F-11 טייגר

F-11 טייגר (אנגלית: Grumman F11F/F-11 Tiger) היה מטוס קרב סילוני חד-מושבי מהדור השני מתוצרת חברת המטוסים האמריקאית גראמן. המטוס היה בשירות בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20. במקור, נקבע מטוס הטייגר, בשנת 1955, בשם: F11F טייגר, אך בשנת 1962 הוחלף שמו ל-F-11 טייגר.

F-11 טייגר
Grumman F-11 Tiger

מטוסי טייגר במבנה
מטוסי טייגר במבנה
מאפיינים כלליים
סוג	מטוס קרב
ארץ ייצור
יצרן	חברת גראמן
טיסת בכורה	30 ביולי 1954
תקופת שירות	1956–1969 (כ־13 שנים)
צוות	1
יחידות שיוצרו	200
משתמש ראשי	צי ארצות הברית
ממדים  אורך 14.3 מטר גובה 4 מטר רוחב 9.6 מטר שטח כנפיים 23 מטר רבוע משקל ריק 6,500 ק"ג משקל טעון 21,280 ק"ג משקל המראה מרבי 10,900 ק"ג
ביצועים  מהירות מרבית 1.1 מאך (1,170 קמ"ש) בגובה 35,000 רגל (11,000 מטר) קצב נסיקה 27 מטר/שנייה טווח טיסה מרבי 1,275 קילומטר עומס כנף 420 ק"ג למטר רבוע
חימוש  תותחים 4 תותחי "קולט" MK-12 עם 125 פגזים כל אחד טילים 4 טא"א AIM-9 סיידוויינדר
הנעה  מנוע 1× "רייט" J65-W-18 סילוני
תרשים

ה-F11F/F-11 שימש גם כמטוס פעלולים ואווירובטיקה של הצי האמריקאי בין השנים 1957–1969.

חברת גראמן ייצרה כ-200 יחידות של המטוס. היחידות האחרונות יוצרו ונשלחו ב-23 בינואר 1959.

עיצוב ופיתוח

הצוות האווירובטי של הצי האמריקאי ליד ה-F11F-1. צולם בשנת 1958

במקור, הטייגר אמור היה להיות דגם מתקדם של מטוס ה-גראמן F-9 קוגאר. במסגרת פרויקט שנקרא G-98, אמור היה ה-F-9 הישן לעבור תהליך של מודרניזציה. זאת, על ידי החלפת רכיביו האלקטרונים במתקדמים יותר ושיפור עיצובו החיצוני לאווירודינמי יותר. לבסוף, בעקבות כל כך הרבה שינויים, חיצוניים ופנימיים, הפך המטוס לדגם בפני עצמו ולמתקדם בתקופתו.

הפוטנציאל שבעיצובו לשבור את מחסום הקול והפחתת הגרר, עורר התעניינות בצי האמריקאי. עד לשנת 1953, עיצובים ושינויים נוספים הובילו ליצירת מטוס קרב השונה בכל מרכיביו מהדגם שעליו נשען - ה-F-9 קוגאר.

שינויים עיקריים היו בעיצוב הכנפיים - קיבוען לגוף המטוס ("כנף דלתא" - זוג הכנפיים במטוס מחוברות - ויוצרות מין "כנף אחת" גדולה בצורת משולש המחוברת לגוף המטוס), הובילו לשיפור במהירותו, הגברת העילוי - דבר המקנה יתרון בזמן קרבות אוויר בגובה נמוך. המאזנות עברו שינוי ניכר ופרצו דרך חדשה בשיטה של ייצור כנפי מטוסים, לעומת הדרכים המסורתיות של שימוש בספוילרים. הגאי הגובה מוקמו נמוך בגוף המטוס על-מנת שיוכל לטוס במהירות על-קולית. כמו כן, כדי שיוכל לנחות על נושאת מטוסים בצורה טובה יותר, הוטו כנפיו בזווית שיפוע כלפי מטה. גם המדפים עברו שינוי ניכר, יחסית לתקופה.

למטוס הותאם מנוע מדגם "רייט" J65, שתוכנן במיוחד עבור ה-F-11 ונשען על דגם המנוע המקורי - ה"סאפייר".

הצי האמריקאי התרשם מאוד משני אבות הטיפוס, שנקראו: XF9F-8, של ה-F-9, למרות שכבר היה ברור שזהו מטוס קרב חדש בפני עצמו. העיצוב אף הרחיק לכת מן המקור כאשר אבות הטיפוס שונו שוב, ונקראו: XF9F-9, וכבר לא היו נגזרות ה-F-9. מאחר שדגם המנוע בעל המבער האחורי לא היה מוכן בזמן, הדגם הראשון של הטייגר טס ב-30 ביולי 1954, ללא מבער אחורי, אך עם זאת, הגיע למהירות של מאך 1, זמן מועט לאחר ההמראה. אב הטיפוס השני צויד במנוע בעל מבער אחורי והפך למטוס העל-קולי השני של הצי.

המטוס היה למטוס הקרב הסילוני הראשון שהפיל את עצמו. במהלך טיסת ניסוי שנערכה ב-21 בספטמבר 1956 מעל האוקיינוס האטלנטי הטיס תומאס אטרידג' את המטוס בצלילה מתונה מגובה של 20,000 רגל. בגובה של 13,000 רגל ירה צרור בן כ-70 פגזים מתותח 20 המ"מ שבחרטומו ומיד עבר לצלילה חדה יותר עד לגובה של 7,000 רגל על-מנת לירות צרור נוסף. מיד לאחר הצרור השני נפגעו מנוע הסילון וחופת המטוס מעצם לא מזוהה, והטייס נאלץ לשוב לבסיס הטיסה שלו. הפגיעה במנוע לא אפשרה לו לבצע נחיתת חירום והמטוס התרסק במרחק של פחות מקילומטר ממסלול הנחיתה (הטייס ניצל). לאחר ההתרסקות נבדק המטוס ונמצא כי כתוצאה מהצלילה החריפה, מיד לאחר הצרור הראשון, חצה המטוס את המסלול הבליסטי של אותו הצרור, ועקב זאת, שלושה פגזים פגעו בו כ-11 שניות לאחר שהוא עצמו ירה אותם.

