ויקיפדיה

אירוקוי

קבוצת שבטים ילידי אמריקה באמריקה הצפונית

האירוֹקוֹי (בצרפתית ובאנגלית: Iroquois; בשפות האירוקיות: Hodínöhšöni (בעברית: הוֹדֶנוֹשוֹנִי); גם חמש האומות; ומאוחר יותר שש האומות; או אנשי הבית הארוך (מאנגלית: Six Nations)) הם קונפדרציה של שבטים ילידים באמריקה הצפונית הכוללים כיום שישה שבטים: מוהוק (אנ') (באנגלית: Mohawk), אונידה (אנ') (באנגלית: Oneida), אונונדאגה (אנ') (באנגלית: Onondaga), קאיוגה (אנ') (באנגלית: Cayuga), סנקה (אנ') (באנגלית: Seneca), והשבט השישי, הטוסקארורה (אנ') (באנגלית: Tuscarora), הצטרף לאיחוד מאוחר יותר בשנת 1722.[1][2] שמה הרשמי והטקסי של הקונפדרציה הוא ליגת השלום הגדולה.[1]

אירוקוי
Haudenosaunee, Hodínöhšöni
האירוקוי בשיא התיישבותם במאה ה־17
ממשל
שפה נפוצה אנגלית, צרפתית, מוהוקית, אונידית, אונונדאגית, קאיוגית, סנקית
עיר בירה אונונדאגה (מנילוס, ניו יורק)
רשות מחוקקת המועצה הגדולה
רשות שופטת הצ'יף בתפקיד הטדודאהו ועוזריו
גאוגרפיה
יבשת אמריקה הצפונית
היסטוריה
הקמה  
אגדת דקאניוידה לא ידוע, משוער בין 1450 ל־1660
שונות
אתר רשמי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

האירוקוי שוכנים בעיקר בצפון מזרח ארצות הברית במדינות ניו אינגלנד, ניו יורק, ופנסילבניה, ובדרום קנדה בפרובינציות קוויבק ודרום אונטריו. בקנדה, האירוקוי הם חלק מהאומות הראשונות. לפי מפקד אוכלוסין אמריקאי משנת 2010 של ילידי ארצות הברית ואלסקה, שבטי האירוקוי בארצות הברית מונים מעל 42,000 אירוקואים לא מעורבים, ועוד מעל 39,000 אירוקואים מעורבים, בסך הכל מעל 81,000 אירוקואים.[3] משוער שבקנדה חיים עוד כ־45,000 אירוקואים, איך אין מפקד אוכולוסין קנדי שמאשר את הנתון הזה.

שם

עריכה

האירוקוי מכנים את עצמם הוֹדֶנוֹשוֹנִי (באנגלית: Haudenosaunee, בתרגום לעברית: אנשי הבית הארוך).[4] מקור השם אירוֹקוֹי (בצרפתית ובאנגלית: Iroquois) אינו ידוע, אך הוא ככל הנראה קולוניאלי. שם עתיק יותר ופחות ידוע לאירוקוי הוא אונגוו'אוו'י (באנגלית: Ongweh’onweh).[5]

הודנושוני

עריכה

השם הוֹדֶנוֹשוֹנִי (בסנקית: Hodínöhšö:ni:h) הושאל מהשפה הסנקית, ומשמעותו היא אנשי הבית הארוך.[6][7] השם הודנושוני הופיע לראשונה בשפה האנגלית בעבודתו של האנתרופולוג לואיס הנרי מורגן בשנת 1851.[7][8] הופיעו תעתיקים נוספים לשם הודנושוני כגון הוטינוסיוני (באנגלית: Hotinnonsionni) וגם מהשפה המוהוקית גנונסיוני (באנגלית: Ganonsyoni, בתרגום לעברית: הבית הארוך). בשפה המוהוקית, קיים גם השם המקביל רוטינונשוני (באנגלית: Rotinonsionni, ובמוהוקית: Rotinonshón:ni).[9]

אירוקוי

עריכה

מקור השם אירוֹקוֹי לא ברור. השם אירוקוי הופיע לראשונה ביומן המסע מטדוסק בקנדה של חוקר הארצות הצרפתי סמואל דה שמפלן בשנת 1603 בצורה "Irocois".[10] קיימת הסכמה שמקור השם אירוקוי הוא לא ילידי, אלא קולוניאלי. בשנת 1978 הבלשן איבס גודארד (אנ') טען שלא נמצא באף שפה ילידית באמריקה הצפונית השם "אירוקוי" עבור אף שבט אירוקואי.[7]

בשנת 1744 המיסיונר הצרפתי פייר דה שרלבואה (אנ') כתב שמקור השם אירוקוי הוא צרפתי, ושהאיטמולוגיה שלו היא במילים האירוקואיות "hiro" שבתרגום חופשי פירושו "אמרתי" ו־"kone" שבתרגום חופשי פירושו "עצב" או "שמחה", תלוי באורך ההגייה.[10] עם זאת, בשנת 1883 הבלשן האמריקאי-קנדי הורטיו הייל (אנ') טען שהאיטומולוגיה של שרלבואה היא מפוקפקת וש"אף שבט ילידי לא מכנה את עצמו באופן כה גחמני" (תרגום מאנגלית).[10]

במקום זאת, בשנת 1833 הייל הציע מקור אחר לשם אירוקוי מהשפה ההורונית (גם היא שפה אירוקואית) ומהשפה המוהוקית במילה "ierokwa" שמשועתה "אלה שמשענים".[10] עם זאת, בשנת 1888 הבלשן האמריקאי ג'ון נפוליאון ברינטון היואיט (אנ') הטיל ספק שהמילה אפילו קיימת באותן שפות.[10] במקום, הוא הציע שמקור השם אירוקוי אולי בשפות האלגונקיות (אנ') במילים "irin" שפירושה "אמיתי" ו־"ako" שפירושה "נחש" והסיומת הצרפתית "ois".[10]

בשנת 1968 האנתרופולוג גורדון דיי הרחיב את התאוריה של הכומר צ'ארלס ארנו משנת 1880.[10] בשנת 1880, ארנו טען שמקור השם אירוקוי מהשפה המונטנית (אנ') (שפת אלגונקית) מהמילה "irnokué" שפירושה "אדם קטלני".[10] לפי ארנו, השם אירוקוי ניתן על ידי השבטים האלגונקים האויבים ששכנו בחוף המזרחי.[10] לעומת זאת, דיי טען שמשמעות השם אירוקוי במונטנית היא "אדם דובר שפה אירוקואית" ולא "אדם קטלני".[10]

