ידי הבריטים ונכלא במחנה המעצר בעתלית. בעת פינוי עצורי 'השבת השחורה' למחנה מעצר אחר, הסתתר בתקרת אחד הצריפים במחנה המעצר בעתלית שם שהה שלושה ימים עד שהצליח לברוח מהמחנה בתוך משאית אספקה ריקה.

אנית המעפילים הנרייטה סולד

ביולי 1946 נשלח על ידי דוד נמרי (דווידקה) למשימה שנייה של ליווי אניית מעפילים. גם הפעם הוכנו בנמל פיראוס, בפיקוח לוי שוורץ, ינאי ואריה קפלן, שתי אניות לקליטת המעפילים: "הנרייטה סולד", ו"רפי 2". בחודשי הקיץ נאספו כ-400 ילדים ניצולי השואה, בעיקר מיוון והונגריה. ב-1 באוגוסט 1946 הועמסו המעפילים על האניות בסמוך לכף סוניון, והן יצאו לים. 'הנרייטה סאלד' בפיקודו של קפלן וינאי כמפקד 'רפי', כשבין המעפילים תינוקות וילדים רבים. במרחק 150 מייל מחופי הארץ הועברו מעפילי "רפי 2” וינאי אל "הנרייטה סולד" ו"רפי 2” חזרה ליוון כשעליה בנימין ירושלמי ומרבית הצוות היווני. "הנרייטה סולד" התגלתה על ידי משחתת בריטית סמוך לחופי קיסריה, הפליגה לחיפה ושם הטילה עוגן לצד אניית המעפילים "יגור", שיצאה במקביל מאירופה ונתפסה גם היא על ידי הבריטים.

החשש היה שהמעפילים יגורשו למחנות המעצר בקפריסין. מפקדי האוניה קיבלו הוראות מהחוף להתנגד להשתלטות הבריטים על האניה, לנסות לפוצץ את אניית הגירוש אליה יועברו המעפילים, ולהמשיך עם המעפילים למחנות המעצר בקפריסין. תרמיל ובו חומר נפץ הוברח עם האספקה אל "הנרייטה סולד".

המעפילים אורגנו למאבק נגד השתלטות הבריטים על "הנרייטה סולד". בלילה שבין 11 ו-12 באוגוסט 1946 הציבו הבריטים ארבע משחתות סביב "הנרייטה סולד" ואת הסיירת "אייג'קס" (HMS Ajax) והחלו בניסיונות השתלטות שנתקלו בהתנגדות מצד המעפילים. עם אור יום ביקש קפטן ה"אייג'קס" רשות לסייר על "הנרייטה סולד" והציע ל'אריה קפלן להעביר את המעפילים המותשים לאוניה גדולה יותר שם יקבלו מים, מזון וטיפול, אך הוא סירב להבטיח שלא יגורשו מהארץ. קפלן הודיע לו על המשך ההתנגדות.

שש סירות בריטיות מהירות הורדו מהמשחתות, הקיפו את "הנרייטה סולד" והטילו לתוכה רימוני עשן. אחד הרימונים חדר לקבינה בה הוחזקו תינוקות וילדים והיה חשש שאלו יחנקו למוות. ינאי יצא לחרטום וסימן כניעה. "הנרייטה סולד" נגררה לנמל חיפה והמעפילים הועברו תוך התנגדות לאונית-הגירוש "אמפייר רייוול" (Empire Rival). חומר הנפץ לפיצוץ "אמפייר רייוול" הועלה אליה בעזרת המעפילים אך לא הופעל מאחר שהאונייה הייתה מלאה במעפילי אניית המעפילים "יגור" ו"הנרייטה סולד" והיה חשש שיתרחש אסון בדומה לטרגדיית "פאטריה".

