איוב

אִיּוֹב הוא דמות מקראית, אשר סיפורו האישי מסופר בראשית ספר איוב בפרקים א'-ב', המהווים פתיחה לספר, ובסופו בפרק מ"ב, ז'-י"ז. מסופר עליו כי ”הָיָה הָאִישׁ הַהוּא, תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע.”

וַיָּקָם אִיּוֹב וַיִּקְרַע אֶת מְעִלוֹ וַיָּגָז אֶת רֹאשׁוֹ וַיִּפֹּל אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ.

— ספר איוב, פרק א', פסוק כ'

איוב. ציור מעשה ידי בונט משנת 1880

מדרש שמו

יש הטוענים כי איוב הוא שם ספרותי-טיפולוגי, שניתן על ידי המחבר המקראי לאיוב. לשיטתם שמו נגזר מן השורש א-י-ב, שמשמעו: לשנוא ולהתנגד. פירוש השם אם כך הוא: השנוא כלומר זה הדחוי. נראה כי איוב הוא שם ממוצא שמי מערבי. ייתכן גם כי שמו הוא קיצורו של השם, (Ayya-abu) שמשמעו: איה האב? שזהו צורה של שם תאופורי. שם זה היה רווח באלף השני לפני הספירה, במרכזים שמיים מערביים כמו אללח' השם נזכר גם בתקופת מכתבי אל-עמארנה כשמו הפרטי של מלך העיר פִּחִלִם (piḫilim) (אותה זיהה הארכאולוג בנימין מייזלר עם העיר הקדומה פחל ששמה מופיע כבר ברשימתו של פרעה תחותמס השלישי, ובאסטלת פרעה סתי הראשון מבית שאן). בכתבי המארות השם מופיע בצורתו הקדומה: "אַיָב" והשמות: "איבן, כושר, וזבלן" נזכרים כשמות ראשי העיר או השבט "סותו", לפיכך ניתן להסיק כי השם איב היה ידוע לשבטי השמיים המערביים בסוריה ובכללם שבטי ישראל עוד לפני מסעות כבוש הארץ המתוארים בספר יהושוע.

זיהוי שמו של איוב כיובב מצוי בסוף תרגום השבעים לספר ובספר החיצוני דברי איוב.

דמותו

בספר איוב מוצגות שתי דמויות של איוב השונות זו מזו. בסיפור המסגרת הפותח את ספר איוב מציג המחבר המקראי את איוב כאיש תם וצדיק, אשר מקבל עליו את הדין ואת הייסורים והסבל הרב שנפלו בחלקו. בחלק זה של הסיפור איוב שם את מבטחו באל. אלוהים גומל לו בכך שהוא מכפיל את רכושו ומברך אותו. איוב מת בשיבה טובה כאיש מאושר. לעומת זאת בחלקו הפיוטי של הספר מדגיש המחבר המקראי את ביקורתו של איוב על אלוהים. הוא חוזר ומתלונן על ייסוריו ומאשים את האל על ייסוריו הרבים ודורש משפט צדק. הגמרא, מנסה לפתור את הבלבול השורר לגבי דמותו, אם כי גם שם ניתן למצוא דעות שונות ואף קוטביות.

משפחתו

על-פי ספר דברי איוב, המשתייך לספרים החיצוניים, אשתו של איוב נקראה סיטיס. על-פי הספר אשתו מתה כחלק מהניסיונות שהועמד בהם, ולאחר מכן נשא לאישה את דינה, בת יעקב ולאה: ואתם משפחה נבחרה כבודה מזרע יעקב אבי אמכם: אני מבני עשו אחי יעקב אשר בתו היא דינה אמכם וממנה תולדותיכם (א, ד'-ה'). במדרש רבה נדרש כך: ”אבא בר כהנא אמר בימי יעקב דאמר ר' אבא בר כהנא דינה אשת איוב”. נישואין בין דינה ואיוב ממשיכים את הקרבה בין יעקב לעשיו לדורות הבאים ובכך מעצימים את דמותו של איוב כגיבור עצמאי וצדיק ושיוך דמותו לבת ישראל מעניק לספר לגיטימציה בין ספרי הקאנון.