היסטוריה

עריכה

הקמת הקונפדרציה

עריכה

לא קיימת הסכמה על תאריך הקמת הקונפדרציה.[11] ממצאים ארכאולוגיים מוכיחים כי שבט האונונדאגה חיו בדיוק באותה נחלה עוד מהמאה ה־10 לספירה.[1] לפי בריטניקה, הקונפדרציה הוקמה בסוף המאה ה־16 בין השנים 1570–1600.[2] לפי דעה אחרת, הקונפדרציה הוקמה בשנת 1142.[11] לפי מחקרים אחרים, הקונפדרציה הוקמה בין השנים 1450–1525.[11] כך או אחרת, ידוע כי בשנת 1654 משלחת משבט המוהוק הכריזה על הקונפדרציה במילים שלה: "אנחנו, חמש האומות האירוקואיות, מהווים לבית אחד [...] אנחנו שומרים על אש אחת, ואנחנו מִקַּדְמַת דְּנָא התגוררנו תחת קורת גג אחת" (תרגום מאנגלית).[11] בירת הקונפדרציה הייתה כפר האונונדאגה.[1][11] הכפר נדד מספר פעמים למקומות שונים בתוך נחלת שבט האונונדאגה. דקאנאווידה הותיר אחריו מספר חוקי יסוד שהיוו לחוקת האירוקוי.[11][12]

אגדת דקאנאווידה

עריכה

הקונפדרציה הוקמה בתקופה בה התרחשה אלימות קשה בתוך השבטים. לוחמים היו הורגים זה את זה בנקמת דם על קרובים אחרים שנהרגו, וכך היה מחזור אינסופי של שפיכות דמים ונקמת דם.[11] היאוואתה (באנגלית: Hiawatha) (אנ'), שהיה המנהיג של שבט האונונדאגה, איבד שלוש מבנותיו בתקופה זאת.[11] נאמר שהיאוואתה פגש לראשונה את דקאנאווידה (באנגלית: Dekanawidah) "משכין שלום" (אנ') ביער כשנדד באבל על בנותיו.[11] זהותו של דקאנאווידה לא ברורה; בגרסאות מסויומות הוא משתייך לשבט הורון ששכן בצפון, בגרסאות אחרות הוא אומץ על ידי שבט מוהוק, ועוד בגרסאות נוספות הוא התגלמותה של רוח בגוף אדם.[11] על פי המסורת האירוקואית, הקמת הקונפדרציה הייתה אירוע נבואי ואלוהי.[12] לפי האגדה, אמו של דקאנאווידה הייתה בתולה, והרוח הגדולה מסרה לשבטים האירוקואים את בשורת השלום דרך נבואה שניתנה לדקאנאווידה מתוך חמלה ודאגה של הרוח הגדולה לשבטים שעסקו בשפיכות דמים.[12] דקאנאווידה הצליח לשכנע את היאוואתה להקים את הקונפדרציה על פי ערכי שלום.[2] לאחר מכן, דקאנאווידה והיאוואתה נדדו בין כפר לכפר ולימדו את חוקי וערכי השלום החדשים ועודדו את האנשים להתפייס זה עם זה.[11] הצ'יף האחרון שהסכים לאמץ את ערכי השלום החדשים היה טדודאהו (אנ') (באנגלית: Tadodaho).[11]

ברית צבאית

עריכה

חמשת השבטים הסכימו לשמור על שלום בינם ולהתאחד בברית צבאית כדי להגן על עצמם מפולשים חיצוניים.[11] השבטים המשיכו להתנהל באופן ריבוני על ענייני פנים, אך התכנסו במועצה הגדולה באונונדאגה כדי לדון בסוגיות משותפות וענייני חוץ.[11] הקונפדרציה הייתה פתוחה להצטרפות עבור שבטים חדשים.[11] המוהוק שהגנו על הגבול המזרחי של הקונפדרציה כונו "שומרי הדלת המזרחית", והסנקה שהגנו על הגבול המערבי של הקונפדרציה כונו "שומרי הדלת המערבית", והאונונדאגה שהיו בירת הקונפדרציה כונו "שומרי אש המועצה".[11] אחד הדימויים החשובים לברית בתרבות האירוקואית היה אגד של חצים. לפי דימוי זה, כל שבט היה מייצג חץ, והחצים יחד היו קשים לשבירה, אבל כל חץ בנפרד היה קל לשבירה.[11] האירוקואים קיבלו בידיים פתוחות הרבה פליטים ונהגו לשלב את השבויים שלהם בשבטים עד כדי שהישועים היו משוכנעים שבקונפדרציה היו יותר תושבים בעלי מקורות זרים מאשר אירוקואים ילידים.[11][13]

המועצה הגדולה

עריכה

חמישים צ'יפים שהיוו את הדרג העילי ביותר כונו סייצ'מים (אנ') (לשון יחיד: סייצ'ם, באנגלית: sachem).[1][14] הסייצ'מים נבחרו כל אחד על ידי המטרוניות של הקלאנים (תת שבטים) שלהם.[11][14] שמותיהם של הסייצ'מים המקוריים עברו מדור לדור כשסייצ'מים חדשים תפסו את מקומם של קודמיהם.[11] הסייצ'מים היוו לסוג של נבחרי ציבור במועצה הגדולה של הקונפדרציה. למוהוק היו 9 סייצ'מים, לאונידה גם 9 סייצ'מים, לאונונדאגה 14 סייצ'מים, לקאיוגה 10 סייצ'מים, ולסנקה 8 סייצ'מים.[11] דקאנאווידה דרש שהסייצ'מים יהיו חסונים לעלבונות, שימנעו ממאבקי כוח בינם לבין עצמם, ושיהיו מוכנים לספוג ביקורת קשה.[11] המועצה הגדולה התכנסה כל שנה.[11][14] במהלך הכנסים, הסייצ'מים הביעו את התלונות מצד השבטים שלהם והמענה לתלונות היה במשא ומתן של מתנות בין הצדדים בוויכוח.[11] המועצה הגדולה התחלקה לשני צדדים, הצד הבכיר הורכב מהשבטים מוהוק, אונונדאגה, וסנקה, והצד הזוטר הורכב מהשבטים אונידה וקאיוגה.[11] המועצה הגדולה הייתה מקום לדיון והחלטות, אך לא היה ניתן לכפות החלטה כלשהי על אף אחד מהסייצ'מים.[11] סייצ'מים שהתנגדו לדעת הרוב היו חופשיים לפעול בדרכם, כל עוד הם לא סיכנו את הקונפדרציה כולה.[11]

חוקת דקאנאווידה

עריכה

חוקת אירוקוי נקראה באופן רשמי חוק השלום הגדול והיא נמסרה לשבטים על ידי דקאנאווידה.[11][14] החוקה נמסרה מדור לדור בעל פה.[11][14] חוקת דקאנאווידה נכתבה ופורסמה בדפוס לראשונה על ידי לואיס הנרי מורגן בשנת 1851.[11] בשנת 1900, מועצת האירוקוי באונטריו מינתה וועדה של עשרה צ'יפים כדי להכין גרסה רשמית של חוקת דקאנאווידה ושל מסורת האירוקוי.[11] הצ'יפים הודו שחלק מהמנהגים העתיקים אבדו או עברו שינויים במהלך ההיסטוריה, אבל המסורת העיקרית סביב ייסוד הקונפדרציה וחוקי מינוי הסייצ'מים נשמרה באופן קפדני ועברה מאב לבן לאורך כל הדורות החל מדקאנאווידה.[11] בחוקת דקאנאווידה, שמות צ'יפים מסוימים כגון טדודאהו, היאוואתה, ואודטשדה עברו מדור לדור מצ'יף קודם לצ'יף יורש, לכן הם בעצם שימשו בתור שמות תפקידים ציבוריים רשמיים לפי חוקת הקונפדרציה. בחוקת דקאנאווידה חוקים שקשורים למינוי והדחת סייצ'מים, חוקים להגנת המולדת, חוקים למיגור שחיתות, והסבר מפורט על תהליך הדיון וקבלת החלטות במועצה הגדולה.[11]