פעילות בקפריסין

ינאי ואריה קפלן קיבלו הוראה להתחזות למעפילים ולהגיע עמם למחנות המעצר בקפריסין. בקפריסין הקימו השניים הנהגה מקומית של המעפילים שקיבלה מהבריטים אוטונומיה לניהול פנימי של המחנות. ינאי ואנשי המוסד לעלייה ב' והפלמ"ח ששהו במחנות פעלו להברחת מלווי האניות הישראלים והצוותים הזרים אל מחוץ למחנות. בחודש מרץ 1947 נשלחו יוחאי בן-נון ויוסקה רום מהארץ בספינת הדיג 'אופיר' כדי לבצע חבלה באוניות הגירוש הבריטיות שעגנו לא הרחק ממחנות המעצר בקפריסין. ינאי קיבל אותם ולאחר שהסתירו את חומר הנפץ הצטיידו בתעודות כעובדי מוסד הג'וינט. כשהציגו את התעודות בשער המחנה נתפסו ונאסרו בכלא פמגוסטה. בן נון התחזה למעפיל ולאחר משפט נקנס ב-5 לירות והוחזר למחנה ינאי ישב מספר שבועות בכלא. באחד הימים בהם התלווה למעפילים שיצאו לרחוץ בים בפיקוח הבריטים הצליח ינאי להישאר מחוץ למחנה. בסיוע לוגיסטי של שושנה פרסיץ, תושבת קפריסין ממוצא ישראלי, ונהג מונית מקומי, הצליח ינאי לארגן את הברחתם של כעשרה מאנשי המוסד לעלייה ב', שהצליחו לאחר הרפתקאות רבות להגיע ליוון ומשם לאיטליה.

ינאי הוחזר ארצה וקיבל מהמוסד לעלייה ב' דרכון בריטי מנדטורי והוטל עליו לחזור לקפריסין ולהמשיך בהעברת ציוד ואנשים אל ומתוך המחנות דרך מנהרות שנחפרו מתחת לגדרות ולהעלותם על ה"כריש", ספינת דיג, שהובילה אותם ארצה בחשאי. ינאי נשלח בשלישית לקפריסין, הפעם בהוראת יגאל אלון, לסייע ליוחאי בן-נון וליוסף רומנובסקי (רום) בפעולות חבלה ימית באניות הגירוש הבריטיות העוגנות בקפריסין. "אופיר", ספינת דיג קטנה של מושב מכמורת הורידה את השלושה בסמוך לפמגוסטה כשאתם ציוד חבלה וסירה קטנה. הם חדרו למחנה המעצר בעזרת תעודות מזויפות של עובדי ה"ג'וינט" אך נתפסו על ידי הבריטים. ינאי נדון לחמישה חודשי מאסר אותם ריצה בקפריסין ובחיפה.

מפקד הפלי"ם

עם שחרורו מהכלא הבריטי בסוף קיץ 1947 מונה ינאי למפקד הפלי"ם. הפלוגה הימית של הפלמ"ח הייתה בתקופה זו בשיאה. מנתה 370 ימאים ולוחמים ביניהם קרוב ל-80 חובלים. חלק מאנשי היחידה נמצא בחו"ל ועסק בהובלת אניות מעפילים ואניות רכש מאירופה. ליחידה היו עשר סירות מפרש ומשוטים גדולות, סירת מנוע, שני טורפדו תוצרת עצמית 'כריש' וכמה מוקשי עלוקה מתוצרת עצמית. חלק נמצא בארץ ישראל באימונים ימיים או יבשתיים ותפקידים שונים: הורדת מעפילי אניות שחמקו מהצי הבריטי אל החוף ופיזורם ביישובים בארץ; חבלה ימית; הכשרת אנשי פלי"ם; ומניעת הגעת נשק ערבי בדרך הים.