F11F-1F סופר טייגר

אב טיפוס של ה-F11F-1F "סופר טייגר", בעל מנוע משופר מדגם: J79-GE-3A. צולם בשנת 1956

בנוסף ל-F11A, חברת גראמן ייצרה גם דגם מתקדם שנקרא: F11F-1F סופר טייגר (F11F-1F Super Tiger). הדגם נוצר בעקבות התאמתו של ה-F11F-1 למנוע חדש מדגם ג'נרל אלקטריק J79.

הסופר טייגר טס לראשונה ב-25 במאי 1956, כשהוא מגיע למהירות 1.44 מאך באחת מטיסות הבכורה שלו. אחרי עוד שיפורי כנפיים, ושיפור המנוע, הגיע המטוס למהירות עצומה בת 2.04 מאך, בגובה 24,466 מטר. למרות זאת, הצי לא הזמין מטוסים מדגם זה, אחרי שלא עמד בדרישות החוזה בין חברת גראמן לצי האמריקאי.

חברת גראמן מכרה את הדגם לחילות אוויר זרים. חיל האוויר ההגנתי היפני, חיל האוויר הגרמני, וחיל האוויר הקנדי הביעו עניין במטוס, אך לבסוף נזנח לטובת רכישת מטוס ה-F-104 סטארפייטר של לוקהיד מרטין. בדיעבד התברר כי חברת לוקהיד מרטין שיחדה פוליטיקאים זרים כדי שיבטיחו את רכישתו של הסטארפייטר על פני הסופר טייגר.

היסטוריה מבצעית

את הקריירה המבצעית החל באפריל 1956, כשלראשונה מטוס טייגר F11F-1 נחת והמריא מנושאת המטוסים "פורסטל" (USS Forrestal).

שבע טייסות של שתי יחידות משנה עיקריות של הצי הפעילו את ה-F11F-1: טייסות VF-21 ו-VF-33 של הצי השני של ארצות הברית (הצי האטלנטי) וטייסות VA-156 (צורפה לטייסת VF-111, בינואר, 1959), VF-24 (צורפה לטייסת VF-211, במרץ, 1959), VF-51, VF-121 ו-VF-191 של הצי השביעי של ארצות הברית (צי האוקיינוס השקט).

הטייגר הופעל מנושאות המטוסים: USS ריינג'ר, USS בון הומה ריצ'רד, USS האנקוק, USS פורסטל, USS סאראטוגה ונושאת המטוסים אינטרפיד.

הקריירה המבצעית של ה-F11F נמשכה ארבע שנים בלבד מכיוון שהוזנח לטובת מטוס ה-F-8 קרוסיידר, ומנוע ה-J65 הוכח כלא אמין. ובכך, הצי האמריקאי ביטל את כל הזמנות ה-F11F-1P (דגם סיור בשטחי אויב). לכן, רק 200 מטוסים יוצרו. לבסוף, יצא משירות פעיל על נושאות המטוסים של הצי ב-1961, אך שימש כמטוס אימונים עד לסוף שנות ה-60.

בשנת 1962 עם החלת שיטת ציון כלי טיס חדשה, שונה סימון המטוס ל-F-11.
צוות האווירובטיקה של הצי - "המלאכים הכחולים" (Blue Angels) הופיעו עם המטוס משנת 1957 עד 1969, עד שהוחלף על ידי ה-F-4 פנטום.

גרסאות

• YF9F-9 - העיצוב המקורי.
• F-11F-1 - דגם חד-מושבי שהותאם לצי האמריקאי. בשנת 1962 נקרא שמו F-11A.
• F11F-1P - יועד לסיור בשטחי אויב.
• F-11F-1F Super Tiger - מטוס F-11F-1 שמנועו הוחלף למנוע מדגם J-79-GE-3A.
• F-11F-2

מפעילות

מטוסי טייגר של טייסת VA-156 על נושאת המטוסים "USS האנקוק" (המטוס הימני בתמונה – עם קצוות כנפיו מקופלים כלפי מטה) עם במפרץ פרל הארבור, 1960.

ארצות הברית

• צי ארצות הברית
  • טייסת VF-21 - הצי האטלנטי (הצי השני).
  • טייסת VF-24 (צורפה לטייסת VF-211, במרץ 1959) - צי האוקיינוס השקט. (הצי השביעי של ארצות הברית).
  • טייסת VF-33 - הצי האטלנטי.
  • טייסת VF-51 - צי האוקיינוס השקט.
  • טייסת VF-121 - צי האוקיינוס השקט.
  • טייסת VF-156 (צורפה לטייסת VF-111, בינואר 1959) - צי האוקיינוס השקט.
  • טייסת VF-191 - צי האוקיינוס השקט.
  • "המלאכים הכחולים" - הקבוצה האווירובטית של הצי האמריקאי.

קישורים חיצוניים

• ניצן סדן, הטייגר של צ'אק נוריס: מטוס הקרב שהפיל את עצמו, באתר כלכליסט, 3 באפריל 2020