מינוי סיי'צמים, תפקידיהם, וחוקי יסוד שונים
עריכה
  • סייצ'ם שמת או הודח יוחלף בסייצ'ם אחר מאותה משפחה או קלאן.
  • סייצ'ם חדש ייבחר על ידי מטרונית הקלאן. מועמדותו תיבחן על ידי לוחמי הקלאן, ולאחר מכן על ידי שאר הסייצ'מים מאותו השבט.
  • שבטי הקונפדרציה יהיו מחויבים להגן זה על זה, ואויבי האירוקוי ידעו על כך.
  • המועצה הגדולה תשמור על טוהר ערכיה והשלום הפנימי בין השבטים.
  • הסייצ'מים יזהירו ולאחר מכן יכריזו באופן ציבורי על מזימות ושחיתות במועצה הגדולה כדי לשמור על טוהר ערכיה.
  • המועצה הגדולה תחולק לשני צדדים, בצד אחד מוהוק וסנקה, ובצד השני אונידה וקיוגה.
  • יושב ראש המועצה הגדולה יהיה טדודאהו, והוא יפתח ויסיים כל דיון בדברי ברכות ושבחים למנהיג הקונפדרציה.
  • שטח הציד יהיה משותף לכל בני חמשת האומות.
  • איסור מוחלט על יריבות בין סייצ'מים.
  • כל סייצ'ם רשאי לקבל עוזר שישמש לו במשלוח מסרים ובמילוי מקומו במועצה הגדולה במקרה מחלה.
קבלת החלטות במועצה הגדולה
עריכה

הליך קבלת החלטות במועצה הגדולה יתבצע באופן הבא:[11]

היאוואתה (באנגלית: Hiawatha) הוא הצ'יף שמייצג את הצד הראשון "הבכיר" שמורכב מהסייצ'מים של סנקה ומוהוק. אודטשדה (באנגלית: Ohdahtshedeh) הוא הצ'יף שמייצג את הצד השני "הזוטר" שמורכב מהסייצ'מים של קיוגה ואונידה. טדודאהו (באנגלית: Tadodaho) הוא הצ'יף שמייצג את האונונדאגה, והוא זה שמאשר את החלטה הסופית.

בתחילת כל דיון, היאוואתה ועוזריו יהיו הראשונים שיקבלו החלטה ויביעו את דעתם בכל נושא ואז יעבירו אלאה את הנושא לדיון והחלטה בקרב הסייצ'מים של סנקה ומוהוק. לאחר מכן, סייצ'מיי סנקה ומוהוק ידונו בנושא ויעבירו את החלטתם בחזרה להיאוואתה, ואז היאוואתה יכריז על ההחלטה לצד השני של המועצה הגדולה. לאחר מכן, בצד השני, אודטשדה ועוזריו ידונו בנושא ויקבלו החלטה, ואז יביעו את דעתם לסייצ'מי קיוגה ואונידה. סייצ'מיי קיוגה ואונידה ידונו בנושא ויעבירו את החלטתם בחזרה לאודטשדה. ואז אודטשדה יכריז על ההחלטה לצד הראשון. לאחר מכן, היאוואתה יעביר את הנושא אלאה לטדודאהו ועוזריו כדי לדון על סבירות ההחלטה.

אם טדודאהו יחליט שהנושא לא נידון מספיק או שההחלטה של שני הצדדים אינה סבירה, אז הדיון יתחיל מחדש וטדודאהו יציין בדיוק מה אינו סביר בהחלטה או בשיקולי הדעת שהצדדים לא התחשבו בהם במהלך הדיון. לאחר הדיון המחודש, טדודאהו ועוזריו ידונו שוב על סבירות ההחלטה החדשה. אם טדודאהו יחליט שהדיון היה מספק ושההחלטה החדשה סבירה, אז ההחלטה תאושר סופית.

במקרה שבצד הראשון סייצ'מיי סנקה לא מסכימים עם סייצ'מיי מוהוק על קבלת החלטה משותפת, אז היאוואתה יכריז על ההחלטות הסותרות של סנקה ומוהוק לצד השני. לאחר מכן, אודטשדה ועוזריו ידונו בשתי ההחלטות, ואם גם דעותיהם חלוקות, אז יכריזו על כך. אחרת, הדיון יעבור לצד השני, ואם סנקה ומוהוק מסכימים עם ההחלטה המשותפת של הצד השני, אז זאת תתקבל בתור ההחלטה המשותפת לשני הצדדים. בכל אופן, הדיון יעבור לטדודאהו ועוזריו, והם יכריעו על ההחלטה הסופית.

במקרה שגם בצד השני סייצ'מיי קיוגה לא מסכימים עם סייצ'מיי אונידה על החלטה משותפת, וכך גם בצד הראשון, כלומר כשישנן ארבע החלטות שונות זו מזו, אז היאוואתה יעביר אלאה את ארבעת ההחלטות לטדודאהו ועוזריו, ועליהם יהיה להכריע את ההחלטה הסופית מכל ארבע ההחלטות.

אחדות הקונפדרציה
עריכה

דקאנאווידה נתן דימויים שונים כגון אגד החצים כדי להמחיש את אחדות הקונפדרציה והוא הדגיש שבענייני חוץ, הקונפדרציה תפעל כיישות פוליטית אחת: "לנו, קונפדרציית חמש האומות, יהיה בעתיד גוף אחד, ראש אחד, ולב אחד. [...] אם יתרחש נגדנו כל רוע, אנחנו נעמוד או ניפול יחד כאדם אחד" (תרגום מאנגלית).[11]

הדחת סייצ'מים
עריכה
  • סייצ'ם שמערער את אחדות הקונפדרציה יודח לאחר אזהרה מהמטרונית של הקלאן.
  • סייצ'ם שאשם ברצח יודח ללא אזהרה.
  • סייצ'ם שאשם באונס יודח ללא אזהרה.
  • סייצ'ם שאשם בגנבה יודח ללא אזהרה.
  • סייצ'ם שמתנגד להחלטותיה של המועצה הגדולה באופן קבוע בלי סיבה יוזהר על ידי המטרונית של הקלאן, לאחר מכן על ידי לוחמי הקלאן, ולאחר מכן על ידי הקלאן כולו, ואז יודח.
  • סייצ'ם שהודח, לא יוכל לחזור לכהן באף תפקיד ציבורי בקונפדרציה.