בסוף פברואר 1948 הגיש ינאי מפקד הפלי"ם תוכנית לנחיתה מהים ותפיסת אזורי מפתח בנגב. תפיסת נמל עקבה, פגיעה בעורקי תחבורה של האויב לאורך החופים ופגיעה בבסיסי ציוד ודלק. התוכנית התבססה על אנשי הפלמ"ח והפעלת שלוש פולשות, סירות מנוע וסירות דיג שישמשו להובלת הפושטים לחוף. הנושא נקלט על ידי יגאל ידין. ינאי השתתף בפגישה שנערכה ב-13 במרץ 1948 עם בכירי ההגנה ודוד בן-גוריון הועלתה התוכנית לאסוף כלים קטנים ולעשות בהם שימוש. בן-גוריון לא ראה בכך פתרון ועמד על כך שהפלי"ם כולו יופרד מהפלמ"ח ויצורף לשירות הימי. ינאי מתאר כך את הסיכום: ”אנחנו צריכים אוניות גדולות, אנחנו צריכים משחתות, אנחנו צריכים צוללות, אנחנו צריכים אווירוני ים”. והחליט על הקמת כח השירות הימי כפוף למטה הכללי.

שרות בחיל הים

מלחמת העצמאות

ערך מורחב – הזירה הימית במלחמת העצמאות

ראש הממשלה דוד בן-גוריון מבקר בחיל הים במהלך מלחמת העצמאות מימינו שמואל ינאי ומילה ברנר.

על גשר הקורבטה אח"י הגנה, ינאי (ללא כובע), מפקד השייטת הגדולה מארח את מפקד חיל הים, מרדכי לימון, (בכובע קצינים שחור).

ב-17 במרץ 1948 הוקם ה"שרות הימי", על בסיס הפלי"ם, וינאי התמנה לקצין המבצעים של ה"שרות הימי". ביוני 1948 פיקח על הקמתה של יחידת חבלה, שהתבססה על סירת מנוע 'פוזה' בפיקוד אברהם בוצר חמושה בשני טורפדו תוצרת עצמית שנקראו 'כריש' והתבססה בנמל תל אביב, לאחר מספר חודשים מונה ינאי לשמש כמפקד ה"שייטת הגדולה" של ה"שרות הימי" שהפך לחיל הים.

מבצע שלל 1 – עוד טרם הושלמה קליטת אנשי הפלי"ם ב'שירות הימי' הגיעה ידיעה כי ספינת מנוע בשם 'לינו' יצאה מנמל רייקה ביוגוסלביה לביירות עם נשק ותחמושת שנועד לערביי ארץ ישראל. ינאי קיבל משימת יירוט ולשם כך את הספינה 'דרום אפריקה' שיצאה מנמל חיפה. בליל 2 באפריל העלתה הספינה מול קיסריה 25 לוחמים וחימוש ויצאה לכיוון מיצרי רודוס. לאחר שלושה ימים בים הגיעה הודעת ביטול. היות שהספינה 'לינו' נכנסה עקב תקלה לנמל 'מולפטה באיטליה והועברה על ידי השלטונות לנמל בארי. שם טובעה מאוחר יותר על ידי צוללים.

מבצע שודד – ב-24 באוגוסט 1948 פיקד ינאי בים על כוח ובו שתי קורבטות, אח"י הגנה (ק-20) ואח"י וג'ווד (ק-18), שהשתלט בלב ים על ה"ארג'ירו", אניית רכש ערבי עמוסה נשק ותחמושת. הנשק הועבר לשימוש צה"ל וה"ארג'ירו" הוטבעה.

הסגר והפגזות על רצועת עזה – בעת מבצע חורב יצאה ב-22 בדצמבר 1948, השייטת הגדולה בפיקודו של ינאי אל מול חופי רצועת עזה ומערב סיני. עד סוף החודש סיירו והפגיזו מדי פעם מטרות בחוף. תקופת הלחימה הממושכת הציפה בעיות טכניות וארגוניות שונות וינאי סיכם וקבע איך להשתפר.

הברחת השייטת המצרית – בליל השנה החדשה 1 בינואר 1949 הפתיעו שתי ספינות לחימה מצריות שהתקרבו לחוף תל אביב וביצעו הפגזה לא יעילה שלא גרמה נזק. השייטת בפיקודו של ינאי נערכה לירטן בדרכן לאלכסנדריה. הספינות המצריות שנתגלו ניצלו את חוסר העדיפות במהירות ובחימוש. לא נכנסו לקרב והצליחו לברוח.

