כל ישראל חברים

ארגון יהודי בין לאומי
(הופנה מהדף אליאנס)
המונח "אליאנס" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו אליאנס (פירושונים).

כל ישראל חבריםראשי תיבות: כי"ח, ניתן לכתוב גם כיא"ח, "כול ישראל אחים". בצרפתית: Alliance Israélite Universelle – "אליאנס") הוא ארגון יהודי עולמי הפועל לקידום חברה יהודית ערכית ושוויונית. מושב ההנהלה העולמית הוקם בפריז והוא שם עד היום. ארגון כל ישראל חברים פועל בשלושה מישורים עיקריים: הוא מעודד מצוינות חינוכית בפריפריה, תוך חיזוק זהות ומנהיגות מקומית. בנוסף, הארגון יוצר חיבורים למסורת יהדות ספרד, ומטפח קשר מיוחד ליהדות צרפת. מטה הנציגות הישראלית של הארגון, עמותת "כל ישראל חברים", שוכן במקוה ישראל.

אדולף כרמיה, מייסד "כל ישראל חברים"
תבליט עץ עם סמל "כל ישראל חברים" על דלת בית הכנסת במקוה ישראל – מפעלה של החברה בארץ ישראל
סמל החברה בראש בית ספר כי"ח הנטוש במחנה יהודה בירושלים
קיר הנצחה לבית הספר כי"ח (אליאנס) ברחוב יפו בירושלים
כיתת אליאנס בירושלים 1947. מימין למעלה – יצחק בנאי
בית הספר ההיסטורי "כל ישראל חברים" בירושלים, ליד שוק מחנה-יהודה
תעודת התלמיד אליה בן בכור אבולעפיה. בית הספר של חברת כי"ח באיזמיר, 1923.

היסטוריה

עריכה

הארגון הוקם על ידי קבוצת נכבדים יהודים צרפתים ב-1860 ובראשם עמד אדולף כרמיה, לימים שר המשפטים הצרפתי, כדי לענות על הצורך בפעולה יהודית בין-לאומית, ולא כמענה על הצורך במנהיגות מרכזית חברתית לקהילה היהודית, שכבר ניתן עם הקמת "הקונסיסטוריה" עשרות שנים קודם לכן (1818). כפי שהראה ההיסטוריון מיכאל גרץ שחקר את הארגון, מקימיו התלבטו במשך שנים רבות האם בכלל להקים ארגון כזה, שכן משמעותו הוא שהיהודים – בניגוד לעמדת "יהודי האמנציפציה" שראו עצמם כאזרחי מדינותיהם וכבני העם המקומי – מהווים עם.[1] הקבוצה, בתמיכת אישים מהממשל הצרפתי, החליטה לקחת על עצמה להיות עבור היהודים מרכז של תמיכה מורלית, אחווה תרבותית ודתית וכן הגנה על אלה הסובלים בשל היותם יהודים. אחת הסיבות להקמת הארגון הייתה פרשת אדגרדו מורטארה, שבה נחטף ילד יהודי על ידי משטרת האפיפיור.[2]

מטרות הארגון בעבר היו:

  1. להיאבק בכל מקום למען שחרורם ושיקומם של היהודים
  2. להגיש סיוע יעיל לכל הסובלים מתוקף היותם יהודים
  3. לעודד כל פרסום העשוי להביא לתוצאות אלו.[3]

משמעות הדברים בפועל: הגנה על זכויות היהודים, הפצת תרבות מערבית בכל מקום, הוראת מקצועות מודרניים (כמו מתמטיקה, גאוגרפיה, ועוד) ושיפור מעמדם החברתי והפוליטי של היהודים.

הארגון פעל רבות למען יהודים במקומות שונים, ובעיקר במזרח אירופה ובארצות האסלאם שם הקהילות היהודיות היו במצוקה. הארגון השפיע במהלך השנים על החלטות של ממשלות וכן של כינוסים דיפלומטיים בין-לאומיים, ובכך קידם את מצבם של היהודים בארצות שונות בעולם.

ב-1869 למשל, סייע הארגון למהגרים יהודים מרוסיה ומרומניה שעזבו את ארצותיהם בגלל גילויי אנטישמיות.

כבר ב-1862 החל הארגון לעסוק בחינוך כשיסד את בית הספר הראשון בתטואן שבמרוקו. פעולות החינוך אז התמקדו בעיקר באזורי צפון אפריקה והמזרח התיכון.

