תותח L7
תותח L7 (בשמו הרשמי: Royal Ordnance L7; כינויו בצה"ל: "שָרִיר") הוא שמו של תותח טנקים תוצרת בריטניה, בקוטר 105 מילימטרים (4.1 אינץ') ובאורך 52 קליברים, שהוכנס לשימוש לראשונה בשלהי שנות ה-50 של המאה ה-20. ה-L7 נחשב לאחד מתותחי הטנקים המוצלחים בזמנו, והותקן במרוצת השנים על כלי רק"ם רבים ברחבי העולם ויוצר בכמויות גדולות. עדות ליעילותו ניתן למצוא בכך שגם בשנות האלפיים הוא נמצא בשימוש.
 | |
| תותח L7 עם שרוול תרמי על טנק M1 אברמס | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
artillery model  |
| מדינה מייצרת |
 הממלכה המאוחדת |
| יצרן |
Royal Ordnance Factory |
| משתמשים עיקריים |
הצבא הבריטי |
| שנת ייצור | 1959–היום |
| תקופת השימוש |
1959–הווה (כ־65 שנים) |
| מערכה מרכזית | מלחמות ישראל |
| מידע טכני | |
| משקל | 1,282 ק"ג |
| מרכב | טנק |
| מערכות נשק | |
| קליבר | 105 מ"מ |
| אורך קנה | 52 קליברים |
| סוגי תחמיש | כדור טנק |
| קצב אש | 10 פגזים/דקה |
  | |
פיתוח
עריכהבמהלך המרד ההונגרי האנטי קומוניסטי ב-1956, טנק T-54A נתפס על ידי המורדים ההונגרים והובא לשגרירות הבריטית בבודפשט. בחינה של מיגון וכוח האש של הטנק הביאה את הבריטים למסקנה כי תותח ה-20 ליטראות, מערכת הנשק העיקרית של הצבא הבריטי, איננו מספק.[1] בתוך כך הוחל בפיתוח של תותח בקוטר 105 מ"מ, שתוכנן להתאמה בטנקי הצנטוריון. ב-1959 הוכנס לראשונה טנק צנטוריון 7, החמוש בתותח החדש.
מאוחר יותר, ארצות הברית אימצה את התותח M68, שפותח על בסיס ה-L7, ושימש את טנקי הפטון ומאוחר יותר גם את טנק ה-M1 אברמס. בשנת 1961 הסכימו הבריטים למכור לישראל את התותח, שכינויו בצה"ל "שָרִיר", וב-1963 החלו בהרכבתו בטנקי השוט הישראלי, וערב מלחמת ששת הימים היו כל טנקי השוט מצוידים בתותח זה.
שירות
עריכההתותח בצה"ל
עריכהבמלחמת ששת הימים נטלו טנקי השוט חלק מכריע בקרבות שנערכו בסיני במלחמת ששת הימים ב-1967. מיומנות הצוותים, השריון העבה ואיכות התותח סייעו לכוחות השריון של צה"ל להכריע קרבות שריון בירי מטווחים ארוכים. במהלך הקרבות גילו טנקי השוט עליונות מוחלטת, והיו חלק מציר ההבקעה בציר הצפוני. בנוסף, טנקי השוט חסמו את הצבא המצרי הנסוג תוך תפיסת מעברי מפתח וניהול קרבות שריון בציר המרכזי.
במלחמת יום הכיפורים טנקי השוט הצה"ליים הוכיחו שוב את איכותם. חטיבות 7 ו-188 שהיו מצוידות בטנק השוט-קל, שעליו הורכב התותח החדש, ושודרג המנוע וטווח הפעולה, היוו את עמוד השדרה של ההתגוננות נגד התקפות השריון הסורי. אוגדה 146 שהייתה מושתת על טנקי שוט, פתחה בהתקפת הנגד בחזית הצפונית. כמו כן, כוחות המצוידים בטנקי השוט המשודרגים פרצו לתוך סוריה, הדפו את התקפות הנגד של חילות הסיוע העיראקיים והירדנים. כמו כן, הם גילו עמידה איתנה בקרבות הבלימה בחזית המצרית.[2]
בניתוחים שבוצעו לאחר מלחמת יום הכיפורים, התבררה החלפת התותחים בטנקי השוט הצה"ליים כמשפיעה ואף מכרעת. קצב האש של צוות מיומן בעזרת התותח הזה היה גבוה, ועמד על 10 בדקה, בעוד הטנקים הסובייטים, דוגמת הT-54/55, שהיה טנק מקביל לצנטוריון, ירה בקצב אש מקסימלי של 4–5 פגזים בדקה. יתרון זה של טנקי הצנטוריון אשר השתמשו בתותח ה-L-7 היה בעל השפעה מכרעת בקרבות ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים.[3]
התותח על כלל גרסאותיו (בכלל זה גם ה-M68) הותקן גם בטנקי טירן 4 ו-5 שנתפסו שלל, בכלל גרסאות המגח ובטנקי המרכבה סימן 1 וסימן 2.
צבאות אחרים
עריכההתותח הותקן גם בטנק הלאופרד 1 הגרמני, הסטרידסואגן 103 השוודי וה-Type 74 היפני ועוד רבים אחרים. נערכו ניסיונות גם להתקין תותח מסוג זה על הנגמ"ש האופני הקל האמריקאי, סטרייקר.
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ Zaloga, Steven. (2004). T-54 and T-55 Main Battle Tanks 1944–2004. Oxford: Osprey, p.39.
- ^ אלוף-משנה שאול נגר מדליות השריון 15 בדצמבר 2009 באתר יד לשריון (ראו פסקה: טנק שוט-קל)
- ^ Dunsten, Simon. Centurion vs T-55', Yom Kippur War 1973, 2009 Osprey Publishing Ltd, p. 28