בין המלחמות

לימודים בארצות הברית – בשנת 1951 יצא ללימודים בטכניון בחיפה. בשנת 1952 החל ללמוד ב-MIT והיה לאחד מקציני צה"ל הראשונים שיצאו ללימודים אקדמיים בחו"ל. בשנת 1954 הוענק לו תואר שני מ-MIT בהנדסה וניהול. בשנת 1954 חזר לשירות בחיל הים.

רכישת המשחתות – בשנת 1955 יצא לאנגליה בראש משלחת חיל הים שעסקה בהכנת שתי משחתות מסוג Z שנרכשו על ידי חיל הים, נקודת ציון ביצירת מערך כלים איכותי בחיל הים. שיפוץ המשחתות נעשה בשתי מספנות תחת פיקוחו של ינאי. כל העת נמצא בקשר מכתבים אישי ישיר עם מפקד חיל הים טנקוס. בדרכן לארץ עגנו המשחתות בנמל מסינה ושם הצטרפו אליהן הרמטכ"ל משה דיין ומשה שמיר מפקד חיל הים בעבר. עם הגעתן לישראל ביוני 1956 מונה ינאי באופן רשמי למפקד שייטת המשחתות ונקרא מש"ט 1.

מלחמת סיני

ערך מורחב – הזירה הימית במלחמת סיני

קרב חיפה – הישגו המרשים של ינאי כמפקד השייטת אירע כאשר במהלך מלחמת סיני, ב-31 באוקטובר 1956, פיקד על לכידת המשחתת המצרית איברהים אל אוול. בקור רוח ומיומנות ניהל את הקרב הטקטי. אל"ם ינאי נכנס במשחתת הפיקוד אח"י יפו (ק-42) (בפיקודו של יוחאי בן-נון) כשהוא מוביל את אח"י אילת. הפריגטה אח"י מזנק (ק-32) סבלה מתקלה ונשארה מחוץ לקרב. ינאי ניצל את המידע שהוזרם לו מהמודיעין הימי, והכניע את המשחתת המצרית, ללא אבדות בצד הישראלי ומעט מאוד נפגעים מצריים. כאשר הודיעו לו על הצטרפות מטוסי חיל האוויר הודיע שאין בכך צורך. תוך שהוא מונע התערבות כלי שיט אמריקאיים שנכנסו לטווח הטקטי. ינאי מתאר שכאשר הגיע מפקד חיל הים שמואל טנקוס לאחר הקרב, עם טרפדת לבקר באח"י יפו (ק-42) לא שמע את דבריו עקב כך שאוזניו התחרשו מעוצמת יריות התותחים. ההישג התבטא בתוספת משחתת ששופצה כאח"י חיפה (ק-38) וצורפה לשייטת המשחתות.

במשך שנתיים שימש ינאי כראש מחלקת ים, בשנים אלה נקלטו המשחתות והצוללות. ינאי היה הקצין הבכיר בחיל הים אחרי המפקד אלוף שמואל טנקוס וראה עצמו ראוי להחליפו. הרמטכ"ל חיים לסקוב בחר את אל"ם יוחאי בן-נון לתפקיד מפקד חיל הים. את הבחירה נימק לסקוב בשיחה עם צבי קינן שהוא בוחר ביוחאי בן-נון על מנת שיכניס יותר יזמה וקרביות בחיל. אחרים זכרו את אי שביעות רצונו של לסקוב מתשובתו של ינאי לאחר תקרית רצח הדייגים, על ידי סירת המשמר ירדנית, במפרץ אילת. שקרתה בשנת 1958. ינאי מסר את תפקיד ראש מחלקת ים לאל"ם שלמה אראל וב-1961 סיים את שירותו הצבאי ויצא לגמלאות בדרגת אלוף-משנה.

