ויקיפדיה

תעסוקת נשים בישראל

תעסוקת נשים בישראל היא סוגיה חברתית, הכוללת בתוכה שאלות מגדריות, סוציולוגיות וכלכליות, ונמצאת על סדר היום הפוליטי, הכלכלי והחברתי. כשלים וחסמים רבים הניצבים בפני נשים סביב סוגיה זו, מגדילים את הפערים הבין מגדריים. נושא זה של תעסוקת נשים מורכב ממספר התייחסויות ונקודת מבט שונות, אשר כוללות בין השאר גורמים מגוונים, וביניהם: שיעורי גובה תגמול ושכר, אחוזי תעסוקה, קידום לעמדות בכירות.

עדיין ניכר פער בין המגדרים,[1] ונשים נתקלות פעמים רבות ב"תקרת זכוכית" המקשה עליהן להתקדם לתפקידי ניהול ולהתמקם בעמדות בכירות במשק.[2] בישראל, חלה עלייה בשיעורי התעסוקה של נשים ונכון לשנת 2019 הם בין הגבוהים במדינות ה-OECD.[3]

מגמות בתעסוקת נשים בישראל

עריכה

מדינת ישראל בשנות החמישים הייתה נחשבת למתקדמת ונדיבה במדיניות הרווחה המשפחתית עבור נשים עובדות. הנסיבות ההיסטוריות, הפוליטיות והדמוגרפיות של מדינת ישראל בשנות החמישים שימשו את הקרקע לכך.[4] למדינה הצעירה בראשיתה, הייתה תלות גבוהה בעבודתן של הנשים ובשיעורי ילודה גבוהים, ותלות זו גרמה למדינה להקצות משאבים רבים במציאת תמיכה לאימהות עובדות. איגודי עובדים בעלי עמדה חזקה לצד מודעות מפותחת לחקיקה בתחום העבודה, העניקו הטבות אשר אפשרו לנשים ואימהות לעבוד וקיבעו אותה כנורמה רצויה.[5]

שינויים רבים, מהותיים ומהירים, עברו על החברה בישראל בתחום זה של תעסוקת נשים, מחד גיסא, ישראל היא בעלת שיעור תעסוקת נשים בכלל ואימהות בפרט מהגבוהים בעולם, אולם מאידך גיסא, השינויים שהתרחשו בעשורים האחרונים דחקו את ישראל בפער גדול לתחתית רשימת המדינות המפותחות מבחינת הקצאת משאבים לעידודן של נשים להשתלב בשוק התעסוקה ומבחינת השקעת משאבים בהסברה וקידום של שוויון הזדמנויות בתחום זה.

בין השינויים אשר התרחשו בישראל ניתן למנות את הליכי ההפרטה של חברות ממשלתיות, שינויים בכוחות השוק המתבטאים בהיחלשות האיגודים המקצועיים, חוסר אכיפה של חוקי התעסוקה, כניסתם של ארגונים בעלי אמות מידה בין-לאומיות השונות מהנהוג בישראל, אשר מחלישים את המסגרות וההגנות אשר היו נהוגות כלפי אימהות עובדות וכלפי התעסוקה בקרב משפחות.[6]

בשנים האחרונות קיימת התקדמות משמעותית בהעלאת הנושא של קידום מעמד האישה לסדר היום הציבורי. הרפורמות נתמכות על ידי הוועדה לקידום שוויון מגדרי בכנסת, משרדי ממשלה כגון משרד הכלכלה ומועצות וארגונים התומכים בקידום נשים (אמונה, שדולת הנשים, נשות אמי"ת, ויצו, נעמ"ת ועוד). אולם, על פי משרד התמ"ת בשנת 2011, הרפורמות אשר גופים אלו מקדמים, נמצאות בתחילת דרכן, ואינן זוכות לבמה ציבורית מספקת וראויה.[6]