בסוף סיפורי איוב, מסופר כי אשתו יולדת לו שבעה בנים ושלוש בנות. ה' מברך את איוב, משיב לו את רכושו ונולדים לו שבעה בנים ושלוש בנות, ימימה, קציעה וקרן הפוך.

יג וַיְהִי לוֹ שִׁבְעָנָה בָנִים וְשָׁלוֹשׁ בָּנוֹת. יד וַיִּקְרָא שֵׁם הָאַחַת יְמִימָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית קְצִיעָה וְשֵׁם הַשְּׁלִישִׁית קֶרֶן הַפּוּךְ. טו וְלֹא נִמְצָא נָשִׁים יָפוֹת כִּבְנוֹת אִיּוֹב בְּכָל הָאָרֶץ וַיִּתֵּן לָהֶם אֲבִיהֶם נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם.

— ספר איוב, פרק מ"ב, פסוקים י"ג–ט"ז

איוב ובנותיו, ציור מעשה ידי ויליאם בלייק מוצג בגלריה הלאומית בלונדון

סיפור המעשה

ערך מורחב – ספר איוב

איוב, איש תם, ישר וירא אלוהים. מסופר עליו כי היו לו שבעה בנים ושלוש בנות ועושר רב. "בני האלוהים" וגם השטן, (איוב א:6) מגיעים להתייצב מול אלוהים. ה' מפנה את תשומת לבו של השטן לאיוב הצדיק. השטן מצידו טוען, שאיוב צדיק רק כי ה' נתן לו עושר רב. השטן ממשיך וטוען כי אם יילקח ממנו כל העושר הזה הוא יקלל ולא יברך: ” הַחִנָּם, יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים. י הֲלֹא את (אַתָּה) שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ, וּבְעַד כָּל אֲשֶׁר לוֹ--מִסָּבִיב: מַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ, וּמִקְנֵהוּ פָּרַץ בָּאָרֶץ. יא וְאוּלָם שְׁלַח נָא יָדְךָ, וְגַע בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ--אִם לֹא עַל פָּנֶיךָ, יְבָרְכֶךָּ.”. ה' מאשר לשטן לפגוע בכל אשר לאיוב, אך לא בגופו.

השטן פוגע באיוב במחלת השחין. ציור בצבעי מים מעשה ידי ויליאם בלייק משנת 1821

אצל איוב מופיע שליח ומודיע שעדרי הבקר שהיו לו, נגנבו. לאחר מכן שליח נוסף מופיע אצל איוב ומודיע לו, שעדרי הצאן הושמדו. השליח השלישי מודיע, שעדרי הגמלים נחטפו, ואז מגיע השליח הרביעי ומודיע, כי עשרת ילדיו של איוב ששהו בבית אחיהם הבכור, מתו. איוב קם ממקומו, קורע את בגדיו ואומר : ”ה' נָתַן, וַה' לָקָח; יְהִי שֵׁם ה', מְבֹרָךְ.”

איוב ושלושת רעיו

בהתכנסות השנייה אצל האלוהים באו המלאכים להתייצב אצל ה' וגם השטן בתוכם. ה' פונה לשטן : ”הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ אֶל עַבְדִּי אִיּוֹב--כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים, וְסָר מֵרָע; וְעֹדֶנּוּ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתוֹ, וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם” והשטן עונה כי איוב נשאר צדיק וירא אלוהים, מפני שה' לא הרשה לו לפגוע בגופו. ה' מתיר לשטן לפגוע בגופו של איוב. איוב לוקה במחלת השחין הוא מתיישב על ערמת אפר, ולוקח לו שבר חרס להתגרד בו כדי להקל על ייסוריו. אשת איוב מציעה לו "לברך" את אלוהים (לקלל בלשון סגי נהור) ואיוב מסרב להצעתה. שלושת רעי איוב, אליפז, בלדד וצופר באים לבקרו כאשר השמועה על מצבו מגיעה אליהם. הם באים לנחם אותו ויושבים במחיצתו שבעה ימים. איוב מקלל את מזלו ואת יום לידתו ומייחל למוות.

