הוולווט אנדרגראונד

הוולווט אנדרגראונד
**Velvet Underground**
מקום הקמה	ניו יורק
מוקד פעילות	ארצות הברית
תקופת הפעילות	1965–1973; 1992 – 1994 (איחוד)
סוגה	רוק אוונגרדי, ארט רוק, רוק פסיכדלי
שפה מועדפת	אנגלית
חברת תקליטים	MGM; Verve; אטלנטיק; פולידור; מרקורי; Sire
פרסים והוקרה	היכל התהילה של הרוק אנד רול (1996); היכל התהילה של גראמי (2007); פרס גראמי למפעל חיים (2017) ;
	אתר רשמי
	פרופיל ב-IMDb
חברים
	ויליאם אלכסנדר (1971-1972); ג'ון קייל (1966-1968); אגנוס מק'ליז (1965); סטרלינג מוריסון (1965-1971); וולטר פאוארס (1970-1972); לו ריד (1965-1970); מורין טאקר (1965-1972); דאג יול (1968-1973)

ערך זה עוסק בלהקת רוק אמריקאית. אם התכוונתם לבלוג ישראלי, ראו דבורית שרגל.

הוולווט אנדרגראונד (באנגלית: The Velvet Underground, בתרגום חופשי לעברית: מחתרת הקטיפה) היא להקת רוק שפעלה בארצות הברית במחצית השנייה של שנות ה-60 של המאה ה-20.

חברי הלהקה המקוריים הם לו ריד, ג'ון קייל, סטרלינג מוריסון ומורין טאקר. הוולווט אנדרגראונד נחשבת לאחת מהלהקות המשפיעות ביותר של העשור, על אף שבמהלך שנות קיומה לא זכתה להצלחה מסחרית. כמו כן, לשניים מחברי הלהקה, לו ריד וג'ון קייל, הייתה זו התחלתה של קריירה מוצלחת ומוערכת מאוד.

זו הייתה אחת מהלהקות הראשונות ששילבו אלמנטים ניסויים ואוונגרדיים במוזיקה הפופולרית. חדשנותה התבטאה הן בצליל החדשני שיצרה, בנכונותם של חבריה ליצור מוזיקה מאתגרת ופורצת דרך ללא התחשבות בפוטנציאל המסחרי, או, לרוב, בהיעדרו של פוטנציאל כזה, ולא פחות מכך בתכנים בהם עסקו שיריה. משום כך היא נחשבת בעיני רבים ללהקה החשובה הראשונה שהשפיעה על התפתחותו של הרוק האלטרנטיבי.

בסוף שנות ה-60, בשיאו של דור ילדי הפרחים וקיץ האהבה שהתרחש בחופה המערבי של ארצות הברית (בעיקר בקליפורניה), עסקה הלהקה בנושאים מעוררי מחלוקת ומרתיעים כגון זהות מינית מעורפלת, שימוש בסמים קשים, הומוסקסואליות ומיניות שנויה במחלוקת (סאדו-מאזוכיזם), נושאים שמצאו את דרכם לסצנת המועדונים בניו יורק באותה תקופה. גם המוזיקה שלהם הפכה לכזו, כאשר הם עשו שימוש לא קונבנציונלי ברעשי מגברים, פידבק ואפקטים מעוותי צליל בשיריהם.