הפער המגדרי בשוק העבודה הוא חוצה תרבויות ומדינות ובעל השפעה על הכלכלות המקומיות. בתעסוקה ובשכר פער זה נותר משמעותי על אף מאבק רב שנים לשוויון מגדרי. הפער המגדרי קשור בגורמים רבים, ביניהם היסטוריים, תרבותיים והשכלתיים. בשוק העבודה הפער בין גברים לנשים מופיע במדדי תעסוקה מגוונים: בשיעור התעסוקה, בכמות שעות העבודה, בהכנסה, בשכר השעתי ועוד.[7] הפער המגדרי מופיע בהיבטים שונים של הקריירה, החל משיעור תעסוקה, דרך קידום לעמדות ניהוליות, היקפי משרה, סלקציה מקצועית, שכר שעתי, הכנסות ושביעות רצון מהעבודה.[8]

שיעורי התעסוקה בקרב נשים

עריכה

המדדים לבחינת שיעורי התעסוקה, הם באמצעות שיעור ההשתתפות בכוח העבודה (שנכללים בו גם מי שמחפש עבודה בפועל), שיעור התעסוקה, שיעור האבטלה. כאשר בוחנים את סוגיית השתתפות של נשים בכוח התעסוקה לאורך השנים, ניכר כי שיעור השתתפותם בכוח התעסוקה היה נמוך משמעותית משיעור השתתפותם של הגברים בכוח התעסוקה. הגורמים לכך היו בין השאר עמדות ישנות בדבר תפיסה מסורתית על חלוקה מגדרית של המטלות במרחב המשפחתי ובמרחב הציבורי, אפליית מעסיקים בלתי פורמלית ותפיסות תרבותיות.[1]

חוקרי מגדר העוסקים בסוגיית התעסוקה, סבורים כי החסם העיקרי המעכב כיום את השתלבותן בצורה מלאה ושוויונית של נשים בשוק העבודה הוא חוסר היכולת והקושי לתווך בין הצרכים השונים של המשפחה ושוק התעסוקה, ולמצוא את האיזונים בין צורכי העבודה לצורכי המשפחה. הבדלים אלו נובעים בין השאר מתפיסות מסורתיות מושרשות שנשים הן הנושאות העיקריות בנטל עבודות הבית והטיפול בילדים. בדו"ח ה-OECD על נושא זה, נכתב כי בקרב הנשים חלה עליה ניכרת בשיעורי ההשתתפות בכוח העבודה במהלך השנים, אך עדיין ישנם היבטים שונים בתחום העבודה אשר קיימים בהם פערים מגדריים מהזוויות השונות של הסוגיה.[9]

לאורך שנים, אנו עדים לכך כי שיעורי העסקה של ציבור הנשים בשוק התעסוקה, היו נמוכים בהשוואה לשיעורי העסקה של ציבור הגברים. עם זאת, בעשורים האחרונים פחת הפער ביניהם. על פי מספר מחקרים שנכתבו בנושא נמצא כי פערים מגדריים בשיעורי ההשתתפות בכוח העבודה באוכלוסייה היהודית הולכים ומצטמצמים וכיום הפערים העיקריים מתמקדים בעיקר באופי, איכות ומרכיבי התעסוקה אשר מכילים בתוכם את מספר שעות העבודה השבועיות, גובה השכר ואפשרויות העומדות בפני הנשים לקידום עתידי.[1]

לפי דו"ח של הלמ"ס מחודש דצמבר 2019, 1,911 מיליון נשים מצויות במעגל העבודה לעומת 2,068 מיליון גברים. אחוז הנשים העובדות עומד על 59% לעומת 66.9% בקרב הגברים. מבין הבלתי מועסקים אחוז הנשים עמד על 3.2% לעומת 3.6% בקרב הגברים. בקרב נשים בנות 15 ומעלה שיעור התעסוקה[10] הוא 57.1% לעומת 64.5% בקרב הגברים.[11]

