דינה

דִינָה היא בת יעקב ולאה שנולדה לאחר ששת בני לאה. עיקר סיפורה מופיע בספר בראשית, פרק ל"ד.

דינה

חטיפתה של דינה, ציור: ג'יימס טיסו
לידה	ז' בתשרי חרן
אב	יעקב
אם	לאה

הולדתה

לאחר תיאור הולדת זבולון, בנה השישי של לאה, נאמר: ”וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה” (ספר בראשית, פרק ל', פסוק כ"א). בתיאורי הלידות הקודמות נאמר ”וַתַּהַר ... וַתֵּלֶד”, ואילו בהולדת דינה לא נאמר "ותהר". בעקבות כך טען האבן עזרא שדינה הייתה תאומה של זבולון.

לפי ספר היובלים, דינה נולדה בז' בתשרי. בניגוד ליתר בניו של יעקב, ששמם נומק במקרא, שמה של דינה לא נומק. במדרש נדרש שמה על שם "דין", שלאה בהריונה דנה דין בעצמה שתיוולד לה דווקא בת ולא בן.

מעשה שכם ודינה

ערך מורחב – מעשה שכם ודינה

פרשת דינה מתוארת בספר בראשית, פרק ל"ד. ראשיתה מתוארת בארבעה פסוקים:

וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ. וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ. וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה.

המקרא מתאר את מעשה האונס מיד לאחר ציון יציאתה של דינה "לראות בבנות הארץ". חכמים מפרשים את יציאתה של דינה כחוסר צניעות. לדוגמה מפרש רש"י: ”בת לאה, ולא בת יעקב. אלא על שם יציאתה נקראת בת לאה, שאף הייתה יוצאית שנאמר "ותצא לאה לקראתו".” בפרקי דרבי אליעזר מופיע מדרש על פסוק מספר עמוס המתאר כיצד פיתה שכם בן חמור את דינה לצאת כדי שיוכל לשכב איתה:

"וּבָא אל הַבַּיִת וְסָמַךְ יָדוֹ עַל הַקִּיר וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ" (עמוס, ה', י"ט). וכשבא יעקב לארץ אחוזתו שבארץ כנען, נשכו הנחש. ואי זה הוא הנחש? זה שכם בן חמור. שהייתה בתו של יעקב יושבת אוהלים, ולא הייתה יוצאה לחוץ. מה עשה שכם בן חמור? הביא נערות משחקות חוצה לה, מתופפות בתופים, ויצאה דינה לראות בבנות הארץ המשחקות. ושללה ושכב עמה והרתה וילדה את אסנת.

על פי מסורת אחרת, יעקב נענש על שלא השיא אותה לעשו אחיו, וזאת על סמך הפסוקים שמראים כי דינה לא הייתה נוכחת במפגש בין יעקב לעשו:

ר' חנינא בשם ר' אבא הכהן בר' אליעזר אמר: "למס מרעהו חסד" (איוב, ו'). מנעת חסד מן אחוך, היא נסבת לאיוב, שאינו לא גר ולא מהול. לא בקשת להשיאה למהול, הרי היא נישאת לערל. לא בקשת להשיאה דרך היתר, הרי נישאת דרך איסור, ותצא דינה וגו'.

— בראשית רבה פרשה פ

רק אחד מארבעת הפסוקים המתארים את המפגש בין שכם לדינה עוסק באונס עצמו, ובו שלושה פעלים רצופים של אינוס: ”וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ”. הפרשנים ניסו להסביר את ההבדל בין פעלים אלה כתיאור המעשים השונים שביצע שכם בדינה. רש"י מפרש: ”וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ” - כדרכה, ”וַיְעַנֶּהָ” - שלא כדרכה. אבן עזרא חולק על רש"י ומפרש: ”וַיְעַנֶּהָ” - כדרכה, בעבור היותה בתולה. רמב"ן חולק ומפרש: ”כי כל ביאה באונסה תקרא ענוי, וכן 'לא תתעמר בה תחת אשר עניתה' (דברים, כ"א, י"ד), וכן 'ואת פלגשי ענו ותמת' (שופטים, כ', ה'). ויגיד הכתוב כי הייתה אנוסה ולא נתרצית לנשיא הארץ, לספר בשבחה.”

