אור (עיר)

אוּר (בשומרית: אור=עיר, באכדית אוּרוּ או אור) הייתה עיר-מדינה עתיקה בדרום מסופוטמיה, שהייתה ממוקמת ליד שפכי הנהרות הפרת והחידקל למפרץ הפרסי, וליד ארידו. בשל נסיגת הים, שרידי העיר עכשיו נמצאים רחוק מהים, בעיראק, על הגדה הדרומית של הפרת ונקראת תל אל־מוקיאר, ליד העיר נסיריה מדרום לבגדאד.

אור (עיר)

(למפת עיראק רגילה)

טורקיה

סוריה

יר.

ערב הסעודית

כווית

איראן

המ.
הפ.

אור

השרידים של הזיקורת, שעדיין עומד ברובו וממוקמים על יד התל, בולטים באזור. הזיקורת הוא מקדש לננה, אל הירח במיתולוגיה השומרית, והוא מורכב משני שלבים הבנויים מלבנים: בשלב התחתון הלבנים מחוברות יחד בביטומן, ובשלב העליון בטיח. יש המזהים את הזיקורת עם מגדל בבל המקראי. בשנת 1927 הארכאולוג סר לנרד וולי ביצע חפירות בעיר ושיער כי ייתכן שאור היא למעשה אור כשדים, קביעתו זו שנויה במחלוקת.

היסטוריה

אור הייתה מאוכלסת בתחילת ההתיישבות בדרום מסופוטמיה, בתקופת עובייד, אולם נראה כי לאחר מכן ננטשה לזמן מה. החוקרים מאמינים כי כאשר האקלים השתנה מלחות יחסית לבצורת בתחילת האלף השלישי לפני הספירה, התמזגו הכפרים החקלאיים הקטנים לתרבות עובייד ליישובים גדולים יותר בשל הצורך במערכות השקיה גדולות ומסועפות שיאפשרו להתמודד עם הבצורת. אור הפכה למרכז שכזה ובשנת 2600 לפנה"ס לערך, בתקופת השושלת השומרית המוקדמת השלישית, פרחה העיר שוב. אור נחשבה באותו זמן כקדושה לננה, אל הירח במיתולוגיה השומרית.

המיקום של אור היה מוצלח מבחינת מסחר ימי וגם מבחינת הנתיבים היבשתיים לחצי האי ערב. נבנו בה קברים מפוארים רבים, כולל אלה של המלכה פואבי השנייה. לאחר זמן, נעשו מלכי אור למלכים למעשה של שומר, בשושלת הראשונה של אור, שיוסדה על ידי המלך מס־אני־פדה.

השושלת הראשונה הושמדה בהתקפה של סרגון מאכד ב־2340 לפנה"ס בערך. לא הרבה ידוע על השושלת השנייה שבאה לאחר מכן, כאשר העיר הייתה בשפל. השושלת השלישית של אור יוסדה כאשר המלך אור־נמו עלה לשלטון, ומלך כעשרים שנים, בין 2112 לפנה"ס ל־2094 לפנה"ס. בתקופת מלכותו נבנו מקדשים, כולל הזיקורת, והחקלאות שופרה על ידי מפעלי מים. החוקים שלו (שריד מהם זוהה באיסטנבול ב־1952) הם מהעתיקים ביותר הידועים בעולם וקודמים לאלו של חמורבי. לאחר מותו נעשה לדמות גיבור: אחד מהחיבורים השומריים ששרדו מתארים את מותו של אור־נאמו ואת מסעו בעולם השאול.

שרידי העיר אור, ברקע שרידי הזיקורת

השושלת השלישית נמשכה חמישה דורות ובימי המלך החמישי איבי־סין נפלה בידי העילמים; ה"קינה על אור" מתעדת את האירוע. מאוחר יותר בתקופת חמורבי כבשה בבל את העיר. לאחר עליית שמשו־אילונה בנו של חמורבי לשלטון פרץ כנגדו מרד שתחילתו בלרסה ולאחר מכן התפשט ל־26 ערים נוספות ביניהן ארך, אור, איסין ועוד. במסגרת מלחמתו של שמשן־אילונה במרד הוא הרס את חומותיה של ארך.