תפקידים אזרחיים

לאחר שירותו בצה"ל היה ינאי אחד מתשעה מייסדי ארגון צוות. בשנים 1963–1965 שימש כיו"ר הארגון.

בספטמבר 1960, עם שחרורו מצה"ל, נתמנה למנכ"ל הראשון של חברת הדייג יוטבת שהוקם אז. ינאי ניסה לקדם דייג על ידי ספינות גדולות שיהוו בית חרושת לדייג, טיפול והובלה בקירור של דגים אך לא הצליח לשכנע את בעלי החברה לממש את הרעיון ועל כן פרש והקים חברה משלו. בתחילת 1962 הוא מונה תחת ראש עיריית תל אביב יהושע רבינוביץ' למנהל מינהל ל' שהקימה את שיכון למד ואת גשר הירקון. בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים היה אחראי על פעילות בני נוער למיגון תל אביב. בשנת 1968 מונה ינאי לנהל את חברת הירקון שהקימה את שיכון למד ואת רמת אביב ג', במקביל לעבודתו במינהל ל'. כן ניהל בסוף שנות ה-60 את חברת אחוזות החוף לפיתוח מנשייה. בתחילת שנות ה-70 עזב את אחוזות החוף והקים חברת בנייה פרטית אותה ניהל במקביל לעבודתו כמנהל חברת הירקון.

בסוף שנות השישים הפעיל מיזם לדיג ויבוא דגי ים לישראל מאריתריאה^{[דרוש מקור]}. בשנים 1970–1986 עסק בפיתוח ושיווק נכסים בשכונות מגורים ומבני נופש באילת ובאזורים אחרים בישראל.

ינאי נפטר ב-26 ביוני 2011 ונקבר בחלקת הפלי"ם בבית הקברות של קיבוץ שדות ים. השאיר אחריו את אלמנתו בת עמי (מבית שפירא), חמישה ילדים: יחזקאל ינאי (מנישואיו הראשונים), נורית ינאי (מנישואיו הראשונים), אריאל ינאי, ראש מחלקת צילום בבית הספר לאמנות קמרה אובסקורה, יורם ינאי עוסק בהייטק ומפליג ביכטה יובל ינאי מנהל עמותה ביד השמונה ו-11 נכדות ונכדים.

גלריה

• 
  ]], אפרים מונוסון, גב' דורי, רב-אלוף יעקב דורי, יוסי הראל.
• 
  קברניט \ סגן אלוף ינאי מפקד השייטת הגדולה על גשר הקורבטה אח"י וג'ווד, 1949.
• 
  סא"ל ינאי מארח נפגעי מחלת שיתוק ילדים בחיל הים 1955.
• 
  אל"ם ינאי מימין אל"ם קפלן במרכז סא"ל מנחם כהן (קצין)משמאל, באירוע חגיגי על רקע אחת המשחתות.
• 
  ינאי במרכז כראש מחלקת ים משוחח עם סא"ל יצחק גזית בקבלת פני שנת תשי"ט.
• 
  במהלך מלחמת יום הכיפורים אל"ם ינאי מגויס למילואים ומלוה עיתונאים זרים בזירות הלחימה, אוקטובר 1973.
• 
  ינאי מימין לוחץ את ידו של שר הביטחון יצחק מרדכי באמצע מפקד חיל הים אלוף אלכס טל, מרץ 1999.
• 
  ינאי היה הראשון לקבל את 'פרס יוסי הראל' להעפלה לעלייה ולקליטה, 2009.

הנצחת ההעפלה הימית

בשנים 2008-2000 שימש כיושב ראש מוזיאון מחנה המעצר בעתלית. בשנים 2005-1998 הפיק מפגשים וסימפוזיונים של פעילי פלי"ם, מעפילים וקציני ים בריטים מימי המנדט. בשנת 2000 הקים את הוצאת "הספינות שבדרך". בשנת 2001 הוציא לאור עם יוסף אלמוג וקרן הפלי"ם את הספר "השערים פתוחים, אסופת זכרונות, העפלה 1945–1948”. הספר מכיל 194 מאמרים בעברית שנכתבו בידי פעילי פלי"ם או בני משפחותיהם. עשרים ושלושה מאמרים נוספים בשפה האנגלית נכתבו בידי פעילי פלי"ם אמריקניים וקנדיים.