ההסכם עם שכם ואביו

כששמע יעקב על המקרה, שתק. תגובתם המיידית של בניו הייתה שונה: ”וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה.” (ספר בראשית, פרק ל"ד, פסוק ז'). לדעת יהודה קיל, אלו דברי משה, שנקט בשם ישראל בהתייחסו לבית יעקב, כי יעקב עצמו השתמש בו בפרשה הקודמת: "אל אלהי ישראל", לאחר שהוא עצמו נקרא ישראל בפי המלאך. לדעת יאיר זקוביץ ואחרים, באותו זמן עם ישראל טרם נוצר, ולכן תיאור זה הוא אנכרוניסיטי.

שכם בן חמור ואביו פנו אל בני יעקב ובקשו את דינה לאישה לשכם, תוך שהם מבטיחים גמול על ההיענות לבקשתם:

וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל אָבִיה וְאֶל אַחֶיהָ אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵיכֶם וַאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי אֶתֵּן. הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן וְאֶתְּנָה כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי וּתְנוּ לִי אֶת הַנַּעֲרָ לְאִשָּׁה. וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה וַיְדַבֵּרוּ אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה לָתֵת אֶת אֲחֹתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עָרְלָה כִּי חֶרְפָּה הִוא לָנוּ. אַךְ בְּזֹאת נֵאוֹת לָכֶם אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ לְהִמֹּל לָכֶם כָּל זָכָר.

הרמב"ן מעלה שתי שאלות ביחס להתנהגותו של יעקב בפסוקים אלו. ראשית, כיצד ייתכן שכעס על התנהלותם של בניו מול שכם אם דברים אלו התקיימו בנוכחותו ובידיעתו, ושנית, כיצד עולה על הדעת שחשב להשיא את בתו לכנעני שטימא אותה. על כך הוא עונה כי ”המרמה הייתה באמרם להמול להם כל זכר, כי חשבו שלא יעשו כן בני העיר, ואם אולי ישמעו לנשיאם ויהיו כולם נמולים, יבואו ביום השלישי בהיותם כואבים ויקחו את בתם מבית שכם, וזאת עצת כל האחים וברשות אביהם”.

נקמת שמעון ולוי

שמעון ולוי לוקחים את דינה וטובחים באנשי שכם (ג'וליאנו בוגיארדיני, 1554)

ערך מורחב – מעשה שמעון ולוי

בני יעקב הערימו על שכם, על אביו ועל אנשי העיר והחלישו אותם על ידי כך שגרמו להם למול את עצמם. ביום השלישי בהיותם כואבים טבחו בהם שמעון ולוי, בזזו את העיר ולקחו את דינה אחותם. בחקר המקרא יש שמשערים שסיפור המלחמה של שמעון ולוי בשכם ובאנשי עירו משקף מסורת היסטורית קדומה ולפיה ראשית כיבוש הארץ החלה כבר בתקופת האבות ושמקצת משבטי ישראל נאחז בארץ כבר בתקופה קדומה זו. תגובתו של יעקב למעשה בניו הייתה בזעם שמתמקד בהשפעה השלילית על יחסיהם עם כל אנשי הארץ: ”עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי”. שמעון ולוי הגיבו על דבריו אלה, במילים שמצדיקות את המעשה: ”הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ?!”

מהתיאור בספר בראשית ”וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם” למד המדרש שלא בקלות נפרדה דינה משכם: ”ר' יודן אמר: גוררין בה ויוצאין. אמר רב הונא: הנבעלת לערל קשה לפרוש.” (בראשית רבה פ)

הרמב"ן מציג שאלה נוספת: "ורבים ישאלו, ואיך עשו בני יעקב הצדיקים המעשה הזה לשפוך דם נקי?", שהרי רק שכם חטא, אך אנשי עירו לא חטאו. תחילה מביא הרמב"ן את תשובתו של הרמב"ם לשאלה זו, תשובה המציגה את חטאם של אנשי שכם: "ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה - שהרי שכם גזל, והם ראו, וידעו, ולא דנוהו" (משנה תורה, הלכות מלכים, פרק ט), כלומר אנשי שכם הפרו אחת משבע מצוות בני נח שהם חייבים בהן, דינין, שהיא הקמת ואכיפת המשפט, ולכן ראויים לעונש מיתה כדין שבע מצוות בני נח. הרמב"ן חולק על תשובתו של הרמב"ם, הן בשל זאת שלדעתו אין בני נח נהרגים על מצוות עשה, וכן משום שאין לשפוט את תושבי שכם שלא שפטו את מלכם. בעקבותיו מציין מרדכי ברויאר: "ודאי היה על אנשי שכם לדון והעניש, למחות ולגנות ולהוקיע, אולם אין אדם חייב מיתה אלא כאשר עשה מעשה פשע, ולא כאשר נמנע מלקיים את חובתו". הרמב"ן מפרש שאנשי שכם היו רשעים, רק שלא היה משפטם מסור לבני יעקב, ובהזדמנות זו הרגום.

