ספר איוב

סֵפֶר אִיּוֹב הוא החלק השלישי בקובץ כתובים מתוך התנ"ך (ישנה מחלוקת בחז"ל לגבי הסדר, והאם הספר הוא השלישי). גיבור הספר הוא איוב, שבשל יראת חטאו המופלגת נקלע להתערבות בין האל לשטן באשר לגבולות אמונתו וצדקתו. סיפור המסגרת עוסק בסדרה של אסונות הניחתים על איוב, ולב הספר מכיל שיחות בין איוב לרעיו. שיחות אלו כתובות בשירה, ומשתייכות לסוגת ספרות החכמה המקראית. הספר נחשב לאחת הדוגמאות המוקדמות ביותר לעיסוק בתורת הגמול, ויש לו מקום מיוחד בתאודיציה היהודית והנוצרית גם יחד.

ספר איוב

שפה	עברית מקראית
מיקום התרחשות	עוּץ
סוגה	ספרות החכמה
מספר פרקים	42
מספר פסוקים	1070
סדרת ספרים	כתובים
דמויות מרכזיות	איוב, רעי איוב, אלוהים, השטן

פסל איוב של נתן רפפורט ביד ושם בירושלים (1968)

כתיבת ספר איוב מיוחסת בתלמוד למשה רבנו.

מבנה הספר

בספר שני חלקים עיקריים: סיפור המסגרת ותיאור הוויכוח. בין החלקים ישנם הבדלים בולטים – המסגרת הסיפורית קלה להבנה ומציגה את איוב כצדיק, בעוד הוויכוח כתוב בשפה שירית, קשה להבנה, ושם בפי איוב טענות הגובלות בכפירה.

ההבדל הגדול היה ידוע כבר לבעלי המסורה שקבעו למסגרת טעמים רגילים, ואילו לוויכוח טעמי אמ"ת. ההבדלים אף גרמו לכמה חוקרים לטעון שסופרים שונים כתבו את החלקים, אולם הם לא הגיעו להסכמה האם השירים נכתבו כהרחבה לסיפור, הסיפור נכתב כמסגרת לשירים קדומים או שעורך מאוחר חיבר שתי יצירות שונות.

• א'–ב': סיפור המעשה – "התערבות" השטן ואלוהים (פעמיים) והפגיעה הקשה בכל רכושו של איוב ובגופו.
• ג': קללת איוב
• ד'–יד': סבב ויכוחים ראשון (אליפז, איוב, בלדד, איוב, צופר, איוב)
• טו'–כא': סבב ויכוחים שני (אליפז, איוב, בלדד, איוב, צופר, איוב)
• כב'–כו': סבב ויכוחים שלישי (אליפז, איוב, בלדד, איוב)
• כז'–לא': משלי איוב
• לב'–לז': נאומי אליהו
• לח'–מא': מענה האל
• מב': אחריתו של איוב

בספר 1,070 פסוקים.

סיפור המסגרת – פתיחה

השטן תוקף את בית איוב.
ציור מאת ויליאם בלייק

פתיחת הסיפור מתארת את איוב, איש צדיק וירא אלוהים באופן מיוחד אשר ישב בארץ עוץ, והתברך בבנים ובנות ובעושר רב. מכאן עובר המספר לתאר את המתרחש בשמיים באותה עת – בני האלוהים מתאספים לפני ה' ובהם השטן, האלוהים מפנה את תשומת לבו של השטן לצדקתו הגדולה של איוב (”כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ” (א', ח')), וזה מגיב כי צדקתו של איוב נובעת מגורלו הטוב, אך אם יסבול מעט תסור ממנו יראת ה'.

אלוהים מחליט לבחון את אמונתו של איוב ומאפשר לשטן להמיט עליו אסונות בזה אחר זה. תחילה הוא מאבד את כל אשר מסביבו – רכושו, עבדיו ואף ילדיו, אך לאחר שהוא ממשיך באמונתו וצדקותו, אלוהים מתיר לשטן לפגוע אפילו בגופו של איוב, ואיוב עצמו לוקה בשחין. אשת איוב בראותה דברים אלו מסיתה אותו לקלל את האל על כך לפני מותו, ויש הרואים בכך חלק מהניסיון של איוב, אולם איוב משיב לה:

”כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי – גַּם אֶת הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים, וְאֶת הָרָע לֹא נְקַבֵּל?!”, ואולם ”בְּכָל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב בִּשְׂפָתָיו” (ב', י').