איוב מקבל את הבשורות הרעות

אליפז רעו, עונה לאיוב. הוא אומר לו כי בעבר היה זה איוב שניחם אנשים אחרים, אז מדוע עכשיו שזמן אסונו שלו, הוא מתלונן? הוא רומז לאיוב כי ייתכן שהאסון שנקרה לפתחו הוא גמול על חטא שעשה בעבר. לאחר דברים אלו פותחים רעיו בדיון, שבו איוב עונה, וכל אחד מרעיו עונה בתורו. איוב נשאר בשלו וטוען כי לא חטא. מנגד רעיו טוענים ונשארים איתנים בדעתם שאיוב חטא. הם טוענים כי ה' תמיד גומל לצדיקים רק טובות, ועונשים כבדים מקבלים אלו הרשעים. איוב כעס על התוכחות של חבריו וראה בהם דברי הבל הנובעים מחנופה לאלוהים. לדוגמה: בפרק י"ג הוא אומר: "אולם אני אל שדי אדבר והוכח אל אל אחפץ. ואולם אתם טופלי שקר, רופאי אליל כולכם"... "הן יקטלני לו איחל, אך דרכיו על פניו אוכיח. גם הוא לי לישועה, כי לא לפניו חנף יבוא." איוב חותם את דבריו בקורות אותו בעבר ובעקרונות לאורם הוא מנהל את חייו. איוב מגיע למסקנה כי חכמת האדם היא לא אחרת מאשר יראת האל. לדידו יראת אלוהים מובילה כל אדם לסור מן הרע ולקיים מצוות. איוב מתאר בפני שומעיו כיצד עיקרון זה הנחה אותו כל ימי חייו עד עתה. לאחר שאיוב מסיים את דבריו. רעיו משתתקים. לאחר הדיון הזה מצטרף אליהוא בן ברכאל הצעיר ונושא את דבריו. הוא טוען כי אם האדם יידע להקשיב הוא ישמע את דברי האלוהים. דברי ה' באים בכל מיני צרות גם של סבל כמו במחלה או אף בחלום. לשיטתו על האדם להקשיב לדברי ה'.

איוב ביקש פעמים רבות תשובות מה'. ובספר איוב, פרק ל"ח, ה' משיב לאיוב. ה' אחראי לבריאת העולם ומורכבותו. איוב מתפעם מדברי האל, אך אינו שואל מדוע בא עליו כל הסבל וה' בדבריו אינו מסביר זאת.

איוב ננזף בידי אשתו. ציור שמן על קנבס מעשה ידי גאספר טרברסי. מוצג במוזיאון הלאומי בוורשה.

לאחר הדברים האלה פונה ה' אל אליפז ואל רעיו ואומר: ” חָרָה אַפִּי בְךָ וּבִשְׁנֵי רֵעֶיךָ--כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה, כְּעַבְדִּי אִיּוֹב.” מפסוק זה נובע כי אלוהים "רווה נחת" דווקא מההתרסה של איוב כלפיו, ולא מדברי חבריו ("חנופה" בלשון איוב) שניסו להצדיק את האל. לאחר מכן ה' משיב לאיוב את הונו. מסופר כי לאיוב נולדו שבעה בנים ושלוש בנות: ימימה, קציעה וקרן הפוך וברשותו גם רכוש רב. איוב נפטר בשיבה טובה כשהוא זוכה לראות את ארבעת דורות ההמשך.

איוב - פסלו של נתן רפפורט. מוצג במוזיאון ארץ ישראל

מקום מושבו ותקופת חייו

יש הטוענים כי ארץ עוץ נקראת על שם עוץ בן נחור. לדעת חוקרים, ארץ עוץ נמצאת בארם, וזאת לפי הכתוב בספר בראשית עוץ הוא מבני ארם. אחרים טוענים כי מיקומה של ארץ זו באזור פדן ארם, על יד נהר פרת, וזאת גם משום שמוצאם של בני נחור היה מחרן ועוץ היה בכורו של נחור. מנגד יש הסבורים, שארץ עוץ עליה מסופר בספר איוב היא אדום, וזאת כי מוצא רעי איוב הוא מאדום. על ארץ עוץ נרמז בלוח העמים. שמה הסמלי הסמוי של ארץ זו, נרמז אף בשם "עוץ" ובזיקה למילה "עצה" .

