חילות האוויר של צבא ארצות הברית
חילות האוויר של צבא ארצות הברית (באנגלית: United States Army Air Forces; בראשי תיבות: USAAF או AAF) היה גוף בצבא ארצות הברית שפעל בשנים 1941 עד 1947 והיה מופקד על הפעלת כלי טיס בצבא. ב-18 בספטמבר 1947 הפך לזרוע נפרדת כחלק מהכוחות המזוינים של ארצות הברית - חיל האוויר של ארצות הברית. השם "חילות האוויר של צבא ארצות הברית" החליף את השם הקודם של הארגון, הגיס האווירי של צבא ארצות הברית, ביוני 1941 במהלך ההכנות להשתתפות אפשרית של ארצות הברית במלחמת העולם השנייה.
 | |
| סמל חילות האוויר של צבא ארצות הברית | |
| פרטים | |
|---|---|
| מדינה |
 ארצות הברית |
| שיוך |
צבא ארצות הברית  |
| סוג | חיל אוויר |
| בסיס האם |
Main Navy and Munitions Buildings, הפנטגון |
| אירועים ותאריכים | |
| תקופת הפעילות |
1941 – 18 בספטמבר 1947 (כ־6 שנים) |
| מלחמות |
מלחמת העולם השנייה |
  | |
במהלך מלחמת העולם השנייה השתתף החיל בלוחמה בזירת אירופה ובזירת האוקיינוס השקט.
- בזירת אירופה - חיל האוויר השתתף בהפצצות יום, על ידי מבנים גדולים וצמודים של מפציצים. החיל ספג אבדות רבות, בעיקר מעל רומניה (תקיפת בתי זיקוק לנפט) ומעל גרמניה (תקיפת מפעלים לייצור חלקים למנועים). בעקבות כניסתו לשירות של מטוס הקרב החדש P-51 מוסטנג אבדות החיל פחתו, ומטוסים רבים של חיל האוויר הגרמני (הלופטוואפה) הופלו.
- בזירת האוקיינוס השקט - החיל הפעיל מפציצים מדגם B-29, שהמריאו מסין להפצצות על יפן. בתחילת המערכה נערכו הפצצות מדויקות, אך משנת 1944 החלו הפצצות רחבות שיצרו דליקות, במטרה להשמיד את המפעלים היפניים. ערים רבות נפגעו, ובמהלך ההפצצות הכבדות על טוקיו נהרגו יותר ממאה אלף בני אדם.
מפציץ מדגם B-29 שימש להטלת פצצות האטום על הערים היפניות הירושימה ונגסאקי באוגוסט 1945 - הפצצות שהביאו לכניעתה של יפן, ולסיומה של המלחמה.
הקמה
עריכהבעיות הפיקוד בחיל האוויר
עריכהשורשיהם של חילות האוויר של צבא ארצות הברית התעוררו בגיבוש תיאוריות של הפצצות אסטרטגיות בבית הספר הטקטי של חיל האוויר של ארצות הברית שנתנו תנופה חדשה לטיעונים למען חיל אוויר עצמאי, שהוביל הגנרל בילי מיטשל. למרות תפיסה של התנגדות ואף חסימה אז על ידי הבירוקרטיה במטכ"ל של מחלקת המלחמה, שחלק ניכר ממנה היה מיוחס למחסור בכספים, חיל האוויר עשה מאוחר יותר צעדים גדולים בשנות ה-30, הן מבחינה ארגונית והן מבחינה דוקטרינית. שבה נוצרה אסטרטגיה המדגישה הפצצות מדויקות של מטרות תעשייתיות על ידי מפציצים ארוכי טווח וחמושים בכבדות.
צעד גדול לקראת חיל אוויר נפרד הגיע במרץ 1935, כאשר הפיקוד על כל יחידות האוויר הקרביות בארצות הברית רוכז תחת ארגון יחיד בשם "חיל האוויר של המטה הכללי". מאז 1920, השליטה ביחידות התעופה הייתה אצל מפקדי אזורי החיל (דרג מנהלי של כוחות היבשה בזמן שלום), לפי המודל שקבע המפקד גנרל ג'ון ג'יי פרשינג במהלך מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1924 תכנן המטה הכללי לתקופת מלחמה הפעלת מפקדה כללית של הצבא (GHQ), בדומה למודל חיל המשלוח האמריקאי של מלחמת העולם הראשונה.
הפעלתו של חיל האוויר GHQ ייצגה פשרה בין הרוצים כוחות אוויר אסטרטגיים לבין מפקדי כוחות קרקע שדרשו שמשימת חיל האוויר תישאר קשורה לזו של כוחות היבשה.
ההפעלה הצפויה של המטה הכללי של הצבא גרמה לרמטכ"ל הצבא ג'ורג' סי מרשל לבקש מחקר ארגון מחדש ממפקד חיל האוויר האלוף הנרי ה. ארנולד שהביא ב-5 באוקטובר 1940 להצעה ליצירת מטה אווירי, איחוד הזרוע האווירית תחת מפקד אחד, ושוויון עם כוחות הקרקע והאספקה. הצעתו של ארנולד זכתה להתנגדות מיידית של המטכ"ל מכל הבחינות, תוך שהוא מחזיר את הטיעון הדוקטרינרי המסורתי שלו לפיו, במקרה של מלחמה, לחיל האוויר לא תהיה משימה ללא תלות בתמיכה של כוחות היבשה. מרשל יישם פשרה שחיל האוויר מצא כבלתי מספקת לחלוטין, שם את ארנולד כממלא מקום כ"סגן הרמטכ"ל לאוויר", אך דחה את כל הנקודות הארגוניות של הצעתו. חיל האוויר GHQ במקום זאת הוקצה לשליטת המטה הכללי של הצבא, למרות שהאחרון היה אימון ולא מרכיב מבצעי, כאשר הוא הופעל בנובמבר 1940. חלוקה של חיל האוויר GHQ לארבעה מחוזות הגנה אווירית גאוגרפית ב-19 באוקטובר. 1940 היה במקביל להקמת חילות אוויר כדי להגן על הוואי ותעלת פנמה. מחוזות האוויר הוסבו במרץ 1941 לחילות אוויר ממוספרים עם ארגון כפוף של 54 יחידות.
קישורים חיצוניים
עריכה
ארצות הברית, חיל האוויר, דף שער בספרייה הלאומית
חילות האוויר של צבא ארצות הברית, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