אז מגיעים אל איוב שלושת רעיו, אליפז התימני, בלדד השוחי וצופר הנעמתי כדי לנחמו.

תיאור הוויכוח

הוויכוח בין איוב לרעיו. איור של גוסטב דורה

פסוק מספר איוב באתר האומשלגפלץ בוורשה

הוויכוח מתחלק לחמישה חלקים, שלושה מחזורים של ויכוח עם הרעים, מעני אליהוא (עליהם איוב אינו מגיב) ומעני ה'. במחזורי הדו-שיח בין איוב והרעים משתקפות מספר מגמות:

• באופן כללי דבריו של אליפז, הראשון ברעים, הם הארוכים ביותר. אחר כן מופיעים דבריו של בלדד, ולבסוף דברי צופר, הממעט בדיבור ביחס לשני קודמיו (ובמחזור האחרון אינו מדבר כלל).
• החרפת היחס – בעוד במחזור הראשון הדיון נעשה בצורה שקטה ומנומסת, הרי שבמחזורים הבאים הביטויים הופכים קשים ביותר עד שבמחזור האחרון מופיעים ביטויים כמו ”הֲלֹא רָעָתְךָ רַבָּה וְאֵין קֵץ לַעֲו‍ֹנֹתֶיךָ” (כ"ב, ה') מצד הרעים ו”יְהִי כְרָשָׁע אֹיְבִי וּמִתְקוֹמְמִי כְעַוָּל” (כ"ז, ז') או ”וְלָמָּה זֶּה הֶבֶל תֶּהְבָּלוּ” (כ"ז, י"ב) מצד איוב.
• "היעלמות" הרעים – ככל שמתקדם הספר, מענות הרעים מתקצרים לעומת דברי איוב שמתארכים. דברי הרעים במחזור השלישי קצרים משמעותית מאלו שבמחזור הראשון, עד שנאמר ”וַיִּשְׁבְּתוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה מֵעֲנוֹת אֶת אִיּוֹב” (ל"ב, א').

הוויכוח עם הרעים

עיקר ספר איוב הוא הוויכוח הפיוטי בין איוב לבין רעיו. פתיחת הוויכוח היא בהתמרמרותו של איוב, המקלל את היום בו נולד ומייחל למות. דבריהם של הרעים מהווים תגובה לכך, אך תוכן טענותיהם לא ברור דיו ויש לגביו פרשנויות שונות ומגוונות. עם זאת ניתן לזהות מספר קווים בולטים במענה הרעים.

הטענה הבסיסית של הרעים כנגד איוב היא כי האל שופט את העולם בצדק, ולא ניתן כלל לערער אחריו. אם נענשת, אומר אליפז, אין ספק כי חטאת, אחרת אלוהים לא היה פוגע בך. כאשר איוב מתעקש על צדקתו, הרעים מעלים את הטענה כי אין אדם הצדיק לפני ה', וכל אחד הוא בגדר חוטא הראוי לעונש, אך איוב אינו מקבל גם את הטענה הזו שכן הוא לא מוכן לקבל שצדיק כמותו יקבל עונש כה חמור.