גם פירוש המצודות טוען כי ”ייתכן שהיא ארם נהרים כי נחור היה אדון הארץ כמ"ש אל ארם נהרים אל עיר נחור (בראשית כ"ד) ועוץ היה בכור נחור כמ"ש את עוץ בכורו (בראשית כ"ב) וע"כ קראו שם הארץ על שם בנו הבכור כי לו משפט הממשלה.”

במקרא מחוץ לספר איוב

בספר יחזקאל, פרק י"ד מוזכרים שלושה צדיקים שאינם יהודים: נח (שהוכר, ככל הנראה, מאגדות מבול בכל הלבנט), דנאל (המזוהה עם דנאל האוגריתי מעלילת אקהת) ואיוב, שככל הנראה הוכר גם בקרב עמי הלבנט בצורות שונות של אגדה.

בעיני חז"ל

בתלמוד הבבלי מסכת בבא בתרא ישנם כמה דפים העוסקים באיוב, בדמותו ובתקופתו. איוב הוא דמות שנויה במחלוקת בחז"ל; ישנה אמירה לפיה "גדול הנאמר באיוב יותר ממה שנאמר באברהם", ומאידך אמירה שקיבל את שכרו בעולם הזה כדי "לטורדו מן העולם הבא". התנאים נחלקו אם איוב עשה את מעשי הצדקות שלו מאהבה, או רק מיראה. חז"ל גם עסקו רבות בשאלת המסגרת הכרונולוגית של הספר ובשאלה מתי חי איוב. בין שלל הדעות, הנעות בין ימי אברהם או יעקב, דרך ימי משה, ימי דוד ועד ימי אחשוורוש או שיבת ציון, נזכרה גם דעה ש"איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה". דעה זו היא השיטה היחידה שהתלמוד דוחה, בטיעון שאילו מדובר במשל לא היה צורך בפרטים הביוגרפיים ובשמות המקומות, ולמרות זאת, היא אומצה בידי כמה מן הפרשנים בימי הביניים.

בסדר עולם רבה, פרק ג' נכתב כי איוב חי 210 שנים ותקופת חייו מקבילה לגלות מצרים. הוא נולד בשנה שבה בני ישראל ירדו מצרימה ומת בשנה שבה בני ישראל יצאו ממצרים.

לקריאה נוספת

• יעקב יגר, ביאורים לספר איוב. מסות ועיונים במקרא, הוצאת ש. זק ושות', בשיתוף עם החברה לחקר המקרא בישראל, ירושלים, תשמ"ד (1984); (הובא לדפוס על ידי בנו ד"ר משה יגר).
• שלמה ויסבליט, על משמעותם של ייסורי איוב, בית מקרא 31, א (תשמ"ו).
• נפתלי הרץ טור-סיני, ספר איוב, עם פירוש חדש, מאת נ. ה. טור סיני, מהדורה חדשה ומנופה, הוצאת ראובן מס, תשל"ב (1972).
• לאה מזור (עורכת), איוב במקרא בהגות באמנות, ירושלים תשנ״ה.
• יעקב מדן, איוב - בין חושך לאור, ידיעות ספרים, 2019.
• יאיר זקוביץ, אביגדור שנאן, "'והשירים אשר הביעה רשם הרוח על שמלתה' – סיפור איוב בראי ספר דברי איוב", בתוך: גם כך לא כתוב בתנ״ך, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2009, פרק ל, עמ' 343–351.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא איוב בוויקישיתוף

• איוב היה או לא היה: סוגיה בפרשנות ימי הביניים, מאת: משה גרינברג. אתר מקראנט.
• "אבל למה?" מאת: ד"ר שמעון אזולאי באתר 929.
• איוב-צדיק ורע לו? בפודקאסט עושים תנ"ך, באירוח חוקר המקרא, דוקטור שחר ענבר
• איוב (דמות מקראית), דף שער בספרייה הלאומית