היסטוריה

קריירה מוקדמת

תחילת דרכה של הלהקה היא ב-1965. לו ריד, בוגר אוניברסיטת סירקיוז שבצעירותו ניגן במספר הרכבי גאראז' ודו-וופ, הועסק ככותב שירים בחברת התקליטים פיקוויק שהתמחתה בלהיטי פס-ייצור זולים ומהירים להפקה. אחת הנעימות שחיבר ריד עבור חברה זו הייתה The Ostrich. קטע זה היה מעין פרודיה על מקצבי ריקוד שהיו פופולריים באותה תקופה, אך מנהלי פיקוויק חשו שיש לו פוטנציאל להפוך ללהיט והרכיבו בחופזה להקה על מנת להקליט אותו. בלהקה זו, שנקראה "הפרימיטיבים", היה חבר גם ג'ון קייל, וולשי שהגיע לארצות הברית כדי ללמוד מוזיקה קלאסית, אך התעניין גם במוזיקת רוק. ריד וקייל מצאו שפה משותפת והחלו לעבוד ולהופיע ביחד. כך נולד שיתוף הפעולה שיוליד את מחתרת הקטיפה. בתחילה ערכו ניסויים עם נגנים שונים ושמות להקות שונות, כאשר חברו לסטרלינג מוריסון, נגן הגיטרה ואנגוס מקליז בעל התופים, וביחד בחרו את השם מחתרת הקטיפה, שהוא ספר שעוסק בסאדו-מזוכיזם ונכתב על ידי מייקל ליי (המשיכה לתחום הולידה גם את השיר "Venus In Furs", שגם הוא מבוסס על שם ספרו של לאופולד פון זאכר מזוך [על שמו המושג מזוכיזם] באותו נושא).

הלהקה החלה להופיע בניו-יורק, כאשר באותה תקופה ראשונית נגנה מוזיקה הרבה יותר רגועה (בסגנון ה"דור המותש" של שנות ה-50) מהמוזיקה שייצרה בתקופות מאוחרות יותר. ב-1965, כאשר הלהקה החלה לקבל תשלום עבור הופעותיה, עזב המתופף מקליז את הלהקה, בשם האמנות ונגד המסחריות, והוחלף במורין טאקר, שעשתה שימוש פחות סטנדרטי בתופים, בהשתמשה בפטישי עץ ותופי טום-טום, עם קצב סוחף ואקזוטי יותר, אשר אפיין את המוזיקה שעשתה הלהקה מאותה עת.

אנדי וורהול וניקו

ב-1965 הפך האמן אנדי וורהול למנהל הלהקה, והציג בפניהם את הדוגמנית והשחקנית הגרמנייה ניקו, עמה ביצעו מספר הקלטות שהפכו לאלבום הבכורה של הלהקה - The Velvet Underground and Nico. האלבום הוקלט במשך יומיים בניו יורק, ושוחרר לחנויות בחודש מרץ בשנת 1967 לאחר שעוכב על ידי חברת התקליטים MGM במשך כשנה. עטיפת האלבום, בעיצוב וורהול, הפכה מפורסמת: בננה צהובה על רקע לבן, עם הכיתוב: 'יש לקלף לאט ולראות'^[1]. במהדורה הראשונה של האלבום ניתן היה לקלף את המדבקה עם קליפת הבננה הצהובה, ולגלות מתחתיה בננה אדומה. באלבום נכללו כמה משיריה המוכרים ביותר של הלהקה: Heroin, Venus In Furs, Femme Fatale, Run Run Run ועוד. הסגנון לא היה אחיד, ונע בין מלודיות שקטות ורכות כמו Femme Fatale וI'll Be Your Mirror, לשירים עם קצב משתנה וזועם כמו Heroin, אולם הצלילים הדומיננטיים באלבום הם קולו חסר ההבעה של ריד, הויולה עליה ניגן קייל והקצב הקבוע והפשוט של טאקר^[2].

בשנת 1967 יצא אלבום הבכורה של ניקו Chelsea Girl, בו השתתפו חברי הלהקה כנגנים ואף כתבו ועיבדו חלק משירי האלבום.

White Light/White Heat

לאחר הצלחת האלבום המשיכה הלהקה להופיע, סגנונם נעשה פרוע ונסיוני יותר ויותר, והם החלו לאלתר בהופעות. בסוף השנה פיטר ריד את וורהול, וגם הקשר עם ניקו הופסק, והלהקה הקליטה את אלבומה השני, White Light/White Heat בתחילת 1968. אלבום זה היה אינטנסיבי אף יותר מקודמו, גס, צועק ובועט, גולמי ולא ערוך, כאשר חלקו הוקלט בהופעות. אחד השירים באלבום, The Gift, הוא למעשה סיפור קצר פרי עטו של ריד המסופר על ידי ג'ון קייל בליווי מוזיקה חורקת. בסוף העבודה על האלבום, החלו מתחים לגאות בלהקה, כאשר הצלחה מסחרית לא הגיעה, והחלו גם חילוקי דעות מוזיקליים בין קייל שמשך לכיוונים יותר נסיוניים ולו ריד שהעדיף ללכת לכיוון הפופי והמלודי יותר. בטרם החלה העבודה על האלבום השלישי פיטר ריד את קייל והחליף אותו בדאג יול.