תחילה מתנהל הדיון בשלווה יחסית, כאשר הרעים רומזים לאיוב שכדי להנצל ממצבו הוא צריך לתקן את דרכיו. תפיסה זו היא התפיסה המקובלת במקרא, אך איוב טוען שכאן המקרה שונה, הן בשל עוצמת העונש והן בשל צדקתו המיוחדת. עם התקדמות הדיון הרוחות מתלהטות ומתפתח ויכוח סוער. לאחר שצופר, בסוף מחזור הוויכוחים הראשון, תוקף את ביטחונו העצמי של איוב וטוען כי אינו יכול לדעת את דרכי ה':

”הַחֵקֶר אֱלוֹהַ תִּמְצָא אִם עַד תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא. גָּבְהֵי שָׁמַיִם מַה תִּפְעָל עֲמֻקָּה מִשְּׁאוֹל מַה תֵּדָע. אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם” (י"א, ז'–ט')

מתפרץ איוב לראשונה ואומר:

”גַּם לִי לֵבָב כְּמוֹכֶם לֹא נֹפֵל אָנֹכִי מִכֶּם” (י"ב, ג'), ”כְּדַעְתְּכֶם יָדַעְתִּי גַם אָנִי לֹא נֹפֵל אָנֹכִי מִכֶּם. אוּלָם אֲנִי אֶל שַׁדַּי אֲדַבֵּר וְהוֹכֵחַ אֶל אֵל אֶחְפָּץ. וְאוּלָם אַתֶּם טֹפְלֵי שָׁקֶר רֹפְאֵי אֱלִל כֻּלְּכֶם. מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה” (י"ג, ב'–ה')

המחזור השני מלווה כולו במתח האישי שנוצר בין איוב לרעים, ואיוב מגלה דרישה נוספת:

”הֵן יִקְטְלֵנִי לא אֲיַחֵל אַךְ דְּרָכַי אֶל פָּנָיו אוֹכִיחַ. גַּם הוּא לִי לִישׁוּעָה כִּי לֹא לְפָנָיו חָנֵף יָבוֹא” (י"ג, ט"ו–ט"ז).

כלומר, גם אם הייסורים הללו הגיעו לו בצדק, ואיוב הרי עדיין מאמין בצדקת ה' למרות חוסר הבנתו, הרי שמן הראוי כי יוסבר לו מהשמים מדוע סבל בצורה זו.

מענות אליהוא

אליהוא בן ברכאל הבוזי קובל על הרעים שאינם מצליחים לענות לאיוב ומנסה להשיב לאיוב בעצמו. הם טוענים שהוא חטא אך לעומתם איוב מעיד על עצמו שלא חטא כלל ואפילו צדיק הוא. אליהוא טוען שאיוב אמנם לא חטא ואף על פי כן הוא מתייסר וזאת בשל חשבונות שהרבה יותר רחבים ועמוקים מדעתנו. אליהוא מציב את איוב ללא מענה שהרי לעומת הרעים שטענו שחטא, שזה שקר, אליהוא מקבל את טענת איוב אלא שמותיר אותו בשאלה "למה זה קרה".

מענות אלוהים

לאחר נאומי אליהוא מופיע האלוהים עצמו ”מִן הַסְּעָרָה” (ל"ח, א'). תחילה הוא מראה לו בשאלה רטורית שאינו יודע דבר על שלטון ה' על פני האדמה ”אֵיפֹה הָיִיתָ, בְּיָסְדִי-אָרֶץ – הַגֵּד, אִם-יָדַעְתָּ בִינָה” (ל"ח, ד').

גם בהמשך מענה ה' הוא מרבה להטיח באיוב שאלות רטוריות מביכות, שמספרן למעלה משישים. בנאומי ה' מתוארים סדרי עולם הטבע ובעלי החיים. אחר כך מוקדש פיוט נוסף לתיאור עוצמתן של שתי חיות כבירות: הלווייתן ובהמות.

הודאת איוב

בסופו של דבר מביאות שאלותיו של ה' את איוב להודות בטעותו: ”ידעת [יָדַעְתִּי] כִּי כֹל תּוּכָל וְלֹא יִבָּצֵר מִמְּךָ מְזִמָּה. מִי זֶה מַעְלִים עֵצָה בְּלִי דָעַת לָכֵן הִגַּדְתִּי וְלֹא אָבִין נִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי וְלֹא אֵדָע. (אמרתי:) שְׁמַע נָא וְאָנֹכִי אֲדַבֵּר אֶשְׁאָלְךָ וְהוֹדִיעֵנִי. (ואולם עכשיו:) לְשֵׁמַע אֹזֶן שְׁמַעְתִּיךָ וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ. עַל כֵּן אֶמְאַס וְנִחַמְתִּי עַל עָפָר וָאֵפֶר (על מנהגי האבלות שנהגתי כביקורת על מעשיך)”