מלחמות הבונה

עריכה
 
גבולות חמשת שבטי האירוקוי בתחילת ההתיישבות האירופית באמריקה הצפונית. השבט המזרחי ביותר המוהוק והשבט המערבי ביותר הסנקה. בצבע סגול שבטים דוברי שפות אירוקואיות, ובצבע כתום שבטים דוברי שפות אלגונקיות.

אוכלוסיית האירוקוי בתקופה הקולוניאלית הייתה משוערת בכ־12,000 נפשות, ומתוכם כ־2,200 היו לוחמים.[12][1] עד שנת 1628, חמשת שבטי הקונפדרציה של אירוקוי נשארו בגבולותיהם המקוריים שכיום נמצאים בתוך מדינת ניו יורק.[2] ממזרח שכנו שבט המוהיקן (אנ') (באנגלית: Mohican), ממערב שכנו שבט הוונרו (אנ') (באנגלית: Wenro) ושבט האירי (אנ') (באנגלית: Erie), מצפון שכנו שבט ההורון (אנ') (באנגלית: Huron או Wyandot), ומדרום שכנו שבט הסוסקהאנוק (אנ') (באנגלית: Susquehannock).[12] חוץ משבט המוהיקן שהיו שבט דובר שפה אלגונקית, כל אותם שבטים היו דוברי שפות אירוקואיות.

תחילת הסחר האירופי

עריכה

השבטים האירוקואים עסקו בחקלאות ובעיקר בגידול תירס. אך סוחרים אירופים לא היו מעוניינים בתירס תמורת סחר ברובים, צמר, וכלי עבודה שהאירוקוי היו זקוקים להם כדי להבטיח את הישרדותם.[12] במקום זאת, הסוחרים האירופים היו מעוניינים בפרוות בונה, סוג של מכרסם, שהיו בביקוש גבוה באירופה.[12] האירוקוי צדו וסחרו בפרוות בונה עם סוחרים הולנדים ואנגלים תמורת רובים עוד בתחילת המאה ה־17,[1] מה שהוביל לחיסול אוכלוסיית הבונים באזור על ידי הציידים האירוקואים.[2][12] מכיוון שלא נותרו עוד בונים באזור, האירוקוי החלו לפשוט על סחר הפרוות בין הצרפתים להורונים,[12] ומאוחר יותר האירוקואים פלשו וכבשו את כל שאר השבטים ששכנו מסביבם לאורך כל המאה ה־17 בסדרת מלחמות שכונו מלחמות הבונה.[2]

מלחמות אבל ועינויים של שבויי מלחמה

עריכה

במחקרים בתולדות האירוקוי נטען שהגורם המרכזי למלחמות הבונה לא היה ניסיון להרחיב את שטחי הציד עבור פרוות בונים, אלא במה שכונה מלחמות אבל.[13] מלחמות אבל היוו ניסיון לשלב כמה שיותר שבויי מלחמה באוכלוסייה האירוקואית כדי להחליף את האוכלוסייה שמתה ממלחמות ומהתפשטות אבעבועות שחורות עם בואם של המתיישבים והסוחרים האירופים.[13] לפי ההיסטוריון האמריקאי דניאל ריכטר (אנ'), שילוב זה התאפיין במילוי מקומם של בני זוג, ילדים, ואחים שנפטרו בשבויי מלחמה.[13] מנהג זה תועד בכתב גם על ידי המיסיונרים הישועים מאותה תקופה.[15] במקרים אחרים, שבויי מלחמה עברו עינויים ומוות טקסי שהסתיים באכילת גופותיהם בידי אירוקואים אבלים שאיבדו קרובים כתוצאה ממלחמה או מהתפשטות מחלה.[13] ממצאים מחפירות ארכאולוגיות מוכיחים שעינויים וקניבליזם היו חלק חשוב ובלתי ניתן להכחשה בתרבות האירוקואית.[1]

במסגרת העינויים וההשפלה של שבויי המלחמה, שבדרך כלל כוונו נגד גברים, אך לעיתים גם כלפי נשים ואף ילדים, השבויים היו תחילה מוכים בכלים ומקלות באופן שלא פצע אותם קשות.[13] לאחר מכן, הם היו נלקחים פנימה לתוך הכפר, הועמדו על במה, והופשטו מבגדיהם. נשים זקנות עודדו את בני הכפר לצאת ולהתעלל בהם בדרכים שונות, כגון עקירת ציפורניים ותקיעת מקלות עץ במקומות רגישים בגוף.[13] לאחר כמה שעות של עינויים, שבויי המלחמה נחו ואכלו, ואז הוראו לרקוד בפני השובים בזמן החלטת גורלם.[13][16] המטרוניות החליטו את מי לשלב במשפחות האבלות, ואת מי להרוג.[13] בהמשך חייהם של השבויים, אם הם לא עשו מאמץ ניכר כדי להשתלב בקלאן, הם היו נרצחים באופן שקט.[13] במקרים של החלטה על הרג השבויים, הם עברו טקס דתי של עינויים איטיים ושיטתיים נוספים כגון צילוק במתכות רותחות בכל גופם, קטיעת אצבעות, וקרקוף בעודם בחיים.[13][16] על פי עדויות כתובות של מיסיונרים ישועים, האירוקואים לאחר מכן הסירו את הבשר מהגופה של השבוי, בישלו את הבשר, וכל הכפר יחד אכלו את בשר הגופה.[13][16] על פי עדות ישועית כתובה של אישה אלגונקית שנפלה בשבי, האירוקואים צלו ילדים פעוטים באש מול עיניה.[16] הילדים האלגונקים היו ערומים וצווחו בכאבים איומים מהאש כשהאימהות התחננו לאירוקואים שישימו סוף לחייהם, אך האירוקואים השיבו בצחוק ומאוחר יותר אכלו את בשר הילדים לעיני האמהות השבויות.[16] לטקסי העינוי והקניבליזם הייתה חשיבות דתית רבה עבור האירוקואים, אך הישועים היו בהלם מוחלט ולא היו מסוגלים לפענח את המשמעות הדתית של הטקסים האלה.[13]