שיעורי התעסוקה של נשים בישראל בשנת 2019 היו בעשור האחרון בין הגבוהים במדינות ה-OECD. בשכבת הגיל 35–44, נראתה בולטות משמעותית בעלייה בשיעור התעסוקה של אימהות לילדים קטנים שהשתלבו בשוק העבודה, ואילו שיעור הגידול המשמעותי הגבוה ביותר הוא בקרב שכבת הגיל 55–64, בקרב נשים העומדות לפני גיל פרישה. בשנת 2004 לאחר עבודה מאומצת של הוועדה שדנה בהעלאת גיל הפרישה לנשים, החל יישומה בפועל וגיל הפרישה לנשים עלה מגיל 60 עד גיל 62.[3] הצטברות שנות הוותק המעשיות של חתך גיל זה בכוח העבודה, היה אחד מהגורמים המשמעותיים לשיעורן הגבוה בשוק התעסוקה ביחס לחתכי גיל אחרים.

רמת השכלה ובחירת מקצוע

עריכה

באופן כללי קיים מתאם ברור בין העלייה ברמת ההשכלה לשיעורי התעסוקה הגבוהים. בין השנים 1999–2013, ניתן להבחין כבר בגילאים צעירים, בזמן רכישת ההשכלה התיכונית עלייה משמעותית ניכרת בהתאמה בקרב שני המינים הזכאים לתעודת בגרות, והדבר אף ניכר באחוזים הגבוהים בקרב בנים ובנות גם יחד, אשר עומדים בדרישות הסף בבואם להתקבל למוסדות לימודים להשכלה גבוהה. למרות העלייה שנראתה בקרב שני המינים במקביל, בקרב הבנות נראתה עלייה משמעותית של שיעור הזכאיות לתעודת בגרות באחוזים גבוהים מעל הבנים ובממוצע הציונים שלהן שעלה אף הוא.[3]

עם זאת, כשבאים למקד את סוגיית פערי השכר המגדריים, נראה כי אחד מהגורמים בעלי ההשפעה הגבוהים ביותר, נעוצים בנקודת הזמן בתקופת הלימודים התיכוניים בעת בחירת המקצועות המוגברים ובמספר היחידות לבגרות במתמטיקה. שיעורם של מקבלי תעודת בגרות בדגש על מקצועות טכנולוגיים גבוה יותר בקרב בנים, וישנו רוב גברי במקצועות בחירה מוגברים כמו מדעי המחשב ופיזיקה, ורוב נשי באומנויות – אמנות, ספרות, תיאטרון וכדומה.

ההבדלים המגדריים ניכרים גם בהשכלה הגבוהה. כבר יותר משני עשורים ששיעור הנשים הפונות להשכלה גבוהה גדול יותר ומספרן במוסדות האקדמיים גבוה ממספר הגברים. עם השנים גדל גם שיעור הנשים הממשיכות לתארים מתקדמים, ובשנת 2017 שיעור הנשים בקרב מקבלי התואר הראשון עמד על 58%, בתואר שני 63%, ואילו בתואר השלישי - 53% מהזכאים לתואר הן נשים. עם זאת, גם כאן השוני המגדרי בין החוגים גדול: נשים פונות יותר למקצועות טיפוליים וחינוכיים כגון סיעוד, עבודה סוציאלית וחינוך, וגברים למקצועות מתמטיים, ובמרבית המקצועות לא חל שינוי משמעותי ב-28 השנים האחרונות. בתחום מדעי החברה ותחום העסקים והניהול, חל גידול ניכר בשיעור הנשים הלומדות. כמו כן, נשים הן למעלה מ-50% מהסטודנטים בפקולטות לרפואה ולמשפטים. במדעים מדויקים, קרי במתמטיקה, סטטיסטיקה ומדעי המחשב, מספרם המוחלט של הסטודנטים לתואר ראשון גדל פי שלושה בין השנים 2000 ו-2014, אך היות שבקרב גברים העלייה הייתה חדה יותר, חלקן היחסי של הנשים ירד. עד תחילת שנות האלפיים חלה עלייה בשיעור הנשים במקצועות ההנדסה, בעיקר בתחומי הנדסת ביולוגיה, כימיה ומזון והנדסת תעשייה וניהול, אך מאז שיעורן בתחומים אלו הולך ויורד.[3]