סיפור המסגרת – סיום

בסופו של הספר פונה בכעס ה' לרעים: ”כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה, כְּעַבְדִּי אִיּוֹב” (מ"ב, ז') ואומר להם כי יכפר להם רק אם איוב, שנפגע מהתנהגותם בוויכוח יתפלל למענם. הם אמנם עושים כך, איוב מתפלל למענם ורק לאחר תפילתו הוא עצמו נענה ומקבל פיצוי רב תמורת כל אשר איבד.

המספר מתאר את שובם של רעיו ומשפחתו שנטשוהו ואת הפיצוי שהוא מקבל מה': ”וַה' בֵּרַךְ אֶת אַחֲרִית אִיּוֹב מֵרֵאשִׁתוֹ: וַיְהִי לוֹ אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶלֶף צֹאן, וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים גְּמַלִּים, וְאֶלֶף צֶמֶד בָּקָר, וְאֶלֶף אֲתוֹנוֹת” (מ"ב, י"ב), היו לו בנים ובנות אשר ”לֹא נִמְצָא נָשִׁים יָפוֹת, כִּבְנוֹת אִיּוֹב--בְּכָל הָאָרֶץ” (מ"ב, י"ג), ובסופו של דבר ”וַיָּמָת אִיּוֹב, זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים” (מ"ב, י"ז).

טעמי המקרא בספר

איוב הוא אחד מספרי אמ"ת (איוב-משלי-תהילים), ולפיכך טעמיו שונים מטעמי המקרא שברוב ספרי התנ"ך. הטעם המפסיק החשוב ביותר בכל התנ"ך הוא סוף-פסוק, וכך גם באיוב. הטעם המפסיק השני בחשיבותו בספרי התנ"ך הוא האתנח/אתנחתא, אלא שבספר איוב, כמו בתהילים ובמשלי, הטעם "עולה ויורד" גדול בכוח פיסוקו מאתנח/אתנחתא. כמו כן, באיוב יש חמישה סוגים של רביע, לעומת רוב ספרי התנ"ך בהם יש סוג אחד של רביע והוא נחשב כמפסיק משנה. חמשת סוגי הרביע בספרי אמ"ת: רביע סתם, רביע מוגרש, רביע גדול, רביע קטן ורביע מוגרש בלי גרש.

מעטים החזנים והאנשים הבקיאים בטעמי ובניגוני ספר איוב, ומעטות עוד יותר העדות ששימרו את המנגינה המקורית של הספר. אחת העדות ששימרה את הניגון היא יהדות בבל (עיראק), שנוהגת לקרוא את שני הפרקים הראשונים במנגינה של ספרי הכתובים, ואילו מפרק ג', פסוק ב' והלאה, כאשר מתחילות הקינות, קוראים במנגינה המיוחדת לספר איוב. מפרק מ"ב, פסוק ז' (סיום הקינות) חוזרים למנגינה של הכתובים.

יש נוהגים לקרוא את ספר איוב בבתי-הכנסיות בתשעה באב, לאחר התפילה.

פרשנות

איוב בפרשנות המסורתית

בספרות חז"ל מועלות כמה וכמה דעות באשר לזמן שבו חי איוב: זמנו של אברהם^{[דרוש מקור]}, זמנו של משה, תקופת המרגלים, תקופת השופטים או תקופת מלכות אחשוורוש. מועלה אפשרות נוספת, לפיה "איוב לא היה ולא נברא, אלא משל היה" – מפאת ריבוי הדעות על זמנו של איוב, מן הראוי להניח שלא התקיים במציאות אלא היה משל בלבד.

כמו כן, ישנה מחלוקת תנאים האם איוב היה יהודי.

בתלמוד הבבלי, מסופר שרבי יוחנן, שהיה מלומד בייסורים וכנראה עסק רבות בספר איוב, היה אומר לאחר הלימוד בו: ”סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה והכל למיתה הם עומדים. אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו וגדל בשם טוב ונפטר בשם טוב מן העולם...”.