טקסים דתיים אלה עיצבו את לוחמת האירוקוי בכך שהם העדיפו ללכוד שבויי מלחמה ולהביא אותם בחיים בחזרה לכפרים שלהם מאשר להרוג את האויבים שלהם בקרב.[13] אם מספר כפרים היו יוצאים לקרב, נתח שבויי המלחמה עבור כל כפר הוחלט מראש.[13] הבדל נוסף בין הלחימה האירוקואית ללחימה האירופית התבטא בהימנעות מאבדות בקרב, מכיוון שמטרת מלחמות האבל הייתה לאזן את האוכלוסייה האירוקואית ולא לגרום לעוד תמותה. במקרים מסוימים, אפילו בקרבות שהיה נדמה שהאירוקואים מנצחים באופן מוחץ, אירופים דיווחו שהם לפתע היו נסוגים ברגע שספגו מספר אבדות בודדות.[13] במסורת הלחימה האירופית מוות בקרב היה נחשב למוות אצילי, ולוחמים שמתו בקרב זכו להספדי גבורה. לעומת זאת, במסורת הלחימה האירוקואית מוות בקרב היה נחשב לגורל גרוע מאוד שהוביל לניכור הלוחם המת ממשפחתו ולקבורתו מחוץ לכפר מחשש שהרוח שלו תטריד את בני הכפר מתוך רצון לנקמה.[13] הלחימה האירוקואית השתנתה באופן הדרגתי עם התפשטות הרובים בקרב השבטים הילידים השונים באזור, מכיוון שרובים הגדילו את הסיכויים למוות בקרב באופן משמעותי.[13] בהמשך העשורים, הטקסים הדתיים של העינויים האיטיים והקניבליזם התדרדרו באופן ניכר והפכו להיות אירועים מבוהלים ומלאי זעם, אלימות, שפיכות דמים, ואכילת גופות והם איבדו את המשמעות והסמליות המקורית שלהם.[13] בשנת 1682, ישועי צרפתי בשם ז'אן דה למברויל (אנ') דיווח על אירוע שלוחמים אירוקואים הרגו ואכלו במקום מעל שש מאות לוחמים.[13]

כיבוש מוהיקן

עריכה
 
וואמפומים (אנ') (באנגלית: wampum) שונים של שבטים אלגונקיים בקנדה. הוואמפומים שימשו כמטבע ילידי באמריקה הצפונית במאה ה־17.

בתחילת המאה ה־17, הקונפדרציה בקושי שרדה בעקבות רובים שסוחרים הולנדים מכרו לשבטי המוהיקן וההורון.[2] בשנת 1626, שבט המוהיקן הביסו את המוהוק בקרב על מבצר על נהר המוהוק.[12] בשנת 1628 התרחשה נקודת מפנה ושבט המוהוק פלשו והביסו את שבט המוהיקן במזרח והכניעו שבטים נוספים באזור ניו אינגלנד לספק לאירוקוי סחורה ווואמפומים (אנ') (באנגלית: wampum), סוג של חרוזים וחגורות בד ששמשו כמטבע ילידי באותה תקופה.[2][17] עם זאת, לא היה שלום יציב עם המוהיקן עד ניצחון בקרב שהתרחש בשנת 1669.[12] בשנת 1675, המוהוק והמוהיקן הסכימו על חוזה שלום תחת לחץ שהופעל עליהם מצד האנגלים.[13]

כיבוש הורון

עריכה

בשנת 1647, שבט ההורון מצפון ושבט הסוסקהאנוק בדרום נכנסו לברית צבאית נגד האירוקוי.[12] ההורון והסוסקהאנוק התכוונו קודם כל לפרק את הקונפדרציה בשיטת הפרד ומשול בהצעת חוזה שלום עם שניים משבטי האירוקוי: האונונדאגה והקיוגה, ואז לפלוש ולהביס את שבטי המוהוק והסנקה בנפרד.[12] לוחמי המוהוק והסנקה מיהרו לקטוע את המשלחות של ההורון הסוסקהאנוק לאונונדאגה וקיוגה כדי למנוע כל סיכוי לפירוק הקונפדרציה.[12] בשנת 1648 התרחשו רק קרבות קטנים ולא החלטיים בין הברית והאירוקוי.[12] בשנת 1649 בחודש מרץ המוהוק והסנקה פלשו עם כוח של אלף לוחמים לעבר שטחי שבט ההורון בצפון, אך ההורונים הדפו אותם.[12] למרות שהאירוקוי עצרו בפלישה, ההורונים נטשו ושרפו את הכפרים שלהם, חלקם נסוגו לתוך שטחים בשליטה קנדית ומתו מרעב ואחרים השתלבו בשבטים שונים באזור, כולל בתוך האירוקוי.[12]

כיבוש סוסקהאנוק

עריכה
 
הכיבושים השונים של האירוקוי במלחמות הבונה לפי שנים בכתום. השטח המקורי של האירוקוי עם הקמת הקונפדרציה בוורוד כהה.

שבט הסוסקהאנוק בדרום היו מבוצרים היטב ומצוידים ברובים וארטילריה שמכרו להם המתיישבים של מרילנד והייתה להם מסורת צבאית חזקה.[12] בשנת 1663, הסוסקהאנוק הביסו בקרב כוח של 800 לוחמים סנקים.[12] הסוסקהאנוק המשיכו לפשוט על האירוקוי באופן חוזר ונשנה.[12] הכיבוש של הסוסקהאנוק לקח כמה שנים, ולא ידוע כיצד האירוקוי הביסו אותם, אך ידוע ששבט הסוסקהאנוק התפרק וחלקם התבולל עם האירוקוי, וחלקם נסוגו לתוך מדינות וירג'יניה ומרילנד ואף דרומה.[12]בשנת 1675 האירוקוי כבר היו נחשבים לכוח הצבאי החזק ביבשת,[12] ושטחם השתרע על רוב מדינת ניו יורק, אוהיו, מרילנד, וירג'יניה, ודלוור.[12] למרות הניצחונות והכיבושים הרבים של האירוקוי, מלחמות הבונה לא הניבו את התוצאות הרצויות של האירוקוי בסחר עם האירופים.[12]

מערכות עם צרפת החדשה

עריכה

לאחר כיבוש הורון בין השנים 1648–1650 האירוקוי ביצעו פשיטות במשך שנים על צרפת החדשה, שהייתה בברית עם שבטים שהיו אויבי האירוקוי.[18] בתגובה, הצרפתים יצאו לשני מסעות צבאיים נגד האירוקוי בשנת 1666.[12][13] בשנת 1667, הצרפתים והאירוקוי חתמו על הסכם שלום.[12][13] בשנת 1684, הצרפתים פלשו לתוך שבט הסנקה, אך נהדפו.[13] בשנת 1687, הצרפתים פלשו פעם נוספת עם כוח של אלפיים חיילים בהובלת המרקיז דנונבוויל (אנ').[13] הפלישה של דנונבוויל הסבה נזק עצום לסנקה, הצרפתים שרפו כפרים שלמים וכמויות גדולות של תירס.[13][19] בשנת 1689, האירוקוי פשטו שוב על צרפת החדשה בקוויבק כדי לנקום את הנזק כלכלי שהצרפתים הסבו להם על שרפת מאגרי התירס שלהם.[12][18] הפשיטה האירוקואית נודעה בתור טבח לאשין (אנ'), מכיוון שהלוחמים של אירוקוי לא הצליחו לאתר את מאגרי המזון של הצרפתים ובמקום זאת הרגו את עובדי היבול.[12] כוחם של האירוקוי להדוף את הפלישות של הצרפתים הלך ודעך, והם פנו לאנגלים ממזרח במושבת ניו יורק כדי לבקש חסות והגנה מפני הצרפתים.[13] בשנים 1690–1691 האנגלים ספגו תבוסות ואבדות מול הצרפתים בקנדה ונטשו את האירוקוי להתמודד עם הצרפתים לבדם לאחר שמנעו מאירוקוי להגיע להסכמי שלום עם צרפת.[13] בין השנים 1690–1692 האירוקואים מצאו את עצמם נלחמים נגד אירוקואים שהיו נאמנים לצרפת אחרי שהתנצרו והיגרו לקנדה.[19] בשנת 1693, המושל של צרפת החדשה לואי פרונטנק (אנ') פלש והביס את שבט מוהוק ושרף את הכפרים שלהם.[19] בשנת 1696, לאחר ניסיונות כושלים להגיע להסכם שלום, פרונטנק פלש שוב לתוך שבט אונונדאגה ושרף את הכפרים ואת היבול שלהם.[13][19] בשנת 1697, לאור סדרת התבוסות של האירוקוי ונטישתם של האנגלים, האירוקוי והצרפתים הגיעו להסכם שלום.[13] מוערך כי בין השנים 1689–1698 האירוקוי איבדו כמחצית מהלוחמים שלהם בעקבות המערכה מול צרפת החדשה ובני בריתה.[13] הן הצרפתים והן האנגלים החשיבו את האירוקוי כנתיניהם ולא ראו בהם כמדינה ריבונית.[13]

