אלסנדרו מנצוני
אלסנדרו פרנצ'סקו טומאזו מנצוני (באיטלקית: Alessandro Francesco Tommaso Manzoni; 7 במרץ 1785 – 22 במאי 1873) היה משורר, סופר והומניסט איטלקי. מנצוני התפרסם ברומן "המאורסים" (I Promessi Sposi) משנת 1827, הנמנה עם יצירות המופת של הספרות העולמית.[1] הרומן הוא גם סמל לאיחוד איטליה, הן במסר הפטריוטי שבו והן בשל היותו אבן יסוד בהתפתחות השפה האיטלקית המודרנית, המאוחדת.[2]
 | |
| לידה |
7 במרץ 1785 מילאנו, דוכסות מילאנו  |
|---|---|
| פטירה |
22 במאי 1873 (בגיל 88) מילאנו, ממלכת איטליה |
| שם לידה |
Alessandro Francesco Tommaso Antonio Manzoni |
| מדינה |
ממלכת איטליה, ממלכת סרדיניה, דוכסות מילאנו |
| מקום קבורה |
בית הקברות הגדול במילאנו |
| מקום מגורים |
מילאנו |
| שפות היצירה |
לומברד, איטלקית, צרפתית |
| זרם ספרותי |
רומנטיציזם באיטליה |
| יצירות בולטות |
The Betrothed, Adelchi, Il Conte di Carmagnola, Storia della colonna infame, Marzo 1821, Il cinque maggio, בפסקה זו 10 רשומות נוספות שטרם תורגמו |
| הושפע מ |
אוגו פוסקולו, ויטוריו אלפיירי, society of ideologues, Sigismondo Boldoni, ג'וזפה פאריני, וולטר סקוט, קורנליוס יאנסן, וולטר, Claude Charles Fauriel, בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה |
| בן או בת זוג |
|
| צאצאים |
Giulia Manzoni, Enrico Manzoni, Filippo Manzoni, Pietro Luigi Manzoni, Luigia Maria Vittoria, Matilde Manzoni |
| פרסים והוקרה |
|
| חתימה |
 |
  | |
ביוגרפיה
עריכהילדותו
עריכהמנצוני נולד במילאנו שבצפון איטליה. אביו, פייטרו, שהיה אז כבן חמישים השתייך למשפחה עתיקה של בעלי אדמות בבארציו, בחבל ואלזאסינה. סבו של המשורר מצד אמו, צ'זארה בקאריה, היה סופר ופילוסוף ידוע-שם, וגם אמו, ג'וליה, גילתה כישרון ספרותי. אלסנדרו הצעיר בילה את שתי שנות חייו הראשונות בקאשינה קוסטה בגאלביאטה, אצל המינקת קטרינה פאנצרי, עובדה עליה מעידה לוחית זיכרון שנקבעה על הבית. ב-1792 נפרדו הוריו ואמו החלה במערכת יחסים עם האינטלקטואל קארלו אימְבּוֹנאטי, עמו עברה לאנגליה ואחר לפריז. עקב כך נשלח אלסנדרו להתחנך בכמה מוסדות דת פנימייתיים.
אלסנדרו מנצוני איחר להתפתח, ובמכללות שונות נחשב לתלמיד נחשל. ואולם, בגיל חמש-עשרה פיתח תשוקה לשירה, וכתב שתי סונטות בעלות ערך בלתי מבוטל. עם מות אביו בשנת 1807, עבר להתגורר בבית אמו בפריז, שחוג המבקרים בו דגל בחופש דעות ובחירות המחשבה, ובמשך שנתיים התרועע עם החוג הספרותי של אלה שנקרא "האידאולוגים", פילוסופים מן האסכולה של המאה ה-18, וקשר ידידות עם רבים מהם, בעיקר קלוד שארל פורייה. בקרב חבריו אלה התוודע גם אל ההשקפה האנטי-קתולית של חסידי וולטר.
