שער האשפות
שער האשפות (בערבית: باب المغاربة; תעתיק: בַּאבּ אִלְ-מַעַ'ארְבֵּה), הוא אחד משערי ירושלים, השוכן בחומה הדרומית של העיר העתיקה סמוך לכותל המערבי. הוא נבנה במחצית המאה ה-16 במסגרת שיקום חומות העיר בידי הסולטאן הטורקי סולימאן הראשון.
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
שער העיר, מבנה אדריכלי, אטרקציה תיירותית  |
| על שם |
Magharibah |
| כתובת |
העיר העתיקה |
| מיקום |
ירושלים |
| מדינה |
 ישראל |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | ?–1537 |
| תאריך פתיחה רשמי |
1540 |
| סגנון אדריכלי |
אדריכלות אסלאמית |
| קואורדינטות | 31°46′29″N 35°14′02″E / 31.774722222222°N 35.233888888889°E |
|
(למפת ירושלים העתיקה רגילה)   שער האשפות  | |
  | |
השער נקרא בערבית בשם 'באב אל-מע'ארבה' (שער המרוקאים) על שם השכונה המוסלמית-מוגרבית ששכנה בסמוך לו בתוך העיר עד שפונתה מיד אחרי מלחמת ששת הימים ב-1967, או 'באב אל-סילואן' (שער סילוואן, כפר השילוח) על שם הכפר הסמוך מחוץ לחומה. לפני מלחמת השחרור והתפנות הרובע היהודי בעיר העתיקה מיושביו, יהודי הרובע היהודי קראו לו 'שער דוד'. עד היום ירושלמים ותיקים וצאצאי תושבי הרובע היהודי שנאלצו להתפנות ממנו, קוראים לשער זה,' שער דוד'.
'שער דוד' או שער האשפות משמש היום לכניסת אוטובוסים לאזור הכותל, וליציאת כלי רכב מאזור הרובע היהודי.
שם השער
עריכההשם 'שער האשפות' מופיע כבר בתנ"ך בספר נחמיה, כשמו של אחד השערים בחומת העיר בימי שיבת ציון:
וָאֵצְאָה בְשַׁעַר הַגַּיא לַיְלָה וְאֶל פְּנֵי עֵין הַתַּנִּין וְאֶל שַׁעַר הָאַשְׁפֹּת וָאֱהִי שֹׂבֵר בְּחוֹמֹת יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר הֵם פְּרוּצִים וּשְׁעָרֶיהָ אֻכְּלוּ בָאֵשׁ. וָאֶעֱבֹר אֶל שַׁעַר הָעַיִן וְאֶל בְּרֵכַת הַמֶּלֶךְ וְאֵין מָקוֹם לַבְּהֵמָה לַעֲבֹר תַּחְתָּי. וָאֱהִי עֹלֶה בַנַּחַל לַיְלָה וָאֱהִי שֹׂבֵר בַּחוֹמָה וָאָשׁוּב וָאָבוֹא בְּשַׁעַר הַגַּיְא וָאָשׁוּב.
כמו כן, הוא מוזכר פעם אחת במשנה:
עד שבאו שני גרדיים משער האשפות
יש הסוברים כי דרך שער זה הוצאו האפר והאשפה מבית המקדש לנחל קדרון, ומכאן שמו.
כפרשנות מאוחרת לשמו של השער מסופרת אגדה כי בתקופה הביזנטית השליכו הנוצרים באזור השער ועל הר הבית אשפה רבה, כדי למנוע מיהודים להתפלל במקום. אולם (מלבד זאת ששם השער הוא קדום יותר) אין עדויות להפיכת המקום למזבלה בתקופה הביזנטית.
אברהם משה לונץ כתב בספרו מורה דרך בארץ ישראל וסוריה, בשנת 1890:
השער הזה איננו במקום "שער האשפתות" הנזכר בנחמיה, כי הוא היה במערב העיר. והלועזים יקראו לו בשם הזה על כי מתחתיו תעבור תעלת השופכים אשר להעיר חוצה, ודרכו הוציאו עפר ואשפות מהעיר. וגם בפנים העיר בסביבותיו צבורים עפר וזבל למכביר.[1]
מיקום השער
עריכהשער האשפות שוכן בנקודה הנמוכה ביותר בדרום-מזרח העיר העתיקה, סמוך למקום בו מתנקז הגיא המרכזי אל מחוץ לעיר ומתחבר לנחל קדרון. לאורך השנים היה זה האזור המוזנח והעני ביותר בעיר, ששימש כנראה כבר בתקופת בית שני כמקום בעלי מלאכה ומגדלי צאן, ובתקופה הצלבנית כמקום מושבם של הבורסקאים.