ניתן למצוא שונות מגדרית גם בהעדפת המקצוע: בתחומים חינוכיים וטיפוליים יש רוב נשי, ואילו בתחומים הטכנולוגיים יש רוב גברי. פערים גבוהים במיוחד בין גברים לנשים נמצאו בקרב עובדים ללא השכלה גבוהה, אך בקרב בעלי השכלה גבוהה ניכרו הבדלים פחותים בהרבה. אולם בין הפער בין גברים לנשים בסוג התעסוקה לפערי השכר בשוק העבודה מתקיים קשר מנוגד: בקרב חסרי השכלה גבוהה פערי שכר נמוכים, ואילו בקרב בעלי השכלה גבוהה ניכרו פערי שכר גבוהים, והגברים האקדמאים מרוכזים במקומות תעסוקה שנמצאים בדירוג הגבוה של מקבלי השכר.[3] במקצועות מסוימים הנחשבים "נשיים" – בדרך כלל סיעוד, טיפול בילדים והוראה תנאי שכר ואפשרויות הקידום הם לרוב פחותים יותר מאשר במקצועות הנחשבים "גבריים".[12]

פערי השכר בשוק העבודה

עריכה

אחד הפערים המגדריים השכיחים בשוק העבודה הוא פערי השכר. בשנת התשמ"ו-1996 נחקק חוק שכר שווה לעובדת ולעובד,[13] אולם אף על פי כן יש בשוק העבודה פערי שכר בין גברים לנשים. בראשית שנות התשעים הכנסתה של אישה שכירה בישראל הייתה 57% מהכנסת הגבר,[14] ובשנת 2013 הכנסת האישה הייתה 68% מהכנסת הגבר.[15]

על פי דו"ח של משרד האוצר משנת 2013, מאז שנות ה-90 לא חלו תמורות משמעותיות בהבדלים בין שכר הגברים לעומת שכר הנשים במשרדי הממשלה השונים. אולם הפערים ברכיבי השכר שונים הצטמצמו.[16] דו"ח משנת 2018 מעלה כי בחברות ממשלתיות השכר הממוצע ברוטו למשרה מלאה לאישה עמד בשנת 2018 על כ-72% מהנתון המקביל לגבר וכ-76% בשלטון המקומי בהשוואה לגברים.[17] מדו"ח נוסף עולה כי בתפקידים בשירות המדינה חלה עלייה בצורה עקבית בשכר הנשים מ-75% בשנת 2009 ל-83% בשנת 2019. לפי נתוני שנת 2018, פערי השכר בין נשים לגברים, במשרדים ממשלתיים ובגופי הביטחון עדיין גבוהים בהחלט, אך ניתן לראות עלייה נכרת במגמה של צמצום פערים: 17% במשרדי ממשלה, 27% במערכות הבריאות ו-24% במערכות הביטחון.[18]