יעקב זכר את מעשיהם של שמעון ולוי לפני מותו וכשבירך את בניו לא הסתיר את כעסו עליהם ואמר: ”שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי, כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה, אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל.” (בראשית מט, ה-ז) בכעסו העז של יעקב על שמעון ולוי מוצא הרב מרדכי ברויאר מסר לדורות:

זו היא הבשורה היוצאת בספר בראשית מאבות ישראל אל כל דורות ישראל. השלום חרות על לוח לבו של ישראל והוא מתנוסס ברמה על דגלו. ואף על פי שהעם נאלץ פעמים רבות לצאת למלחמה, השלום הוא משאת נפשו, ואין דבר שהוא מתועב בעיניו יותר משפיכות דם נקיים - אחד דם איש ישראל ואחד דמו של איש נכרי.

מקומה של דינה בסיפור

שכם לוקח את דינה, ציור מהמאה ה-17

פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לשכתב אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

שאלות רבות עולות בנוגע להיות דינה דמות מאוד פסיבית בסיפור ובעיקר לשתיקתה, היא לא מדברת ולא פועלת במהלך העלילה כלל. פעולתה היחידה היא יציאה מאוהלה. על-פי חוקרים כי הסיבה לשתיקת דינה נובעת מהעובדה שדינה לא נמצאת בשני המקומות המרכזיים והחשובים בסיפור, ובכל זאת נראה שמתבקש כאן הסבר נוסף. הרמב"ן מסביר כי שכם היה צריך להתחנן ולבקש מיעקב את דינה, אף על פי שהיא בביתו "ותם הפיוס הזה כדי שיתנו אותה לו לאישה מרצון כי הנערה לא הייתה מתרצה אליו וצועקת ובוכה תמיד. וזה טעם וידבר אל לב הנערה" - כלומר דינה שתקה ולא פעלה כאות מחאה, השתיקה מציינת אי הסכמה ואף זעקה על מה שנעשה בה. בפועל היא לא עושה כלום, אך שתיקתה מסתירה זעקה המופנית כלפי עצמה.

שמה של דינה מוזכר רק פעם אחת בתחילת הפרק. בשאר הפרק מוזכר בכינויים כמו:"ילדה", נערה", "בת" וכו'. מטרת כינויים אלו להראות את יחסו של האומר לדינה. יעקב מתייחס לדינה כבתו רק כששומע על מקרה האונס, כמו שהוזכר מקודם, שמו חשוב לו יותר מבתו. לעומתו, בניו מזכירים את קרבתם לדינה שוב ושוב, קוראים לה "אחותנו", ואפילו "בתנו". בני יעקב מגוננים על דינה, ממלאים את תפקידו של יעקב ומנסים לשמור על שם המשפחה. שכם קורא לדינה "נערה", עובדה המצביעה על אהבתו שרכש אליה. ניתן לומר שהוא עובר תהליך, תחילה מבצע בה מעשה אלים (אנס אותה ועינה אותה), ובסוף אוהב אותה.

המשך חייה ומותה

דינה נמנית בספר בראשית, פרק מ"ו, פסוק ט"ו עם יורדי מצרים, אבל חוץ מהאזכור הזה אין היא נזכרת שוב במקרא. מסורות מדרשיות שונות מספרות מה עלה בגורלה לאחר האונס. על פי מסורת אחת היא נישאה לשמעון אחיה וילדה לו את שאול בן הכנענית. על פי מדרש אחר היא נישאה לאיוב. ויש גם מסורת אגדית אחרת לפיה דינה הרתה לשכם, ונולדה ממנה אסנת. אסנת נתגלגלה למצרים ואומצה בידי אשתו של פוטיפר ולבסוף היא נישאה ליוסף.

קברה

מסורת יהודית שתועדה לראשונה במאה ה-12, קובעת את מקום קבורתה בארבל.

עץ משפחה

עץ משפחה המציג את הדורות הקודמים:

דינה בספרות

• גיבורת הסיפור הקצר "עגונות" מאת הסופר ש"י עגנון נקראת דינה, כדי לסמל את הארוטיקה בקשר לדמות. גם הדמות הראשית בסיפור "הרופא וגרושתו" נקראת דינה. חוקרת הספרות ניצה בן-דב מוצאת שלל הקבלות בין סיפור דינה המקראי לסיפור דינה ב"הרופא וגרושתו".
• המשורר שאול טשרניחובסקי פרסם בשנת 1936 שיר המקיים דיאלוג עם דברי יעקב בברכתו לשמעון ולוי, וכולו שבח והלל לשמעון וללוי. תחילת השיר:

שמעון ולוי אחים

כלי אצילים מכורותיהם:

...