פעילות הישועים

עריכה

הישועים הם מסדר קתולי של מיסיונרים צרפתים. הם היו פעילים באופן ניכר בשטחי האירוקוי והיו אחראים על כתיבת חלק ניכר ממה שידוע כיום על ההיסטוריה של האירוקוי מנקודת מבט אירופית. בשנת 1667, צרפת והאירוקוי חתמו על חוזה שלום, לפיו האירוקוי יאפשרו למסיונרים ישועים לפעול בתוך הקונפדרציה.[13] הישועים הצליחו להמיר מספר לא מבוטל של אירוקואים לנצרות הקתולית, וגם בדרגים הבכירים הם הצליחו להמיר צ'יפים ומטרוניות.[13] במהלך סוף המאה ה־17, אירוקואים רבים שהמירו את דתם לנצרות הקתולית היגרו לתוך קנדה.[13][19]

המלחמות הבין קולוניאליות בין בריטניה לצרפת

עריכה

בשנת 1701, האירוקוי השתתפו בשני כנסים של משא ומתן בו זמנית, מול צרפת במונטריאול, ומול אנגליה באולבני.[13] נציגי השבטים של סנקה, קאיוגה, אונונדאגה, ואונידה היו במשלחת במונטריאול, בזמן שנציגי השבט של מוהוק היו באולבני, ומאוחר יותר הצטרפו גם לכנס במונטריאול.[13] הצרפתים הזמינו את האירוקוי לסחור אתם בדטרויט תמורת הבטחה שבמקרה שתהיה מלחמה בין אנגליה לצרפת, האירוקוי יישארו נטרלים.[12] בו זמנית, נציגי מוהוק הבטיחו למושל בניו יורק שהאירוקוי יישארו תמיד נאמנים לאנגליה ושלכנס במונטריאול אין שום חשיבות בנושא.[13] גם הצרפתים וגם האנגלים הסכימו על שטחים שישמשו לציד עבור האירוקוי.[13] לאורך המחצית הראשונה של המאה ה־18, מדיניות החוץ של האירוקוי הייתה למצוא מאזן בין הצרפתים והאנגלים באמצעות הסכמים על מנת לשמור על הנייטרליות שלהם.[13][19] האוכלוסייה של אירוקוי הלכה והתייצבה בתחילת המאה ה־18 תודות להסכמי השלום עם צרפת, ההפסקה בהתפשטות המחלות, דעיכת הפעילות של הישועים שגרמו להגירת אירוקואים קתולים לתוך קנדה, והגירה של פליטים משבטים אחרים לתוך האירוקוי.[13]

הצטרפות הטוסקארורה

עריכה
 
מיקום שבט הטוסקארורה בין השבטים אונידה ואונונדאגה.

בשנת 1711, שבט הטוסקארורה (אנ') (באנגלית: Tuscarora), שמנה כ־1,500 נפשות, גורשו מקרולינה הצפונית והיגרו לתוך האירוקוי, היכן שהתיישבו בין אונידה ואונונדאגה.[1][13] בשנת 1722, שבט הטוסקארורה הצטרפו לקונפדרציה בחסות האונידה, ובכך הפכו האירוקוי מ"חמש האומות" ל"שש האומות".[1][13]

מלחמת הצרפתים והאינדיאנים

עריכה

באופן מקביל למלחמת שבע השנים, בין השנים 1754–1763 התרחשה מלחמת הצרפתים והאינדיאנים באמריקה הצפונית. האירוקוי היו בין שבטי הילידים היחידים באזור שנלחמו לצד הבריטים נגד הצרפתים. עם תום מלחמת שבע השנים, בחוזה פריז של 1763 כל השטחים של צרפת החדשה ממזרח לנהר המיסיסיפי הועברו לאימפריה הבריטית, והשטחים ממערב לנהר המיסיסיפי הועברו לאימפריה הספרדית. זמן קצר לאחר מכן, המלך ג'ורג' השלישי הכריז על ההכרזה המלכותית של 1763, שקבעה גבול לאורך הרי האפלצ'ים בין שלוש עשרה המשובות לשמורת הילידים, ואסרה על מתיישבים לבנים להתיישב בשמורת הילידים.

חוזה סטנוויקס של שנת 1768

עריכה
 
בירוק, הגבול המקורי של ההכרזה המלכותית של שנת 1763. בסגול, הגבול החדש של חוזה אהרד לייבור שנחתם עם הצ'רוקי בשנת 1768 בחודש אוקטובר. באדום, הגבול הזמני של חוזה סטנוויקס של שנת 1768 שנחתם בחודש נובמבר.

חוזה סטנוויקס הראשון (אנ') נחתם ב־5 בנובמבר 1768 בין בריטניה לאירוקוי.[20][21] האירוקוי נבחרו על ידי הבריטים כדי לייצג את כל השבטים ממערב לשלוש עשרה המשובות, ובריטניה קבעה שנהר אוהיו יהיה הגבול החדש בין המתיישבים הלבנים ושמורת הילידים הבריטית.[21] לפי הגבול החדש, שבטים מדרום לנהר אוהיו איבדו את הריבונות שלהם לטובת המושבות.[21] הבריטים התחשבו אך ורק בדרישות של אירוקוי, אך לאירוקוי לא היה עניין להגן על הריבונות של השבטים הדרומיים.[21] ההפך, האירוקוי העדיפו שהמתיישבים הלבנים יתיישבו בדרום בקנטקי וטנסי בשטחים של צ'רוקי ושבטים אחרים, מאשר בשטחים שלהם בניו יורק ופנסילבניה, או בשטחי הציד שלהם באוהיו.[22] השבטים הדרומיים התנגדו לחוזה, אבל לא היה להם צד במשא ומתן,[21] והאירוקוי היה תחת לחץ של חברות השקעה לחתום על החוזה.[22] כשנתיים לאחר מכן ב־18 באוקטובר 1770, נחתם חוזה לוצ'בר (אנ') בין בריטניה לצ'רוקי כדי לשחזר את הגבול הדרומי. חוזה לוצ'בר שיחזר בדרום גבול דומה לגבול הקודם עם וירג'יניה וקרוליינה שנחתם עם צ'רוקי בחוזה אהרד לייבור (אנ') ב־17 אוקטובר 1768.