הגורם המשמעותי ביותר בפער השכר המגדרי הוא מספר שעות העבודה: 57 אחוז מהפער נובע מהיקף המשרה הנמוך יותר של נשים.[19] ככלל, נשים נוטות יותר מגברים להיות מועסקות במשרות חלקיות, והיקף המשרה שלהן, קרי מספר שעות העבודה השבועיות, נמוך מזה של גברים. הסיבה העיקרית לכך היא שחלקן של הנשים בגידול הילדים ובמטלות הבית עדיין גדול יותר מחלקם של הגברים. גם בקרב המועסקים במשרה מלאה נשים עובדות בממוצע פחות שעות מגברים (שכן הן נוטות פחות לעבוד שעות נוספות).[3] הגורם השני בחשיבותו לפער השכר (14%), הוא ההבדל בין משלחי היד והענפים שבהם מועסקים גברים ונשים – כלומר, גברים פונים לתפקידים שהשכר הממוצע בהם גבוה יותר.[20] ניתן למנות מספר גורמים נוספים לפערי השכר בשוק העבודה: הבדלים במאפייני התעסוקה, כגון שעות עבודה, היקפי משרה, יציאה לחופשות לידה ופסקי זמן לצורך טיפול בילדים, וכן הבדלים בצמיחת השכר בשוק העבודה.[3]

במערכת הבריאות נשים כמעט ואינן מועסקות במשרות ניהול, ועל כן ניכר פער בשכרן של נשים רופאות בשיעור של כ-23% בממוצע לעומת רופאים. כמו כן, תפקידים בדירוגים גבוהים המתאפיינים בשכר שעתי גבוה, מאוישים לרוב על ידי גברים. בממוצע, נשים עובדות כ-7 שעות נוספות פחות מעמיתיהם הגברים ומנצלות כ-5 שעות בממוצע של מחלה יותר מדי חודש.[16] כך גם בשלטון המקומי בתאגידים פערי השכר בין גברים לנשים נובעים במידה רבה מהבדלים במקצועות ובחלוקה לרובדי שכר ומייצוג גבוה של גברים במשרות ניהול.[17]

מעבר להשלכה הכלכלית לטווח הקרוב לפערי השכר בין גברים לנשים, ישנן השפעות כלכליות לטווח הרחוק בעת גיל הפרישה: מאחר שהיקף העבודה והשכר של נשים במהלך השנים נמוך בממוצע ביחס לגברים, וכן יציאות לחופשות לידה וקטיעת רצף תעסוקתי לצורך גידול הילדים – לכל אלה יש השפעות עתידיות על החיסכון הפנסיוני של נשים אשר נמוך משמעותית ביחס לחיסכון הפנסיוני של גברים.[3]

השפעת הנישואין על תעסוקת נשים

עריכה

לפי דו"ח של הלמ"ס לשנת 2020, נמצא כי לנישואין יש השפעה גבוהה יותר על תעסוקת הנשים מאשר על תעסוקת הגברים. 17% מהנשים עשו שינוי בתעסוקה בעקבות נישואיהן, לעומת 12% מהגברים. עוד עולה מהדו"ח כי לנישואין יש השפעה נגדית ישירה משני הכיוונים: 4% מהנשים השתלבו בכוח התעסוקה בעוד שמספר זהה מהנשים פרש מכוח התעסוקה בשל כך, 3% מהנשים הפחיתו את שעות העבודה שלהן, ו-2% מהנשים עברו למקום עבודה אחר. בקרב נשים מהמגזר הערבי – כשליש (34%) מהנשים הערביות בנות 20–44 שהיו מועסקות, שינו את מצב התעסוקה שלהן עקב נישואיהן, מהן רובן (82%) הפסיקו לעבוד או הקטינו את היקף משרתן.[21] לפי נתוני הלמ"ס לשנת 2018, ב-71.6% ממשקי הבית שבהם יש מפרנס אחד, המפרנס הוא גבר. עוד ניתן לראות מנתונים אלה, על חוסר שביעות רצון בקרב מחצית מהאימהות לילדים עד גיל 17 שעובדות במשרה מלאה, אשר מדווחות על חוסר איזון מספק בין העבודה לבין עיסוקיהן הנוספים.[22]