בשנים 1807-1806, כשהתגורר בבית אמו, הופיע לראשונה לפני קהל כמשורר, עם שני שירים, האחד בשם "אוּרָנְיָה", בסגנון הקלאסי, שבשנים הבאות היה למתנגד הבולט ביותר שלו, והשני אלגיה בחרוז לבן, על מות הרוזן קארלו אימבונאטי, שממנו ירש, באמצעות אמו, רכוש ניכר, כולל הווילה "ברוזוליו", שהייתה מכאן ואילך לביתו העיקרי.
1808–1821
עריכהבשנת 1808 נשא מנצוני לאישה את הנרייט בלונדל, בתו של בנקאי מז'נבה. היא באה ממשפחה קלוויניסטית, אבל ב-1810 הייתה לקתולית. המעבר לקתוליות השפיע עמוקות על בעלה. באותה שנה חווה מנצוני משבר דת, שהוליך אותו מג'נסניזם לצורה מחמירה של קתוליות. בחיי הנישואים ידע מנצוני אושר ושלווה ביתית, שחלק בין ספרות לחקלאות בנופי הכפר הציוריים של לומברדיה.
מרצו האינטלקטואלי בתקופה זו בחייו הוקדש לחיבור ה"איני סאקרי", סדרה של שירי-קודש, ומסה על מוסר קתולי, Osservazioni sulla morale cattolica, משימה שביצע בהדרכה דתית, כהכאה על חטא סטייתו המוקדמת מן האמונה. בשנת 1818 נאלץ למכור את נחלת אבותיו, לאחר שסוכן נוכל עשק אותו מהונו. נדיבותו האופיינית באה לביטוי אותו זמן במגעיו עם אריסיו, שחבו לו סכומי כסף גדולים. לא זו בלבד שמחק בו במקום את רישומי חובותיהם, אלא שגם איפשר להם לשמור לעצמם את מלוא יבול התירס הבא.
ב-1819 פרסם מנצוני את הטרגדיה הראשונה שלו, "הרוזן מקארמניולה", שבהפרה בוטה ונועזת של כל המוסמכות הקלאסיות, עוררה מחלוקת תוססת. הטרגדיה קיבלה ביקורת שלילית במאמר ב"קוורטרלי רביו", שיוהאן וולפגנג פון גתה הגיב עליו ויצא להגנת הטרגדיה, "גאון אחד," כדברי הרוזן דה גוברנאטיס, "חוזה את הבאות לאחר." מות נפוליאון ב-1821 היווה השראה לכתיבת השיר רב-העוצמה "החמישי במאי", אחד הפופולריים ביותר בשפה האיטלקית. האירועים הפוליטיים של אותה שנה, ומאסרם של רבים מחבריו, העיקו מאוד על מנצוני, והמחקרים ההיסטוריים שבהם ביקש להסיח את דעתו כשפרש לאחר זאת לברוזוליו כיוונו אותו אל יצירתו הגדולה.
"המאורסים"
עריכהסמוך למאורע של "אינומינאטו", המזוהה היסטורית עם ברנרדינו ויסקונטי, החל כתב היד הראשון של הרומן "המאורסים" (באיטלקית "I promessi sposi") ללבוש צורה. היצירה הושלמה בשנת 1823 ויצאה לאור, לאחר שינויי צורה מעמיקים של הסופר ועריכה של ידידים, בשנים 1827-1825, בקצב של כרך לשנה; הרומן העלה מיד את מחברו למעלה הראשונה של תהילה ספרותית. מקובל לראות בו את יצירתו הגדולה ביותר, ומופת לכתיבה בשפה האיטלקית המודרנית. הרומן נתן השראה לאופרה בשם זה של אמילקארה פונקיילי. הצגת הבכורה של האופרה הייתה בקרמונה בשנת 1856. תגובת הקהל הייתה נלהבת, אבל רמתה הנמוכה של הלברית, שמחברה נשאר אלמוני, הרחיקה הן מול"ים והן אמרגנים מרכישת הזכויות עליה.[3]
ב-1822 הוציא מנצוני לאור את הטרגדיה השנייה שלו, "אדלקי", העוסקת בהשתלטות קארל הגדול על ממלכת לומברדיה, ומכילה מספר רב של רמזים מצועפים לשלטון הקיסרות האוסטרית.[4] ביצירות אלה נחתמה למעשה הקריירה של מנצוני, אך הוא שקד על עיבוד "המאורסים" בניב הטוסקני ובשנת 1840 הוציא אותו מחדש בצורה זאת, בלוויית מאמר היסטורי, Storia della colonna infame, על פרטי המגפה של המאה ה-17 במילאנו, החשובים כל כך לעלילת הרומן. עוד כתב מסה קטנה על השפה האיטלקית.