ספר איוב אינו נותן תשובה ברורה וחד משמעית לשאלת סבל הצדיק. ייסורי איוב נובעים לכאורה מהתערבות בין אלוהים לשטן על יכולתו לעמוד בניסיון, אך הסבר זה בדרך כלל לא התקבל כעיקרי.

לדעת הרמב"ן ספר איוב מרמז לרעיון גלגול הנשמות שהוא הפתרון האמיתי לבעיית השכר והעונש. לעומתו, נאמר כי רעיון העולם הבא אינו מוזכר בשום מקום בספר בצורה מפורשת, ואיוב אף דוחה את הרעיון שיש תקווה לאדם לאחר מותו (למשל: ”אָזְלוּ-מַיִם, מִנִּי-יָם; וְנָהָר, יֶחֱרַב וְיָבֵשׁ. וְאִישׁ שָׁכַב – וְלֹא-יָקוּם” (י"ד, י"א–י"ב))

לפי פרשנות אחרת אין ספר איוב מתיימר להציע הסבר תאולוגי לבעיית "צדיק ורע לו", אלא להצביע על גדולת האל בטבע, כפי שהיא משתקפת בתיאורים שבסוף הספר, ולהוכיח באמצעותה שכל ניסיון להסבר פילוסופי-תאולוגי, לא יצלח (כפי שלא התקבלו דבריהם של רעי איוב) ובכל מקרה על האדם לחוש תחושת שפלות וענווה מול רוממותו של האלוהים. המענה לייסורים אינו הסברים וטענות למיניהם, אלא החוויה שבחשיפה לגדולת האלוהים. דבר זה מתבטא בדברי איוב לאחר שאלוהים נגלה אליו "מן הסערה": ”לְשֵׁמַע אֹזֶן שְׁמַעְתִּיךָ וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ. עַל כֵּן אֶמְאַס וְנִחַמְתִּי עַל עָפָר וָאֵפֶר” (מ"ב, ה'–ו').

דעת הרמב"ם במורה נבוכים ש"פרשת איוב היא פרשה מופלאה, עניינים שבכבשונו של עולם", ושעוץ הוא מלשון עצה קרי, עצה שהספר רוצה לתת לך. לדעת הרמב"ם כל רעי איוב מסמלים את ההשקפות השונות בדבר שכר ועונש:

• השקפת איוב (לפני שחזר בו): ה' הזניח את מין האדם, ואין השגחה כלל. כן דעת אריסטו.
• השקפת אליפז: אם הקב"ה מעניש, בוודאי איוב עשה עבירות. השקפה זו קרובה לדעת התורה.
• השקפת בלדד: אפילו אם איוב לא עשה עבירות, רצון ה' בייסורים להוסיף לו שכר. זוהי גם דעת רב סעדיה גאון והמועתזילה.
• השקפת צופר: ה' עושה כל אשר חפץ ואין לחפש במעשיו צדק כלל – כדעת האשעריה.

על פי סיום הספר שבו ה' "משיב את שבות איוב" ראו חז"ל ובעקבותיהם מספר פרשנים בעיקר על פי הקבלה, שאיוב מהווה משל לעם ישראל הסובל, וכך – סוף טוב לעם, יש לו משמעות לדורות החווים את הטוב, בעוד שלאדם בודד אין "להשיב" את הבנים שמתו, ואלו החדשים אינם מהווים "תחליף" או "תמורה". לפי פרופסור שלום רוזנברג בספרו הטוב והרע בהגות היהודית, היו משום כך פרשנים מחז"ל ועד שלמה מולכו אשר ראו בשלושת רעי איוב את הדתות והאמונות הצרים על עם ישראל (בימי הביניים: הנצרות האסלאם והאלילות שחלקם טענו: חטאתם ולכן אתם סובלים ואחרים שטענו שהעולם הוא אקראי ללא סדר של טוב ורע), ובתשובת הקב"ה ראו את המסר שלמרות הייסורים והרוע אסור "להפקיר את ההיסטוריה" ויש לעשות ככל אשר לאל ידינו לטובת הטוב.