בשנת 2003 יזם את הקמת אתר "גן ההעפלה" בקצהו המערבי של רחוב בוגרשוב בתל אביב, במקום בו היה "גן לונדון". האתר מנציח את פעילות ההעפלה הימית לישראל ונבנה בעזרת תרומה של סר רונלד כהן ואשתו ליידי שרון הראל-כהן, לזכר אביו של סר רונלד, מיכאל כהן.

בשנת 2006 הוציא ינאי לאור את הספר "מול השער הנעול, האודיסיאה של מעפילי כנסת ישראל", שכתבה תהילה עופר ואייר שמואל כץ, שניהם מעפילים בני-עשרה על הספינה.

בשנת 2009 היה ינאי הראשון לקבל את "פרס יוסי הראל”, המוענק עבור פעילות להנצחת ההעפלה.

בשנת 2012 נתרמה סירת מפרש על שמו, לצופי הים חיפה מדגם סנונית.

מקורות וקישורים

• ינאי שמואל (פוזננסקי) סאמק באתר הפלי"ם
• סיפורי שמואל "סאמק" ינאי באתר הפלי"ם
• אליעזר טל, מבצעי חיל הים במלחמת העצמאות, הוצאה לאור משרד הביטחון, 1964. הוצאה שנייה: עמותת חיל הים, 2002, עמודים 26, 127, 148, 201, 208
• זאב שיף, איתן הבר, לקסיקון לביטחון ישראל, זמורה, ביתן, מודן הוצאה לאור, 1975, עמ' 258
• מייק אלדר, שייטת 13: סיפורו של הקומנדו הימי, ספרית מעריב, 1993, עמ' 67, 78, 86–84, 109, 115, 159, 243
• חרות צמח, ביני תלם ואריה מרמרי, ראיון עם שמואל ינאי "סמק", מוסד הרצל לחקר הציונות, 1995.
• מייק אלדר, שייטת 11: הקרב על הצל"ש, ספרית מעריב, 1996, עמ' 107.
• שמשון עדן, אנשי הברזל על ספינות העץ, אפי מלצר בע"מ, 2000, עמ' 31, 188–190
• שמואל ינאי, יוסף אלמוג, השערים פתוחים: אסופת זכרונות העפלה 1945–1948, קרן פלי"ם, 2001, עמ' 275–278
• צדוק אשל, שמואל טנקוס מהירקון עד חי הים, משרד הביטחון הוצאה לאור, 2003, עמ' 51, 69, 86-83
• שמשון בובר הימיה אסופת סיפורי הפלוגות הימיות' דפוס אפעל 2004, עמ' 64.
• צבי קינן, במבט לאחור סיפור אישי, הוצאת גבעול, 2005, ע' 119, 121, 123, 130, 165, 169, 185-182, 191, 201, 204, 215-214, 119
• נתן זהבי, המפקד מת: נתן זהבי נפרד מ"סמק", מפקד הפלי"ם וחבר, באתר nrg‏, 1 ביולי 2011
• אורי דרומי, הביא יהודים באוניות, באתר הארץ, 8 ביולי 2011
• הלל ירקוני, ינאי שמואל (סמק) (1921–2011), מתוך הים האנייה ועם ישראל, הוצאה שנייה שטרם יצאה לאור

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא שמואל ינאי בוויקישיתוף

• שמואל ינאי, המשחתות, 'מערכות ים מ"א' מאי 1959, עמ' 4.
• נתן זהבי, ‏המפקד "הפריבילג", באתר מעריב אונליין, 3 בפברואר 2023