המהפכה האמריקאית

עריכה

בשנת 1776 הכריזו שלוש עשרה המושבות על עצמאותן נגד בריטניה. בתחילת המהפכה האמריקאית התפצלו שבטי האירוקוי לשני מחנות: שבטים שתמכו בארצות הברית ושבטים שתמכו בבריטניה.[1][12][18] השבטים שתמכו בארצות הברית היו אונידה וטוסקרורה.[1][12][18] מנגד, המדינאי והמצביא המוהוקי ג'וזף בראנט (אנ') הוביל את השבטים מוהוק, אונונדאגה, קאיוגה, וסנקה לתמוך בבריטניה.[1][12][18]

מקור השראה לחוקת ארצות הברית

עריכה

חוקרים מסוימים טוענים שהקונפדרציה של אירוקוי הייתה מודל לחיקוי ומקור השראה לייסוד הממשל הפדרלי של ארצות הברית והחוקה האמריקאית בקרב האבות המייסדים.[11][14] תומכי הטענה הזאת מצטטים מכתב של בנג'מין פרנקלין משנת 1751 בו הזכיר את הקונפדרציה של אירוקוי לצורך השוואה לכך שהמושבות האנגליות תכנסנה לתוך "איחוד".[11][14][23] בנוסף, תומכי הטענה מצטטים צ'יף אונונדאגי בשם קנסטגו (אנ') (באנגלית: Canasatego) שנאם בפני נציגי המושבות בשנת 1744 וקרא להם להתאחד כפי שחמשת השבטים של אירוקוי התאחדו לקונפדרציה.[23] עם זאת, הטענה שהקונפדרציה של אירוקוי היוותה מקור להשראה עבור ייסוד ארצות הברית הופרכה מכיוון שלאירוקוי היו חסרים מאפיינים יסודיים של מדינה ממוסדת, כגון מיסוי, אכיפת חוק, ובירוקרטיה.[14] טענה נגדית נוספת היא הראיות החיוביות לכך שהאבות המייסדים סקרו שיטות ממשל של מדינות שונות בהיסטוריה של אירופה, אך לא נמצאו סקרים דומים עבור הקונפדרציה של אירוקוי.[14] בנוסף, חלוקת הסייצ'מים במועצה הגדולה לא הייתה ייצוגית ביחס לגודל האוכלוסייה בכל שבט.[23] זאת ועוד, לא נערכו בחירות דמוקרטיות עבור הסייצ'מים בקלאנים ובשבטים השונים.[23]

מלחמת העצמאות של ארצות הברית

עריכה

במלחמת העצמאות של ארצות הברית לחמו האירוקוי לצד בריטניה נגד ארצות הברית, ותקפו והשמידו מספר יישובים של אמריקאים.[18] בשנת 1779, הגנרל ג'ון סליבן (אנ') הביס את האירוקוי עם כוח של 4,000 חיילים ושרף את כל כפריהם במסע סליבן (אנ').[18] במהלך מסע זה התקדם סליבן לאורך אגמי פינגר ומחוז ג'נסי ושרף את כל בתי הילידים, יבוליהם ומטעיהם. פליטים אירוקואים רבים ברחו לפורט ניאגרה, ושם מרביתם מתו ברעב בחורף. כתוצאה מההרס של מסע סליבן היגר שבט אונידה לוויסקונסין והשבטים מוהוק וקאיוגה היגרו לקנדה.[1]

ארצות הברית

עריכה
 
טענות על שטחים שהאירוקוי איבדו בחוזים לטובת אנגליה, בריטניה, וארצות הברית לפי שנים.

בחוזה פריז של שנת 1783 לא הייתה כל התחשבות בריבונות של ילידי אמריקה, והם נחשבו לנתיני האימפריה הבריטית. האימפריה הבריטית ויתרה על כל השטחים דרומה לקנדה לטובת ארצות הברית, כולל על שטחי אירוקוי. החל משנת 1768, מעמדם החדש של האירוקוי ובכלל של שבטי ילידים בשטח ארצות הברית היה כפוף לשלטון הפדרלי, אך שונה ממעמד של מדינה באיחוד. בתקופה זאת, הקונפדרציה של אירוקוי ויתרה על שטחים רבים באופן הדרגתי בסדרת חוזים שנחתמו עם ארצות הברית.

חוזה סטנוויקס של שנת 1784

עריכה

חוזה סטנוויקס השני (אנ') היה הסכם שלום שנחתם ב־22 באוקטובר 1784 בין אירוקוי לארצות הברית לאחר הניצחון של ארצות הברית במלחמת העצמאות.[20] שבטי המוהוק וקיוגה היגרו לאונטריו בקנדה לאחר מלחמת העצמאות האמריקאית.[18] מאוחר יותר, חלקם חזרו לאוהיו. עם הגעתם לאוהיו הם נתקלו שוב במתיישבים האמריקאים והתפתחו בינם עימותים אלימים. מטרת חוזה סטנוויקס של שנת 1784 הייתה הסכם שלום בין ארצות הברית לאירוקוי וסיפוח אדמות נוספות של האירוקוי, בפרט אוהיו, לתוך מדינות באיחוד.[20][24] האירוקוי התנגדו לחוזה נחרצות, וגם כל שבטי הקונפדרציה הצפון-מערבית (אנ') התנגדו בטענה שלאירוקוי אין שום ריבונות ושליטה על שטחי אוהיו.[20] נציגי אירוקוי, בינם קורנפלנטר (אנ') (באנגלית: Cornplanter), בכל זאת חתמו על החוזה בלית ברירה.[24]

סיפוח

עריכה

לאחר חוזה סטנוויקס בשנת 1784, נחתמו מספר חוזים נוספים שבהם ארצות הברית ספחה את השטחים של ילידי אמריקה לתוך מדינות האיחוד באזור באופן הדרגתי תמורת תשלום לילידים. חוזה העץ הגדול (אנ') בשנת 1797 היה חוזה הסיפוח האחרון של האירוקוי, בו חלקת השטח האחרונה של שבט הסנקה סופחה למדינת ניו יורק תמורת תשלום שנתי לכל סנקי.[25]