איוב בפרשנות הביקורתית

הספר נראה בעיקרו כיצירת אדם אחד, אך יש הטוענים כי סיפור המסגרת והחלקים השיריים של איוב נתחברו בידי מחברים שונים^{[דרוש מקור]}, כאשר השירה היא עתיקה יותר המתייחסת למסורת ספרות החוכמה של המזרח הקדום ואילו סיפור המסגרת נוסף מאוחר יותר כדי להעניק הקשר לשירה ולחתום במבט אחר על שאלת צדקת האל מזו שהשירה מספקת. הפרשנות הביקורתית שמה את ליבה לכך שיש מילים רבות בספר איוב שמשמעותן אינה ברורה, ושאין להן מקבילות במקרא. פתרון רדיקלי לקושי זה מציע כי הספר תורגם משפה שמית אחרת (רעיון שהועלה כבר על ידי ר' אברהם אבן עזרא), ובמקומות רבים נעשה התרגום ברשלנות. שפת המקור משוערת בדרך כלל כארמית. למשל הביטוי הקשה ”אַךְ לֹא בְעִי יִשְׁלַח יָד” (ל', כ"ד) פירושו "אכלא בעי (יבקש אוכל בארמית), ישלח יד". עם זאת, לפחות החל מהמאה הראשונה לספירה, ספר איוב נכלל גם בתרגומים לארמית, ואלו מנותחים תדיר כתרגום מילולי של הגרסה העברית, ללא עדויות לקיומו של טקסט מקור. משכך, הארמיזמים השיריים בספר איוב עשויים להעיד על קשר לחיבורי חוכמה מן המזרח הקדום, וכן על קדמותה, אך לא בהכרח על מקור ארמי מלא.

האסתטיקה הפואטית מציעה גם פתרון אחר לחוסר הבהירות והעקביות שבתשובות הרעים ובמענה איוב. לדעת כמה חוקרים, מקורה בכך שהטקסט המקורי הורכב מחדש לפי עקרונות של דמיון צורני יותר מאשר רציפות שבתוכן.

חוקרי מקרא רבים, דוגמת דייוויד נואל פרידמן ואד גרינשטיין עסקו בניסיון פילולוגי לשחזר את המשמעות המקורית של המילים היחידאיות והסתומות תוך פנייה למקבילות מלשונות שמיות עתיקות אחרות. אחרים עסקו בעיצוב הספרותי של הסיפור, למשל יאירה אמית המפרשת את סיפור המסגרת בראי סיפור עקידת יצחק. הרבדים השונים של הספר מאפשרים חרך הצצה להתפתחות ולשינויים של מסורת "ספרות החוכמה" בקרב עם ישראל בעת העתיקה. סוגיות אמוניות אלה נלוות לשאלת השכר והעונש בספרות הדויטרונימיסטית ובמהפיכה האמונית שחלה בעקבות גלות בבל, כפי שמשתקף בספר יחזקאל, פרק י"ח, וממשיכות להתפתח מאוחר יותר, כפי שניתן לראות גם מהחיבור החיצוני צוואת איוב.

מחקרים משווים הצביעו על דמיון פנומנולוגי לסיפור דומה במיתולוגיה ההודית.^{[דרושה הבהרה]}

השפעות זורואסטריות

בספר איוב מופיעה דמותו של השטן וישנן טענות כי דמות זו נכנסה לסיפור בהשפעת הדת הפרסית-זורואסטרית. טענה זו מתבססת על אחדים מחוקרי ביקורת המקרא, לפיהם ספר איוב שייך לספרי תקופת בית שני, וככזה נכתב לאחר שיבת ציון. בהיותם בגלות בבל, נחשפו הגולים היהודים להשפעות תאולוגיות שונות, ביניהן הזורואסטריות, דת המדינה של האימפריה הפרסית שהורתה על השיבה.