האלה ננה הייתה ידועה לבבלים כ"סין". העיר הבבלית חרן גם היא הייתה קדושה לאל "סין".

במאה השישית לפנה"ס, הייתה בנייה חדשה באור, תחת שלטונו של נבוכדנצר השני, מלך בבל. המלך הבבלי האחרון, נבונאיד, שיפר את הזיקורת. אך העיר החלה לשקוע משנת 550 לפנה"ס ולאחר 500 לפנה"ס כבר לא הייתה מיושבת, אולי בשל שינוי בתוואי הנהרות או בשל התמלאות שפך הנהרות אל מפרץ הפרסי בסחף של חול ואבנים, שהפכו את האזור למוכה בצורת. ישנם היסטוריונים ומדענים רבים כיום שמקשרים את האירועים האקלימיים הללו עם תופעת אל ניניו חזקה במיוחד שהייתה באותה תקופה.

זיהוי כאור כשדים

ערך מורחב – אור כשדים

בתנ"ך מוזכרת ארבע פעמים עיר בשם אור כַּשְׂדִּים, אחת ההשערות היא שאור כשדים מתייחסת לעיר השומרית אור. בפרשנות זו, המילה כשדים מתייחסת לעם הכשדים, שהתיישב שם במאה ה־10 לפנה"ס. המילה "כשדים" יכולה להתייחס גם לכשים, שחיו בדרום מסופוטמיה ושלטו בה בין המאה ה־16 למאה ה־12 לפנה"ס. בספר בראשית, אור כשדים מוזכרת כמקום לידתו של אברהם, בעיר הגדולה בשנער והיא מהווה את המרכז המסחרי של האזור כמו גם את המרכז הפוליטי בו.^[1]^[2] אור כשדים מוזכרת גם בנחמיה, ט', ז' כמקום הולדתו של אברהם.

ספר היובלים מציין שאור כשדים הוקמה בשנת 1688 לבריאת העולם על ידי בנו של אור בן כשד, ככל הנראה מצאצאי ארפכשד, ומוסיף כי באותה שנה החל עידן המלחמות: ”"וגם" אור, בנו של כשד, בנה את העיר ארה של כשדים, ויקרא את שמה בשמו ובשם אביו, כלומר, אור כשדים.”^[3]

פרשנות אחרת מזהה את אור כשדים המקראית כעיר אורקש השוכנת מזרחית צפונית לעיר חרן, שאליה הגיע תרח ובני משפחתו בדרכם אל כנען. זיהוי זה מתאים יותר למסלול מסעם של משפחת תרח ואברהם וגם תואם מבחינה אטימולוגית, כשהביטוי "אור" משמעו "עיר" ותו לא. יש גם המזהים את אור כשדים עם אורפה, ארך או אוררטו.

ארכאולוגיה

כתב יתדות מסחר בדגנים מתואר בכתב יתדות שנחקקו על לוח חרס מאור, מוזיאון דגון בחיפה (2011)

באמצע המאה ה־17, האתר נפקד על ידי פייטרו דלה ואלה, שתיעד את הימצאותם של לבנים עתיקות המוטבעות בסמלים מוזרים ומחוברות יחד בביטומן, וכן חתיכות שיש שחור נושאות חרותות שנראו כחותמות.

