שרה חינסקי
שרה חינסקי (1952 – 22 באוגוסט 2008[1]) הייתה מבקרת אמנות ישראלית, תאורטיקנית ואמנית.
 | |
| לידה | 1952 |
|---|---|
| פטירה | 22 באוגוסט 2008 (בגיל 56 בערך) |
| מקום קבורה |
בית העלמין ירקון  |
  | |
ביוגרפיה
עריכהנולדה בשנת 1952 בבני ברק. אביה יוסף חינסקי שירת בצבא הבריטי, ולאחר שחרורו הקים בית חרושת למרצפות והיה לבעליו. אמהּ, שושנה לבית חומסקי, הייתה עקרת בית. לזוג נולדו ארבעה ילדים: יצחק הבכור, ולאחריו הבנות: שרה, רחל וניצה. בשנת 1965 עברה המשפחה לדירה ברחוב וולפסון בפתח תקווה. כאשר הייתה שרה בבית הספר התיכון נפטרה אמה מסרטן והיא נשלחה לבית דודה בחולון.
את שירותה הצבאי עשתה בתקופת מלחמת ההתשה, בסיני. לאחר שחרורה בסוף שנות ה-70, החלה ללמוד במדרשה לאמנות ברמת השרון. בשנת 1975 נישאה לאביגדור פלדמן, עורך דין, ולזוג נולד בן, יותם פלדמן, המשמש כעיתונאי בעיתון "הארץ".
בשנת 1982 ייסדה ביחד עם אריה ברקוביץ' ורונית דברת את הגלריה "אחד העם 90". בשנים אלה גם יצרה מספר פסלים גדולים מעיסת נייר ומיצגי יחיד. קשה למצוא תיעוד של עבודות שהציגה ונדמה שגם חינסקי לא הקפידה לזכור אותה תקופה. היו לה סגנון ייחודי ורעיונות, אבל היא תמיד טענה שאין לה ידיים טובות. ביקורת לא מחמיאה שפורסמה עליה בעיתון 'העיר' כנראה סתמה את הגולל על ניסיונה כאמנית. אחד התוצרים היחידים שנותרו מתקופה זו מתועד באלבום התמונות שלה - מיצג שבו היא נראית עומדת בתחנת רכבת, מחייכת, לכתפיה מחוברות כנפיים של מלאך[2].
בסוף שנות ה-80 החלה ללמוד סוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב. בראשית שנת 2000 התגרשה מבעלה. ב-2004 סיימה את עבודת הדוקטורט שלה בהצטיינות יתרה. בשנים אלה גם לימדה במחלקה לאמנות בבצלאל, באוניברסיטת בן-גוריון, בבית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה ובמכללת ספיר. בשנת 2006 חלתה בסרטן המוח ונפטרה ב-22 באוגוסט 2008[3].
עבודותיה
עריכהאת מאמרה הראשון, "שתיקת הדגים: מקומי ואוניברסלי בשיח האמנות הישראלי", כתבה תוך כדי לימודי התואר הראשון והוא פורסם בכתב העת "תיאוריה וביקורת". בטקסט זה ובאלה שבאו בעקבותיו - "רוקמות התחרה מבצלאל" ו"עיניים עצומות לרווחה" - ניתחה את ניסיונות ההתמערבות של שיח האמנות הישראלית ואת מחיקת שורשיה האשכנזיים - שפת היידיש, וההיסטוריה של יהודי מזרח אירופה. בכתיבתה, כמו בדיבורה שהיה חלק בלתי נפרד ממלאכתה האינטלקטואלית, התמקדה בחשיפת צביעות, דו-פרצופיות ואידאולוגיות נסתרות של אלה שנטלו לעצמם את הרשות לדבר בשם האמנות הישראלית[3].
המבט הביקורתי שלה הביא את הקוראים למחשבה חדשה על האמנות וערער כמה יסודות מוצקים, אומר לארי אברמסון, היא באה והפכה את הקערה על פיה. פתאום אנשים שנחשבו נורא שמאלניים, מתקדמים ואוונגרדים נהפכו לאחר קריאה במאמריה, למאשרי האידאולוגיה הציונית, הכובשת[2]. אך נדמה שחלק מכוחה - שהוא גם זה שעורר התנגדות מרובה - נבע מבחירתה להיות באופוזיציה; לפעול בשוליו של שדה האמנות ולהגיח מפעם לפעם למרכז. "היא מעולם לא ניסתה להאיר את עינינו בהבנה של אמן, זרם אמנות או יצירת אמנות, ובמובן זה היא שייכת לזן חדש של כותבים, שהפגישה שלהם עם התחום פותחת מרחק וזרות ממנו", מציינת שרה בריטברג סמל. המרחק הזה איפשר לחינסקי לראות את שדה האמנות כחלק ממערך של הקשרים חברתיים, פוליטיים והיסטוריים ולקבוע ש"שדה האמנות לא מיוחס ולא מעודן ואינו נפרד מהאידאולוגיה השלטת ומחוליי החברה"[2].
במאמרה "רוקמות התחרה של בצלאל", טוענת חינסקי כי האומנות העממית זוהתה עם מגזרי שוליים שמחוץ למרכז האוניברסליסטי, ומרכיביה סומנו כ"נוגדי מודרניזציה" וכ"אתרים של פיגור תרבותי וטכנולוגי" שיש להילחם בהם, ורק במקרה הטוב הם ננצרים במאגר של אובייקטים לשימור[4].