בקצרה, האמונה הזורואסטרית מחלקת את ההשפעה בעולם בין כוחות הטוב והרע, ולחלופין סדר וכאוס או אמת ושקר (בהתאמה).ניתן לזהות דמיון בין רעיון זה לבין הופעתו של השטן בספר איוב והדיאלוג אותו שהוא מקיים עם האל. עם זאת, הדמיון מבליט את השוני וניתן לראות כיצד מתמודדת היהדות המונותאיסטית עם התאולוגיה הזרתוסטרית, שכן בספר איוב השטן כפוף לאל ומשרת אותו, בניגוד לגישה הזורואסטרית (וביתר דיוק, לקריאות נפוצות שלה).

'איוב' בספרות המזרח הקדום

בני דמותו של איוב המקראי מופיעים בספרות המזרח הקדום כדוברים במזמורים מהסוגה הספרותית 'הצדיק הסובל', שתחילתם כבר בתקופה השומרית. הדובר טוען במזמורים כי היה נאמן לאל ולחוקיו אך האל העניש אותו ללא כל סיבה או הצדקה. במזמור התפילה השומרי 'תחינה לאל יהיה אשר יהיה' טוען המתפלל כי האלים הטילו עליו עונש כבד והוא אינו מבין מדוע: "לא אדע העוונות אשר עשיתי, לא אדע החטאים אשר חטאתי, לא אדע התועבה אשר אכלתי, לא אדע הקדשים אשר רמסתי". הוא מבקש את עזרת חבריו אך היא לא מגיעה: "אבקש – איש לא יאחז בידי, אבכה – איש לא יעמוד לימיני, אשא קינה – אין שומע לי.. חשכו עיני". המתפלל מבקש מהאל כי יניח לו היות שבני האדם אינם מבינים דבר: "בני אנוש סכלים, לא ידעו מאומה. בני אדם, כל הנקרא בשם – מה יידעו? אם הרעו, אם היטיבו – לא ידעו מאומה". הוא מבקש מהאל שיסלח לו על חטאיו, גם אם אינו יודע במה חטא: "שא -נא לעוונותי ואגידה תהילתך, ישקוט נא לבך למעני, כלב אמי יולדתי".

איוב בדת הדרוזית

פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לשכתב אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא פסקה לא ברורה וחסרת מקורות.

בדת הדרוזים ישנו חג, הנקרא "יום איוב" ובמרכז בחליפות עות'מאן נמצא הר, הנקרא הר איוב. על פי המסורת העות'מאנית-אבאדית איוב היה איש עשיר בן עות'מאן, אשר לפתע תקפה אותו מחלה לא מוסברת וחשוכת מרפא שגרמה לטפילים לצאת מעורו. בני עירו ביקשו ממנו להתרחק על מנת שלא ידביק אותם במחלה והוא עלה לבדו על ההר שמאוחר יותר נקרא על שמו והעביר את ימיו ולילותיו בתפילות לאל שירפא אותו מיסוריו, כאשר אשתו מעלה לו מדי ערב אוכל. לאחר תקופה ארוכה נענה האל לתפילותיו של איוב ורפא אותו. כשהגיעה אשתו, לא זיהתה את הגבר הצעיר והבריא שבא אליה במקום בעלה הזקן והחולה. איוב ספר לה את אשר קרה לו והם חזרו יחד אל העיר.