בסודם תגיל נפשי

בקהלם יקר כבודי.

• הסופרת אניטה דיאמנט כתבה רומן בגוף ראשון, הבנוי סביב דמותה של דינה בת לאה, בשם "האוהל האדום". רומן זה משתייך לזרם ה"היא-סטוריה" בספרות הפמיניסטית.

ראו גם

• עץ משפחה של דמויות מקראיות - מתרח ועד שלמה
• בנות יעקב

לקריאה נוספת

• חיים חיון, ותצא דינה - קריאה בסיפור המקראי ועיון בזיקותיו, הוצאת מאגנס, 2011.
• מאיר שטרנברג, "איזון עדין בסיפור אונס דינה", הספרות ד (תשל"ג) אפריל 1973, עמ' 193–231.
• יהושפט נבו, "דינה בבית שכם ותגובת שמעון ולוי: פרשה ולקחה", שמעתין 177, תשע"א, עמ' 107–114
• משה עמנואלי, "דינה בת לאה (בראשית לד)", בית מקרא יז, תשל"ב, עמ' 442–450
• משה צפור, "דינה - לאה - יעקב: קריאה אחרת בפרשת אונס דינה", מסכת ג תשס"ה, עמ' 11–30
• טובה רוזן, "דינה כמשל - סיפור בשר ודם או דרשת מוסר?", פעמים 104, תשס"ה, עמ' 125–134
• חננאל מאק, "מי אשם באונס דינה? : עיון במדרש 'בראשית רבה', פרשה פ", דפים למחקר בספרות 13, (תשס"ג), עמ' 183–206 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
• מישאל מסורי-כספי, "מעשה דינה - מקרא ומדרש", בית מקרא 28 ג, תשמ"ג, עמ' 236–255
• יאיר ברקאי, "שתיקה רבת משמעות: שתיקת יעקב בסיפור דינה", מים מדליו 17, תשס"ו, עמ' 233–241
• נחמה ליבוביץ, "מעשה דינה", בספרה עיונים בספר בראשית, ההסתדרות הציונית העולמית, 1968, עמ' 264–269
• מרדכי ברויאר, "נקמת שמעון ולוי באנשי שכם", בספרו פרקי בראשית, הוצאת תבונות, תשנ"ט, עמ' 571–581
• יעל שמש, "סיפורי אונס והבניה מגדרית – היחס לדינה, לפילגש בגבעה ולתמר במקרא, במדרש ובפרשנות המסורתית", ש' ורגון ואחרים (עורכים), עיוני מקרא ופרשנות ז (תשס"ה), עמ' 309–333
• יעל שמש, "סיפורי אונס במקרא: המאחד והמייחד", ר' כשר ו-מ' ציפור (עורכים), עיוני מקרא ופרשנות ו (תשס"ג), עמ' 315–341.
• רחל רייך, האשה אשר נתת עמדי - נשים כעילה לסכסוך ולמלחמה במקרא, הילל בן חיים - הקיבוץ המאוחד, 2005.
• יאירה אמית, "עריכה מובלעת ופולמוס סמוי בפרשת אונס דינה", מקדש, מקרא ומסורת: מנחה למנחם הרן, בעריכת אבי הורביץ, אביגדור הורוויץ, מיכאל פוקס, מיכאל קליין, ברוך יעקב שורץ, נילי שצ'ופק. Eisenbrauns, Winona Lake, Indiana 1996, 11-28

קישורים חיצוניים

• בראשית פרק לד - הטקסט המקראי ופירושיו, באתר "שבילי התנ"ך"
• מעשה שכם ודינה, בפודקאסט עושים תנ"ך, באירוח חוקר המקרא, ד"ר שחר ענבר
• ישראל קנטור, האמנם "מעשי אבות סימן לבנים?"(הקישור אינו פעיל), מאמר באתר דעת
• משה הכהן, אונס דינה ותוצאותיו (אורכב 27.01.2007 בארכיון Wayback Machine), באתר של אוניברסיטת בר-אילן
• משה צפור, פרשת אונס דינה: ביקורת סמויה על יחס יעקב לנשיו, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• עירית ישראלי,מעשה הנערה דינה, באתר רמבי"ש
• דינה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• דינה בת יעקב אבינו, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

תבנית:מעטפת תרשים