The Velvet Underground

אלבומם השלישי יצא בתחילת השנה, התאפיין בסגנון שאליו משך לו ריד את הלהקה, סגנון מלודי, הרמוני ו'פופי' יותר, בליווי הבאס המלודי שיול הביא עמו, מוזיקה קצת יותר תמימה ופחות יומרנית, אבל מאוד נוגעת ונעימה לדעת רבים. לאחר יציאת האלבום הפסיקה הלהקה לעבוד עם חברת התקליטים MGM ועברה לחברת אטלנטיק. בין לבין הוקלטו כמה שירים אשר לא יצאו באף אלבום, ביניהם "Stephany Says" ו"Coney Island Baby" הידועים יותר.

Loaded

חברת התקליטים החדשה ביקשה אלבום שיהיה "עמוס בלהיטים" ("Loaded with hits"), ולכן הוציאה הלהקה דיסק בשם זה - אולי כבמחווה צינית לבקשת חברת התקליטים. בתקליט המנוני פופ שהיוו את הבסיס האמיתי לקריירת הסולו של ריד בשנים הבאות, כמו "Sweet Jane", "Rock N Roll" ושירי פופ נוספים. האלבום נערך ושונה ללא הסכמתו של ריד, שפרש מהלהקה עוד בטרם יצא האלבום^[3].

1970 ואילך

לאחר פרישתו של ריד, כל שנשאר מהלהקה היה סטרלינג מוריסון, שם הלהקה וזכויות ההופעה עם השירים. נגנים באו, הלכו והתחלפו (מה שאפיין את הלהקה לאורך כל שנותיה), כאשר גם מוריסון עצמו פרש באותה שנה, מה שהשאיר את יול לבדו, יחד עם איאן פייס (מתופף הדיפ פרפל) להקליט אלבום אחרון, ("Squeeze" 1971). האלבום זכה לביקורות שליליות ולהתעלמות הציבור ונחל כישלון מסחרי. בנוסף לכך, איש לא החשיב אותו לאלבום אמיתי של הוולווט אנדרגראונד שכן איש מחברי הלהקה המקוריים לא ניגן בה, והוא הוסר מהדיסקוגרפיה הרשמית של הלהקה. ריד וקייל פתחו בקריירות סולו מוצלחות, בעוד מוריסון הפך לפרופסור נוסע לספרות בטקסס. מורין טאקר הפכה לאם וחיה באלמוניות יחסית, אך מאז שנות ה-80' חזרה ליצור ולהקליט כסולנית. ריד וקייל שבו לשתף פעולה ב-1990 כשהקליטו אלבום משותף לזכרו של אנדי וורהול. האלבום, "Songs for Drella" קיבל את שמו מכינוי שוורהול המציא לעצמו, תוך שילוב "דרקולה" עם "סינדרלה".

הלהקה התאחדה שוב בשנת 1993 לסיבוב הופעות באירופה. ריד טען אז שהאירופאים קיבלו את להקתו בזמן אמת טוב יותר מהקהל בארצות הברית, ולכן סיבוב האיחוד נערך באירופה בלבד. במופעים אלו שתועדו באלבום "Live MCMXCIII" שר קייל את רוב השירים שניקו שרה במקור. ריב נוסף ואחרון שפרץ בין ריד לקייל, שם קץ למופעי האיחוד ולסיכוי שהלהקה תופיע למרות הכול גם באמריקה. סיכויי הלהקה להתאחד שוב, נחלשו עם מותו מסרטן בשנת 1995 של אחד מחברי הלהקה המקורית סטרלינג מוריסון.

בשנת 1996 נכנסה מחתרת הקטיפה אל היכל תהילת הרוקנ'רול האמריקאי.