לקריאה נוספת

• יעקב יגר, ביאורים לספר איוב. מסות ועיונים במקרא, הוצאת ש. זק ושות', בשיתוף עם החברה לחקר המקרא בישראל, ירושלים, תשמ"ד (1984); (הובא לדפוס על ידי בנו ד"ר משה יגר).
• עמוס חכם, דעת מקרא – ספר איוב, מבוא ופירוש, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תש"ל (1970).
• משה אהרן שאצקס, השקפה ע"ד ספר איוב, בתוך האסיף, שנה שנייה, ורשה תרמ"ו (1886).
• רחל מרגליות, איוב – כמו שהוא, הוצאת ראובן מס, ירושלים תשמ"ח (1988)
• ישעיהו ליבוביץ, חמישה ספרי אמונה, (שער ב': איוב) הוצאת כתר, 1995.
• חננאל מאק, אלא משל היה – איוב בעיני חז"ל, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2004.
• לאה מזור (עורכת), איוב במקרא בהגות באמנות, הוצאת מאגנס, ירושלים תשנ"ה
• נ.ה. טור־סיני, איוב, תשל"ב
• נפתלי הרץ טור-סיני (1886-1973) פשוטו של מקרא: איוב, ירושלים: קריית ספר.
• יאירה אמית, גלוי ונסתר במקרא ,פולמוסים גלויים, עקיפים ובעיקר סמויים, תל אביב: ידיעות ספרים, 2003. עמ' 241–250.
• אהרן הראל-פיש, שירת מקרא : עדות ופואטיקה, מאנגלית: סמדר מילוא, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשנ"ג, הפרק "איוב: הטרגדיה אין בה די", עמ' 49-33.
• ברוך קורצווייל, במאבק על ערכי היהדות, הוצאת שוקן, 1969, הפרק "על יסודות טראגיים בספר איוב", עמ' 26–38.
• הרב יעקב מדן, איוב: בין חושך לאור, ידיעות ספרים, 2019.
• הרב יוסף מיכאל יוסקוביץ, "איוב וזמנו" "ירחון האוצר" גיליון ט"ז (עמוד שפ"ב) ניתן לקריאה ב גוגל בוקס.
• The Book of Job / John Gray ; edited by David J.A. Clines. Sheffield : Sheffield Phoenix, 2010

קישורים חיצוניים

• ספר איוב, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)

• ספר איוב, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

מהדורות מקוונות של הספר

• ספר איוב, באתר אוצר הספרים היהודי השיתופי
• ספר איוב, באתר ויקיטקסט
• ספר איוב, באתר מקראות גדולות הכתר
• ספר איוב, באתר "תורת אמת"
• ספר איוב, באתר מכון ממרא

על אודות הספר

• ד"ר שלמה בכר, השקפת מחבר ספר איוב על ספר משלי, בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך
• רשימת מאמרים על ספר איוב באתר רמב"י
• רשימת מאמרים על דמותו של איוב באתר רמב"י
• רמב"ם, מורה נבוכים, החלק השלישי – פרק כ"ג, באתר אוניברסיטת תל אביב (סיכום ספר איוב)
• מדרש איוב, מהדורת שלמה ורטהיימר, ירושלים, תרפ"א-1921, באתר היברובוקס
• פרוש רבנו בחיי על איוב, ירושלים, תש"ח (באתר דעת)
• ילקוט שמעוני, ספר איוב באתר "צל-הרים"
• ישעיהו ליבוביץ,, באתר תפוז אנשים, מתוך: מחניים (כתב עת) קי"ב, תשכ"ז
• משה גרינברג, איוב היה או לא היה: סוגיה בפרשנות ימי הביניים, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך: עמנואל טוב, מיכאל פישביין (עורכים), שערי טלמון: מחקרים במקרא, קומראן והמזרח הקדמון מוגשים לשמריהו טלמון, הוצאת Eisenbrauns, ‏1992
• ראובן אהרוני, לבחינת סוגו הספרותי של ספר איוב, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך: תרביץ מט (א-ב), תשרי-אדר תש"ם
• צבי אדר, ספר איוב, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך: הערכים החינוכיים של התנ"ך, הוצאת מ. ניומן, 1953
• עוזי ליבנר, ‏מדרש גאוגרפי גלילי על מסע נערי איוב, קתדרה 120, יוני 2006, עמ' 34, 54-41
• אדוה הכהן, תנכ"י פתוח בספר איוב: להוראת פרקי המבוא של איוב, בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך
• רביב, רבקה, "להוראת ספר איוב", שמעתין 167 (תשס"ז), עמ' 49-39

• S. R. Driver & G. B. Gray, Job (International Critical Commentary), Edinburgh: T. & T. Clark, 1921. Online copy at the Internet Archive

• מה למעשה הנושא של ספר איוב? פרופ' אליעזר גרנשטיין, סרטון באתר יוטיוב