בית הספר אליאנס בירושלים נוסד ב-1882, והיה בית הספר המודרני הראשון בעיר. מטרתו הייתה "תורה ומלאכה" – שילוב של לימודי דת בצד הקניית מקצועות כמו חייטות, נגרות, סנדלרות ועוד, כדי להעניק לתלמידים יכולת להרוויח את לחמם בלא להזדקק לכספי החלוקה דאז. מנהליו הראשונים של בית הספר היו נסים בכר ואברהם אלברט ענתבי. הרבנים האשכנזים בעיר התנגדו לבית הספר מחשש שיפגע בחינוך החרדי, ולכן רוב תלמידיו היו מעדות הספרדים.[4]

ב-1884 נוסד בית ספר כי"ח (אליאנס) בחיפה, הקיים עד היום. במהלך השנים הוחלף מיקומו הפיזי מספר פעמים. בתחילת דרכו שפת ההוראה בו הייתה צרפתית, והוא שימש כבית ספר מגיל הגן עד התיכון. במקביל שימש המוסד גם כמרכז קהילתי. ב-1870 יסד כי"ח בהובלתו של קרל נטר את בית הספר החקלאי הראשון בארץ ישראל, בית הספר מקוה ישראל.

ב-1898 הוקם בית הספר הראשון של כי"ח באיראן, בבירה טהראן, ובהמשך נפתחו שם עוד 10 בתי ספר.[5][6]

ב-1912 היו ברחבי האימפריה העות'מאנית 72 בתי ספר, ובמרוקו 14 בתי ספר של כי"ח. גם בתוניס קיבלו את פני הארגון ופעילותו בחום, אך בהמשך המאה ה-20 החלו להביט על פעילותו בעין רעה וקמה התנגדות לארגון. ב-1890 נפתח בית ספר בעיר טריפולי שבלוב, וכעבור כמה שנים נפתחו שם שני בתי ספר נוספים, אך גם שם לא צמח הארגון מעבר לכך.

ייחודיות בתי הספר של כי"ח הייתה בכך שנלמדו בהם גם מקצועות כלליים (שאינם יהדות), נושאי לימוד שהיו חריגים על רקע בתי הספר היהודיים המסורתיים, לצד מלאכות שונות כדי להקנות לחניכים מקצוע ופרנסה. הממשלות בארצות השונות תמכו בבתי הספר של כי"ח כל עוד רמתם של היהודים לא עלתה על זו של המוסלמים. עם השנים, יהודי מרוקו, שבתחילה קיבלו את מוסדות כי"ח בזרועות פתוחות, החלו להירתע מהם בטענה שרמת המורים שם נמוכה, וכן שבתי הספר הללו גורמים לחילון ולהתרחקות מהיהדות.

למרות הוויכוח שהתגלע סביב החינוך בבתי הספר, תרומתה העיקרית של אליאנס במרוקו הייתה דווקא בניית הנהגה יהודית חזקה. הפעילות החינוכית-חברתית כללה גם עזרה סוציאלית, על מנת לשפר את תנאי החיים לתלמידים ולמשפחותיהם.

ב-1955 היו 85 בתי ספר של אליאנס במרוקו, בהם למדו 28,143 תלמידים.

לאחר מלחמת העולם השנייה ובתום מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל נקלע הארגון לקשיים כלכליים בגלל הגירה המונית של יהודי צפון אפריקה לישראל ולצרפת. בעקבות כך הגביר כי"ח את פעילויותיו החינוכיות בקהילות יהודי צפון אפריקה שהיגרו לצרפת. ב-1968 היו בצרפת 64 בתי ספר של ארגון כי"ח ובהם למעלה מ-20,000 תלמידים.

הפעילות החינוכית של הארגון בישראל

עריכה

בישראל קיימים כמה בתי ספר שנוסדו על ידי "כל ישראל חברים": בחיפה – כי"ח אליאנס חיפה, בתל אביב – בית הספר אליאנס ברמת אביב.

 

בצפת ייסד הרופא ד"ר בליידן ב-1887 בית ספר קטן שהיה שייך לכי"ח, בתחומי הרובע היהודי. בית הספר עורר התנגדות חריפה והתנכלויות מצד רבני העיר, אך למרות זאת גדל מספר תלמידיו ותלמידותיו.[7] ב-1912, בסיוע תרומת משפחת רוטשילד, נבנה בניין חדש ומרווח מחוץ לרובע היהודי הישן, מול בית החולים רוטשילד "הדסה".[8] לימים, בשנות השישים של המאה ה-20 נסגר בית הספר כי"ח, ובאותו מבנה נפתח "בית הספר התיכון העיוני בצפת". בשנות השבעים עבר הבניין לשמש כקמפוס של "המכללה האקדמית צפת". הוא שופץ והורחב ומהווה אכסניה לחוג לעבודה סוציאלית, ועוד.