משפחה, מוות ומורשת
עריכה
לפני מות אשתו של מנצוני ב-1833 ואחריו הלכו לעולמם אחדים מילדיו ואמו. באמצע שנות ה-30' של המאה ה-19 השתתף במפגשי טרקלין בביתה של קלרה מאפאי במילאנו, (שם נפגש לראשונה ב-1868 עם ג'וזפה ורדי, שהעריץ אותו מאוד)[5] וב-1837 התחתן בשנית, עם טרזה בורי, אלמנת הרוזן סטאמפה. טרזה מתה גם היא לפניו, ומבין תשעת הילדים שנולדו לו משני נישואיו רק שניים האריכו ימים אחריו. ב-1860 הכתיר אותו המלך ויטוריו עמנואלה השני לסנאטור לכל ימי חייו. מות בנו הבכור, פייר לואיג'י, ב-28 באפריל 1873, היה המכה הסופית, שזירזה את קצו; הוא נפל ב-6 בינואר כשיצא מכנסיית סן פדלה, נחבט קשות בראשו מן המדרגות ומת לאחר חמישה חודשים מדלקת קרום המוח, סיבוך של התאונה. טקס האשכבה שלו נערך בבזיליקת סן מרקו במילאנו, בפאר והדר מלכותיים כמעט. לאחר ימים אחדים שבהם הוצב ארונו בכנסייה, הובא לקבורה בצ'ימיטרו מונומנטלה במילאנו בלווייה רבת-משתתפים, שכללה את הנסיכים המלכותיים ואת ראשי המדינה. אבל מצבת הזיכרון הנאצלת ביותר שלו היה הרקוויאם של ג'וזפה ורדי, שנכתב לזכרו במלאת שנה למותו.
המסה שלו על המוסר הקתולי צוטטה על ידי האפיפיור פיוס האחד עשר ב"קול קורא" אל הבישופים בנושא חינוך נוצרי, Divini Illius Magistri.
בשנת 2000 נקרא על שמו בית החולים אלסנדרו מנצוני.
כתביו שתורגמו לעברית
עריכה- אלסאנדרו מאנצוני, המאורסים: סיפור מילאני מן המאה השבע עשרה (מאיטלקית: ברוך הראל; הקדימה מבוא: לאה גולדברג), ירושלים: מוסד ביאליק, תשכ"ה 1964.
- אלסנדרו מנצוני – מתוך 'מכתב על הרומנטיקה' (מאיטלקית: שירלי פינצי לב), בתוך 'דחק', כרך יג', 2021.
קישורים חיצוניים
עריכה
- אלסנדרו מנצוני, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- אלסנדרו מנצוני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כתבי אלסנדרו מנצוני בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
אלסנדרו מנצוני (1785-1873), דף שער בספרייה הלאומית
אלסנדרו מנצוני, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
אלסנדרו מנצוני, באתר MusicBrainz (באנגלית)
אלסנדרו מנצוני, באתר Discogs (באנגלית)
.svg){kind=logo}
הערות שוליים
עריכה- ^ "Alessandro Manzoni." Encyclopædia Britannica. 2010. Encyclopædia Britannica Online. 27 Oct. 2010 אלסנדרו מנצוני באנציקלופדיה בריטניקה המקוונת, 27 באוקטובר 2010
- ^ I Promessi sposi or The Betrothed
- ^ ג'וליאן באדן ופדלה ד'אמיקו, "אמילקארה פונקיילי" במילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים אונליין
- ^ ברברה ריינולדס, "אלסנדרו מנצוני" במילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים אונליין
- ^ רוג'ר פרקר, "ג'וזפה ורדי" 5 במילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים אונליין