מסקנותיה שופכות אור על תפיסת העולם ההירארכית והמפלה שהנחתה את פעילותם המתקנת-מתרבתת של מייסדי בצלאל והשתמרה גם במערכת שכוננו. לדעת חינסקי, תוך שהיא משתמשת במונחים מרקסיסטיים, אפשר לומר שאפליה מעין זו מאפיינת חברה מעמדית בלתי שוויונית: הרי המנגנון המניע את הקדמה הקפיטליסטית אינו מושתת על פיתוח רציף של מיומנות במסגרות יציבות ומשתכללות – אלא על סדרות של מהפכים שבבסיסם הרצון להשתלט על אמצעי הייצור[5]. את מגמת ההתבוללות במערב אפשר להוסיף ולייחס, כפי שעושה חינסקי במאמר אחר, לתסביך שהעלו איתם ארצה יהודי אירופה, שראו בערכי המערב את "אבקת ההלבנה הנכספת, שיש בכוחה להביא מזור לתפיסתם העצמית הנחותה של יהודי אשכנז ולמלט אותם מגורלם האסיאתי"[6].
במאמרה "עיניים עצומות לרווחה", מתבססת שרה חינסקי על שתי תערוכות שהתקיימו במקביל במוזיאון ישראל. האחת קדימה[7], והשנייה אל קברי צדיקים[8]. המאמר עוסק בסוגיות של כינון זהות בשדה האמנות הישראלית. המבט הגלום בהן, לטענתה, מסגיר טיפול-תיקון מגמתי בנושא המזרח, שלמעשה רק ממשיך את מגמות הדיכוי ואת השניות, או הדו-פרצופיות, המובנית בחברה הישראלית. מגמות אלה באות לידי ביטוי לדעת חינסקי, בקהלי היעד השונים שאליהם מכוונות שתי התערוכות: קדימה יועדה לעיניים מערביות, בעוד שאל קברי צדיקים פנתה אל קהל עדתי אתנו-מרוקאי[9] שימוש חוזר, פוסט-מודרניסטי, בתופעות מקומיות מכונה בפי שרה חינסקי "משאב טבע", שמשמעותו, שתוצרי האמנות והעיצוב המודרניסטיים הפכו לתופעות "נוף" בסביבה המקומית והותירו עקבות שהצטרפו לזיכרון הקולקטיבי המרכיב את ההוויה הישראלית הרב-תרבותית[5].
תופעות מקומיות כאלה, שהפכו למקור של השפעה והתייחסות הן: למשל עצי האקליפטוס, התריסול של מרפסות הבתים ובתי הבאוהאוס של תל אביב. בניגוד לאנשי "בצלאל הישן" שביקשו בכל מאודם להיטמע במזרח מתוך אוריינטליזם מערבי-רומאנטי, או לאנשי אופקים חדשים וממשיכיהם, שביקשו להיטמע במערב, יוצרים עכשוויים מבקשים להתחבר למקום בלי לאבד את הקשר הזיקה לאמנות העולמית. תקוותה היא שכשם שהמוזיקה המקומית התמזרחה באהבה, ייתכן שמעט מאבק המזרח ידבק גם באמנות הישראלית, המדשדשת עדיין בביצה המערבית[5].
כשבע שנים לאחר מותה של שרה חינסקי יצא לאור ספרה:
- יגאל נזרי (עורך), מלכות ענווי ארץ: הדקדוק החברתי של שדה האמנות הישראלי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2015
לקריאה נוספת
עריכה- מיכל יפת, חיים עם ספרים 29 שיחות עם אוהבי ספר, הוצאת אחוזת בית
קישורים חיצוניים
עריכה- חיים דעואל לוסקי, מותה של תודעה חילונית: דברים לזכרה של שרה חינסקי, היחידה להיסטוריה ותאוריה, בצלאל, 10: ימין, שמאל ורוח הקודש (אוקטובר 2008)
- דנה גילרמן, עכבר העיר אונליין, האישה שטילטלה את עולם האמנות, באתר הארץ, 27 באוגוסט 2008
- רותי דירקטור, שרה חינסקי ז"ל, בבלוג שלה, "הצופה", 24 באוגוסט 2008
- יותם פלדמן, שרה חינסקי, ביוגרפיה, באתר הארץ, 4 בספטמבר 2009 (הכותב הוא בנה של חינסקי)
גליה יהב, גם לספר חדש של חוקרת התרבות שרה חינסקי, שיוצא שבע שנים אחרי מותה, יש איכות של פצצה מתקתקת, באתר הארץ, 23 באוקטובר 2015
ממאמריה:
הערות שוליים
עריכה- ^ שרה חינסקי באתר GRAVEZ
- ^ 1 2 3 דנה גילרמן, עכבר העיר אונליין, האישה שטילטלה את עולם האמנות, באתר הארץ, 27 באוגוסט 2008
- ^ 1 2 יותם פלדמן, שרה חינסקי, ביוגרפיה, באתר הארץ, 4 בספטמבר 2009.
- ^ שרה חינסקי, "רוקמות התחרה של בצלאל", תיאוריה וביקורת 11 (חורף 1997), עמ’ 177, 193
- ^ 1 2 3 אובייקט ישראלי/עניין של זמן, בית האמנים בירושלים, אוצרת צופיה דקל
- ^ שרה חינסקי, "עיניים עצומות לרווחה: על תסמונת הלבקנות הנרכשת בשדה האמנות הישראלית", תיאוריה וביקורת 20 (אביב 2002), עמ’ 67
- ^ קדימה. המזרח באמנות ישראל
- ^ אל קברי צדיקים. עליות לקברים והילולות בישראל
- ^ שרה חינסקי, "עיניים עצומות לרווחה: על תסמונת הלבקנות הנרכשת בשדה האמנות הישראלית", תיאוריה וביקורת 20 (אביב 2002), עמ’ 59-58