השפעת לידה והורות על תעסוקת נשים

עריכה

על פי ניתוח של מומחים בחקר המגדר שבוחנים את סוגיית הפערים המגדריים בין גברים לנשים הקיימים בשוק העבודה, ניתן להבין כי הדילמה העיקרית בשילובם של נשים בשוק העבודה באופן שוויוני טמונה באתגר לשלב בין צורכי העבודה וצורכי המשפחה.[9] לפי הדו"ח של הלמ"ס, 37% מבני 20–44 שמועסקים כיום או שהיו מועסקים בעבר ונולדו להם ילדים, עשו שינוי בתעסוקה בעקבות הולדת ילד: 53% מהנשים ו-18% מהגברים. 24% מהנשים פרשו משוק התעסוקה לצורך גידול ילדים, 19% מהנשים הפחיתו את אחוזי משרתן, 3% מהנשים יצאו לחופשה ללא תשלום, 3% מהנשים שינו מקום תעסוקה ו-2% שינו מקצוע או תפקיד (3% עשו שינוי אחר בתעסוקה).[21]

הלידה וההורות מהוות נקודת מפנה קריטית במהלך חייהם של בני זוג. ההורות דורשת משאבים וזמן רב, המשפיעים באופן חד על קבלת החלטות, ועל חלוקת העבודה המגדרית בתא המשפחתי ובתעסוקה, בטווח הקצר והארוך. חלוקת העבודה המגדרית אינה שוויונית ופוגעת בביצועי אימהות בשוק העבודה (שיעור השתתפות, הכנסות, שעות עבודה, שכר שעתי, קידום, קבלה לתפקיד ניהולי ועוד ובביצועי אבות במשק הבית (טיפול וקשר עם ילדיהם, מטלות בית).[7]

חופשות לידה וטיפול בילדים הם בין הגורמים המאלצים נשים לקחת הפסקות לעיתים גם לפרקי זמן ארוך במהלך שנות עבודתן, כך שלרוב אין להן רצף תעסוקתי מלא. קיטועים אלו ברצף התעסוקתי, עלולים להביא לקשיים משמעותיים בצבירת ניסיון, בירידה ברכישת כישורים מקצועיים אל מול שוק התעסוקה המתקדם והמשתנה במהירות גבוהה ולפגיעה בשוויון ההזדמנויות שלהן להתמודד על משרות בעלי דירוגים ודרגות מתקדמות. תימוכין לקושי ברציפות התעסוקתית ניתן ללמוד מכך שבשנת 2014 לדוגמה, היו 41% מהיולדות בישראל אשר בחרו להאריך את חופשת הלידה ולקחת יותר מחופשת הלידה אשר בגינה הן מקבלות מהביטוח הלאומי החזר מלא של שכרן – תקופה של 14 שבועות. בעניין זה יש להתייחס לשיעור הילודה הגבוה בישראל – 3.1 ילדים בממוצע לאישה – שמשפיע על רציפות העבודה שלהן.

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה
  • דפנה יזרעאלי, (1999). המיגדור בעולם העבודה, בתוך: ד. יזרעאלי, א. פרידמן ועמיתיהן, מין, מגדר ופוליטיקה, תל אביב: קו אדום. עמודים 167–216.