החפירה הראשונה במקום נעשתה ב-1853–1854 על ידי הקונסול הבריטי ג"ג טיילור (אנ'), שגילה חלקית את הזיקורת. על גלילי חמר שנתגלו בארבע פינות השלב העליון בזיקורת נמצאה כתובת של נבונאיד, המלך האחרון של בבל (639 לפנה"ס), המסתיימת בתפילה לשלום בנו בל־סרה־אוצור, הוא בלשצר של ספר דניאל. נמצאו עדויות לשיקומו של הזיקורת על ידי אישמה־דגן מאיסין וגימיל־סין מאור, ושל קורי־גלזו, מלך קסיטי של בבל, מהמאה ה־14 לפנה"ס. נבוכדנצר השני גם הוא טען כי בנה מחדש את המקדש. טיילור גילה עוד מבנה בבלי מעניין, לא רחוק מהזיקורת, וחלקים מבית הקברות הבבלי העתיק. הוא מצא בכל העיר שרידי קבורה המשויכות לתקופות מאוחרות יותר. ככל הנראה שבתקופות מאוחרות יותר, בשל קדושתה, נעשתה אור מקום מובחר לקבורה, ולפיכך גם לאחר שהפסיקו לחיות בה, המשיכו להשתמש בה כעיר קבורה.

לאחר זמנו של טיילור הגיעו מבקרים רבים לאתר וכמעט כולם מצאו במקום שרידים בבליים עתיקים, כתובות וכדומה, נחים על גבי השטח. האתר נחשב כעשיר במציאות ופשוט יחסית לחקירה. חפירות שנערכו באתר בניהולו של הארכאולוג סר לנרד וולי, בשנים 1922–1934, מומנו על ידי המוזיאון הבריטי ואוניברסיטת פנסילבניה. במהלכן אותרו כ־1850 קברים, כולל 16 שתוארו כ"קברים מלכותיים" שנמצאו בהם פריטים רבים בעלי ערך. רוב הקברים המלכותיים תוארכו ל־2600 לפנה"ס בערך. המציאות כללו את קברה של המלכה פואבי השנייה, שלא נבזז; שמה ידוע מהחותם שנמצא על קברה. אנשים רבים אחרים נקברו יחד עימה, בסוג של קרבן אדם. ליד הזיקורת נתגלו המקדש א־נון־מה והמבנים א־דו־לאל־מה (נבנה למלך), א־גי־פר (מגוריהם של הכוהנות הגדולות) וא־הור־סאג (מבנה מקדש). מחוץ לאזור המקדש בתים רגילים רבים נמצאו. חפירות נעשו גם מתחת לשכבת הקברים המלכותיים: שכבה של חמר שנסחף בעובי של 3.5 מטר כיסתה שרידי התיישבות מוקדמת יותר, בה נמצאה קרמיקה מתקופת עובייד, היא תקופת ההתיישבות הראשונה בדרום מסופוטמיה. וולי פרסם לאחר החפירות ספרים ומאמרים רבים על גילוייו.

רוב הממצאים שהתגלו באזור אור נמצאים היום במוזיאון הבריטי, ובמוזיאון לארכאולוגיה ואנתרופולוגיה של אוניברסיטת פנסילבניה.

ב־5 באפריל 2013 חשפו ארכאולוגים בריטים ועיראקיים מבנה גדול בן 4,000 שנה, 80 מטרים אורכו מכל צד, שבו נחשפו ממצאים נוספים שיכולים להעיד על כך שהמבנה היה מבנה אדמיניסטרטיבי מסוג כלשהו, בין אם דתי (הודות ללוח חרס עם דמות מתפלל שנתגלה בו) או מנהלי כלכלי שביצע פיקוח על סחורות שהגיעו לעיר.^[4]

האתר כיום

חלק ממבנים שנחשפו בחפירות קודמות שבו להתכסות בחול, ולא ידוע האם הדבר נעשה בכוונת מכוון או אם על ידי כוחות הטבע. הזיקורת הגדול עדיין חשוף לגמרי והוא המבנה השמור היחידי באתר. במפתיע, על אף המצב הפוליטי בעיראק, האתר נגיש לתיירות, אך הוא מכוון בעיקר לתיירות פנים. מאז מלחמת עיראק שפרצה בשנת 2003 שוב מבקרים תיירים מערביים באתר, אך רובם אנשי "כוחות הקואליציה", המגיעים מבסיס צבאי מערבי הסמוך לאתר.