חוזי סיפוח שטחים בין ארצות הברית לאירוקוי והקונפדרציה הצפון מערבית
שנה חוזה שבטים שטחים מקור
1784 חוזה סטנוויקס (אנ') אירוקוי אוהיו, פנסילבניה, נהר הניאגרה [24]
1785 חוזה מקניטוש (אנ') הורון, דלאוור, צ'יפווה, אוטווה אוהיו [26]
1786 חוזה פיני (אנ') שוני אוהיו [27]
1789 חוזה הרמר (אנ') הקונפדרציה הצפון-מערבית (אנ') הטריטוריה הצפון-מערבית [28]
1794 חוזה קננדאיגואה (אנ') אירוקוי שטחים במדינת ניו יורק מזרחה לנהר ג'נסי (אנ') שנרכשו ב־1788 [29]
1797 חוזה העץ הגדול (אנ') אירוקוי שטחים במדינת ניו יורק מערבה לנהר ג'נסי - השטח האחרון [25]

גלריית תמונות

עריכה
  •  
    תיק אירוקואי בתצוגה במוזיאון המלכותי של אונטריו
  •  
    נעלי מוקסין אירוקואיות מסוף המאה ה־19
  •  
    כובע אירוקואי מסוף המאה ה־19
  •  
    המצביא והמדינאי המוהוקי גוז'ף בראנט (אנ') (באנגלית: Joseph Brant) חובש מצנפת נוצות אופיינית לאירוקוי
  •  
    מסיכת עץ אירוקואית מסוף המאה ה־19
  •  
    ציור של לוחם סנקי מתחילה המאה ה־19
  •  
    הוואמפום (באנגלית: wampum) של היאוואתה שעליו התבסס הדגל של האירוקוי
  •  
    שרטוטים של המבנה הטיפוסי של "הבית הארוך" שאפיין את בתי המגורים המשותפים של האירוקואים

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא אירוקוי בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 James A. Tuck, The Iroquois Confederacy, Scientific American 224, 1971, עמ' 32–43
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Britannica, Iroquois Confederacy, www.britannica.com (באנגלית)
  3. ^ US Census Bureau, The American Indian and Alaska Native Population: 2010, Census.gov
  4. ^ Communications, Who We Are, Haudenosaunee Confederacy (באנגלית אמריקאית)
  5. ^ Communications, Cultural Misconceptions, Haudenosaunee Confederacy (באנגלית אמריקאית)
  6. ^ Wallace Chafe, English - Seneca Dictionary, עמ' 88
  7. ^ 1 2 3 Ives Goddard, Bruce Trigger (ע), Synonymy, Handbook of North American Indians: Northeast, כרך 15, Washington, DC: Smithsonian Institution, 1978, עמ' 319-321. (באנגלית)
  8. ^ Lewis Henry Morgan, Herbert Marshall Lloyd, League of the Ho-dé-no-sau-nee or Iroquois, New York, Dodd,Mead, 1904
  9. ^ Rotinonsionni, Memorial Hall Museum 1704 Glossary
  10. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 Gordon M. Day, Iroquois: An Etymology, Ethnohistory 15, 1968, עמ' 389–402 doi: 10.2307/480418
  11. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 26 27 28 29 30 31 32 33 34 35 36 37 Colin Calloway, The Iroquois Great League of Peace, First Peoples: A Documentary Survey of American Indian History, 2nd Edition, Bedford Books, 2003, עמ' 44-54, ISBN 978-0-312-39889-7. (באנגלית)
  12. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 26 27 28 29 30 31 32 Paul A. W. Wallace, The Iroquois: A Brief Outline of Their History, Pennsylvania History: A Journal of Mid-Atlantic Studies 23, 1956, עמ' 15–28
  13. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 26 27 28 29 30 31 32 33 34 35 36 37 38 39 40 41 42 43 Daniel K. Richter, War and Culture: The Iroquois Experience, The William and Mary Quarterly 40, 1983, עמ' 528–559 doi: 10.2307/1921807
  14. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 Samuel B. Payne, The Iroquois League, the Articles of Confederation, and the Constitution, The William and Mary Quarterly 53, 1996, עמ' 605–620 doi: 10.2307/2947207
  15. ^ Reuben Gold Thwaites (ע), Chapter IX, The Jesuit Relations and Allied Documents, כרך 18, Cleveland, OH: The Burrows Brothers Company, 1898. (באנגלית)
  16. ^ 1 2 3 4 5 Reuben Gold Thwaites (ע), Chapter XI, The Jesuit Relations and Allied Documents, כרך 22, Cleveland, OH: The Burrows Brothers Company, 1898, עמ' 247-267. (באנגלית)
  17. ^ Britannica, Wampum, www.britannica.com (באנגלית)
  18. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Britannica, The Iroquois Confederacy’s role in the French-British rivalry, www.britannica.com (באנגלית)
  19. ^ 1 2 3 4 5 6 Jon Parmenter, After the Mourning Wars: The Iroquois as Allies in Colonial North American Campaigns, 1676-1760, The William and Mary Quarterly 64, 2007, עמ' 39–76
  20. ^ 1 2 3 4 Britannica, Treaties of Fort Stanwix, www.britannica.com (באנגלית)
  21. ^ 1 2 3 4 5 1768 Boundary Line Treaty of Fort Stanwix, US National Park Service (באנגלית)
  22. ^ 1 2 Ray A. Billington, The Fort Stanwix Treaty of 1768, New York History 25, 1944, עמ' 182–194
  23. ^ 1 2 3 4 Elisabeth Tooker, The United States Constitution and the Iroquois League, Ethnohistory 35, 1988, עמ' 305–336 doi: 10.2307/482139
  24. ^ 1 2 3 Charles Joseph Kappler (ע), Treaty with the Six Nations, 1784, Indian Affairs: Laws and Treaties, כרך 2, Washington, DC: Government Printing Office, 1904, עמ' 5-6
  25. ^ 1 2 Charles Joseph Kappler (ע), Agreement with the Seneca, 1797, Indian Affairs: Laws and Treaties, כרך 2, Washington, DC: Government Printing Office, 1904, עמ' 1027-1030. (באנגלית)
  26. ^ Charles Joseph Kappler (ע), Treaty with the Wyandot, etc., 1786, Indian Affairs: Laws and Treaties, Washington, DC: Government Printing Office, 1904, עמ' 6-8
  27. ^ Charles Joseph Kappler (ע), Treaty with the Shawnee, 1786, Indian Affairs: Laws and Treaties, כרך 2, Washington, DC: Government Printing Office, 1904, עמ' 16-18. (באנגלית)
  28. ^ Charles Joseph Kappler (ע), Treaty with the Wyandot, etc., 1789, Indian Affairs: Laws and Treaties, כרך 2, Washington, DC: Government Printing Office, 1904, עמ' 18-23. (באנגלית)
  29. ^ Charles Joseph Kappler (ע), Treaty with the Six Nations, 1794, Indian Affairs: Laws and Treaties, כרך 2, Washington, DC: Government Printing Office, 1904, עמ' 34-37. (באנגלית)
אוחזר מתוך "https://he.wiki.x.io/w/index.php?title=אירוקוי&oldid=38844687"