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ 1 2 3 שלי מזרחי-סימון, נשים בישראל: סוגיות מרכזיות מוגש לוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי מסמך לקראת הכנסת ה-20, באתר הכנסת: מרכז המחקר והמידע, ‏31 במאי 2015
  2. ^ OECD, Closing the Gender Gap, 2012-12-17 doi: 10.1787/9789264179370-en
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 צוות מרכז טאוב, בדיקת מצב: נשים בשוק התעסוקה בישראל, באתר מרכז טאוב, ‏10 בדצמבר 2019
  4. ^ M. AJZENSTADT, J. GAL, Appearances Can Be Deceptive: Gender in the Israeli Welfare State, Social Politics: International Studies in Gender, State & Society 8, 2001-09-01, עמ' 292–324 doi: 10.1093/sp/8.3.292
  5. ^ Berkovitch, N, From motherhood to citizenship : women's rights and international organizations, Baltimore: Johns Hopkins University Press, 1999
  6. ^ 1 2 מיכל פרנקל, מדיניות שילוב עבודה – משפחה: ממצאים מארגונים בינלאומיים, מדינות ומעסיקים – סקירת ספרות, משרד התמ"ת: מחקר וכלכלה, נובמבר 2011, עמ' 2
  7. ^ 1 2 רון לייזר, נקודת מפנה: השפעת לידה והורות על הפער המגדרי בתעסוקה, עבודה לקראת קבלת תואר מוסמך, אוניברסיטת תל-אביב, יוני 2019, עמ' 7
  8. ^ לפי דו"ח של הלמ"ס לשנת 2020, 90% מהנשים המועסקות, מרוצות מעבודתן (לעומת 86% מהגברים), 58% מהנשים מרוצות מהכנסתן.
  9. ^ 1 2 החוק לעידוד של שילוב וקידום נשים בעבודה והתאמת מקומות עבודה לנשים, תשס"ח 2008 – דוח המועצה הציבורית לשילוב וקידום נשים בעבודה – המלצות ליישום החוק, משרד הכלכלה, אוגוסט 2013
  10. ^ חישוב אחוז המועסקים מכלל האוכלוסייה.
  11. ^ נתונים מסקר כוח אדם לחודש דצמבר, לרבעון הרביעי ולשנת 2019 (עמ' 4), באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ‏30 בינואר
  12. ^ אסנת פיכטלברג-ברמץ ורונית הריס. נשים בהשוואה לגברים בעולם העבודה, מינהל מחקר וכלכלה במשרד הכלכלה, 2011; OECD. Closing the Gender Gap: Act Now, OECD Publishing, 2012 [1]
  13. ^ חוק שכר שווה לעובדת ולעובד, תשנ"ו-1996 [2]
  14. ^ הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, לקט נתוני לרגל יום האישה הבינלאומי 6, במרץ 2013.
  15. ^ הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, לקט נתוני לרגל יום האישה הבינלאומי 4, במרץ 2015
  16. ^ 1 2 משרד האוצר, אגף שכר והסכמי עבודה, דין וחשבון על הוצאות השכר בשירות המדינה, בגופי הביטחון ובשירות בתי הסוהר לשנת 2013, דצמבר 2014.
  17. ^ 1 2 דו"ח הממונה על השכר של הגופים הציבוריים לשנת 2018, אגף השכר והסכמי עבודה, משרד האוצר, 28 ביוני 2020.[3]
  18. ^ דו"ח הממונה על השכר בשירות המדינה וגופי הביטחון לשנת 2018, אגף השכר והסכמי עבודה, משרד האוצר, 4 בפברואר 2020. [4]
  19. ^ הדס פוקס, חלוקת עבודה: פערי שכר בין נשים לגברים בישראל, מרכז טאוב, 1.3.2017; מדו"ח של הלמ"ס לשנת 2014 נמצא כי בשנת 2013 גברים עבדו בממוצע 44.9 שעות שבועיות, ונשים 35.8 שעות שבועיות. 66.7% מכלל הנשים העובדות עבדו במשרה מלאה, בעוד בקרב הגברים 86.6% מהגברים עבדו במשרה
  20. ^ הדס פוקס, חלוקת עבודה: פערי שכר בין נשים לגברים בישראל, באתר מרכז טאוב, ‏1.3.2017
  21. ^ 1 2 הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, לקט נתונים לרגל יום האישה הבין-לאומי 2020, 5 במרץ 2020, עמ' 10. [5]
  22. ^ הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, לקט נתונים לרגל יום האישה הבין-לאומי 2020, 5 במרץ 2020, עמ' 1
אוחזר מתוך "https://he.wiki.x.io/w/index.php?title=תעסוקת_נשים_בישראל&oldid=39481689"