בירושלים – פעל תיכון הגמנסיה על שם כרמיה. מאז שהאחרון נסגר, בית הספר רנה קסין שימש כמוסד ממשיך; קיימים גם בית הספר המסורתי על שם ז'ול בראונשוויג, וכן בית הספר כי"ח לילדים חרשים – המשותף ליהודים ולערבים. בשנת 1984 ביחד עם עיריית ירושלים הוקמה עמותה שכיום פעולת תחת השם לביא - העמותה העירונית לפיתוח החינוך בירושלים.

שני בתי ספר התקיימו במקוה ישראל – תיכון ממלכתי ותיכון ממלכתי דתי, ועליהם נוסף ב-2007 בית ספר משותף צרפתי-ישראלי, פרויקט משותף של ממשלות צרפת וישראל. מלבד הללו הקים ארגון כי"ח ב-1974 את "מכון כרם" להכשרת מורים.

במאה ה-21 חלה נקודת מפנה בפעילות החינוכית של כי"ח בארץ. מארגון המממן ומפעיל כמה בתי ספר ובנוסף גם מכון להכשרת מורים, הפך כי"ח לגוף מוביל בהקמת בתי מדרש וייזום והפעלת תוכניות חינוכיות. בשיתוף עם "קרן אבי חי", הוקם ב-2000 בית המדרש "ממזרח שמש" למנהיגות יהודית חברתית במרחב הציבורי. ב-2001 הוקמה תוכנית "מורשה", הפועלת להנחלת "יהדות מרובת גוונים" בחינוך הפורמלי. בנוסף, ב-2001 הוקמה גם "שער", תוכנית הפועלת לצמצום פערים בבתי ספר בפריפריה, באמצעות הכנה לבגרות, סיוע לתלמידים לקויי למידה וקידום נערות בלימודי מדעים. תוכנית נוספת מסייעת בקליטת יהודי צרפת. בתוכניות כי"ח משתתפים מדי שנה עשרות אלפי אנשים. בנוסף מפעיל הארגון את אתר "החכם היומי", החושף בעיקר את הגותם של חכמי יהדות המזרח.

מ-2015 ועד 2019 הוקמה בארגון חטיבה נוספת, שלישית – חטיבה לרווחה וחוסן חברתי, הפועלת בקרב בני נוער במצבי סיכון ברחבי הארץ, ומכשירה מדריכים ומנחים בחינוך הבלתי פורמלי.

ראשי הארגון

עריכה

נשיא האליאנס הראשון היה המשפטן והכלכלן היהודי-צרפתי לואי-ז'אן קניגסוורטר שכיהן בתפקיד מ-1860 ועד 1863. מ-1863 ועד 1880 כיהן כנשיא האליאנס אדולף כרמיה, מדינאי צרפתי יהודי שכיהן פעמיים כשר משפטים בצרפת.

המזכיר הכללי הראשון של הארגון היה קרל יעקב נטר, שהוביל את הקמת בית הספר החקלאי הראשון בארץ במקוה ישראל.

נשיא העמותה הנוכחי הוא מרק אייזנברג שנבחר ב-10 במרץ 2011.

יו"ר העמותה בישראל הוא מר סם פינטו, איש עסקים ופילנתרופ יוצא מרוקו. מנכ"ל הארגון בארץ הוא אלי ברקת.

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא כל ישראל חברים בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ מיכאל גרץ, הפריפריה הייתה למרכז, ירושלים 1984
  2. ^ כל ישראל חברים – כי"ח, קציעה אביאלי-טביביאן באתר הספרייה הווירטואלית של מטח.
  3. ^ עפ"י: א' רודריג, חינוך חברה והיסטוריה, ירושלים תשנ"א. עמ' 13.
  4. ^ בשנות ה-70 של המאה ה-20 נהרס בית הספר ובמקומו נבנה בניין כלל; מהמבנה המקורי נותר רק שער הכניסה. בקרבת מקום הוקם קיר הנצחה גדול ובו דיוקניהם של נסים בכר ואלברט ענתבי, לצד תמונות תלמידים וכן תמונה גדולה של המבנה המקורי של בית הספר.
  5. ^ כהן, אברהם. "יחסם של יהודי איראן להשכלה מודרנית." פעמים: רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח (1981): 43–58.
  6. ^ עזרא שפייזהנדלר (1974), יהדות איראן, קיומה ובעיותיה, המכון ליהדות זמננו, מדור שפרינצק, האוניברסיטה העברית. עמ' 25.
  7. ^ נתן שור, תולדות צפת, תל אביב: עם עובד – דביר, תשמ"ג, 1983, עמ' 227, 228
  8. ^ שלומית משולם (ע), צפת וכל נתיבותיה, ירושלים: יד בן צבי, 2006, עמ' 172, 191–193