בשלהי המאה ה-16 התיישבו בתוך העיר סמוך לשער מוסלמים יוצאי צפון אפריקה, שהגיעו בעיקר ממרוקו. הם הובאו לירושלים ביוזמתו של השייח' אבו מדיין, שהקים עבורם את המתחם עליו נבנתה לימים רחבת הכותל המערבי, כחלק מהקדש (וקף), שכדוגמתו הקים באותה עת גם בעין כרם. השכונה נקראה בשם 'שכונת המוגרבים', ובינה לבין שער האשפות נותר מרחב גדול למדי, נטוש ומלא אשפה וסחף. במאה ה-19 נוקה השטח מעט, ונשתלו בו שיחי צבר. בין שיחים אלה נמתחה דרך עפר צרה, שהובילה את הנכנסים בשער אל שכונת המוגרבים.
התפתחות מבנה השער
עריכהמבנה שער האשפות התפתח והשתנה במשך השנים. השער נבנה על ידי העות'מאנים כפשפש נמוך וצר ברוחב של כמטר וחצי בנקודה הנמוכה ביותר של גיא הטרופריון. השער לא כלל בית שער להגנה, והיה גם סגור רוב הזמן. רוחב השער המקורי נראה בקשת הקטנה, המצויה מעל שער האשפות היום.
במאה ה-19 החלה זליגה של תושבי העיר אל מורדות עיר דוד, בה התפתח הכפר סילואן והכפרים המקיפים אותו. בעקבות כך נוצר לחץ על השלטון המקומי לפתוח את שער האשפות באופן קבוע, כדי לאפשר מעבר נוח מהעיר העתיקה אל אזור זה של העיר. ב־1865 נפתח השער באופן רציף, כשבעקבות כך הוקם בית שער בגובה שתי קומות, שהוצמד אל השער מבחוץ, והסתיר בכך את עיטוריו היפים. היציאה מבית השער הייתה בזווית של 90 מעלות ימינה, וממנה יצא שביל עפר צר והתחבר להר ציון ולסילואן.[2]
ב־1936, בעקבות המרד הערבי הגדול נסגר השער למעבר, על מנת להפוך את הדרך שהגיעה לרובע היהודי מדרום לאורך החומה ומשם המשיכה לכותל המערבי לפתוחה ליהודים בלבד, על מנת לצמצם את החיכוך בין האוכלוסיות. לאחר תום המרד ב־1939 נפתח השער שוב למעבר, והתנועה הגדולה בו הביאה את הבריטים לפרק את בית השער החיצוני.[2]
ב־1952, תחת השלטון הירדני, הפשפש הצר הורחב מאוד, כדי לאפשר מעבר כלי רכב דרך כביש רחב אל העיר העתיקה. הירדנים תמכו את הפריצה בקורת בטון רבועה. על משקוף השער העות'מאני המקורי הופיע עיטור מגן דוד בתוך עיגול, שהיה מקובל באמנות המוסלמית כסמל גאומטרי נפוץ. הירדנים טשטשו את העיטור, וכיום הוא ניכר אך בקושי.[3]
ב-1980 שיפצה עיריית ירושלים הישראלית את שער האשפות, עקב הצורך לאפשר מעבר לאוטובוסים גדולים יותר. השער הורחב לארבעה וחצי מטר, וקורת הבטון הכעורה כוסתה בחלקה באבני קירטון צהבהבות, המשוות לפינות השער אופי רך ומעוגל יותר.
בחפירות שנערכו לאחר מלחמת ששת הימים ב־1967 נחשף ליד שער האשפות מגדל שמירה מוסלמי מהמאה ה־13. המגדל נקבר בחלקו מתחת לחומה העות'מאנית שנבנתה במאה ה־16 וחלק ממנו משמש מסד לחומה. במסגרת פיתוח האזור בשנות השמונים שולב המגדל במערך הכניסה והיציאה מהעיר העתיקה, כשהוא הופך לשער נוסף בחומה.[2]
בחודשים פברואר-יוני 2011 נערכו פעולות שימור בשער האשפות.[4] אלו נעשו מטעם רשות העתיקות ובמימון משרד ראש הממשלה והרשות לפיתוח ירושלים, כחלק מפרויקט שימור חומות ירושלים[5].
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
- שימור שער האשפות, באתר רשות העתיקות
- שער האשפות באתר הניווט עמוד ענן
הערות שוליים
עריכה- ^ אברהם משה לונץ, מורה דרך בארץ ישראל וסוריה, הוצאת אריאל 1979, עמוד 101
- ^ 1 2 3 מורם מאשפות, באתר סגולה, יולי 2017
- ^ אילת מזר, מדריך כרטא לחפירות הר הבית, ירושלים 2008, עמ' 166
- ^ זיו ריינשטיין, שער האריות: תם השיפוץ בשער המפורסם של י-ם, באתר ynet, 11 בספטמבר 2012
- ^ פרויקט שימור חומות ירושלים (2012-2007)
| אתרי העיר העתיקה של ירושלים | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
 | ||||||||
| שערי ירושלים | ||||||||
|
שער האריות • שער הפרחים • שער שכם • השער החדש • שער יפו • שער ציון • שער האשפות • שער הרחמים • שערי חולדה | ||||||||