אלפרד מונד
סר אלפרד מוריץ מונד, הברון הראשון מלצ'ט המוכר גם בשם לורד מלצ'ט (באנגלית: Alfred Moritz Mond, 1st Baron Melchett; 23 באוקטובר 1868 – 27 בדצמבר 1930) היה תעשיין, איל הון ופוליטיקאי יהודי-בריטי, ממנהיגי יהדות בריטניה ופעיל ציוני.
 | |
| לידה |
23 באוקטובר 1868 פארנוורת', הממלכה המאוחדת  |
|---|---|
| פטירה |
27 בדצמבר 1930 (בגיל 62) לונדון, הממלכה המאוחדת |
| מדינה |
הממלכה המאוחדת |
| מקום קבורה |
St Pancras and Islington Cemetery |
| השכלה |
|
| תפקיד |
|
| מפלגה |
המפלגה השמרנית, המפלגה הליברלית |
| בן או בת זוג |
Violet Mond, Baroness Melchett (16 ביוני 1894–ערך בלתי־ידוע) |
| פרסים והוקרה |
דוקטור לשם כבוד מאת אוניברסיטת פריז (1928) |
  | |
קורות חיים
עריכהמונד נולד בפארנוורת' (Farnworth), לנקשייר. אביו, ד"ר לודוויג מונד, יליד העיר קאסל בגרמניה, היה מדען וממציא בתחום הכימיה, שעשה הון רב מהמצאתו והיה לתעשיין מצליח בבריטניה. שפת האם של אלפרד מונד הייתה גרמנית, והוא לא גדל והתחנך כיהודי. הוא נשא ב-1894 את ויולט גצה, אף היא ממוצא יהודי, וילדיהם אווה והנרי הוטבלו וחונכו כאנגליקנים.
אלפרד מונד המשיך את עסקי הניקל של אביו ופיתח אותם בהצלחה רבה למפעל כימיקלים מוביל. ב-1926 התאחד מפעל הניקל שלו עם שלוש חברות נוספות ליצירת תאגיד תעשיות כימיות אימפריאליות (Imperial Chemical Industries, ICI)[1][2][3], שבשנתו הראשונה גלגל מחזור של 27 מיליון ליש"ט ולאורך שנים היה ענק התעשייה הגדול בבריטניה. מונד היה יושב הראש הראשון של התאגיד. התגורר במבנה היסטורי ב"Lowndes Square"(אנ') בבלגרביה, שבו התגוררו אישים מפורסמים בתולדות בריטניה.
פעילות פוליטית
עריכה
מונד החל בפעילות פוליטית במפלגה הליברלית, וב-1906 נבחר לראשונה מטעמה לבית הנבחרים הבריטי. אף שלא זיהה עצמו כיהודי, בעת מלחמת העולם הראשונה מצא עצמו קורבן למתקפות לאומניות ואנטישמיות, והוא הואשם בהיותו בוגד גרמני ויהודי. למרות הכפשות אלה, מינה אותו ראש הממשלה דייוויד לויד ג'ורג' כשר העבודה והבינוי בממשלתו הליברלית ב-1916, בעיצומה של המלחמה. במסגרת תפקיד זה היה אחראי לתוכנית החימוש הבריטית וכן להקמת מתקנים צבאיים, מקלטים, בתי חולים ועבודות ציבוריות נוספות שהתנהלו בממדי ענק בעת המלחמה. באפריל 1921 מינה אותו לויד ג'ורג' לשר הבריאות[4], תפקיד בו החזיק במשך כשנה וחצי עד לנפילת הממשלה ב-1922.
לאחר מכן כיהן כחבר פרלמנט מן השורה במשך שש שנים נוספות. בשנת 1928 הצטרף למפלגה השמרנית וב-1928 הוענק לו תואר האצולה "הברון הראשון מלצ'ט" ומושב בבית הלורדים.
פעילות ציונית
עריכהב-1917, בגיל 50 ובשיאה של הקריירה הפוליטית שלו בממשלת בריטניה, החל מונד לגלות מחדש את יהדותו. באותה שנה נשא לראשונה נאום בו דיבר בשם העם היהודי. מונד החל לגלות עניין בציונות עם כיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים, בהשפעת ידידו חיים ויצמן. ב-1921 אמר כי "יקדיש את שארית מרצו להקמת מבנה איתן במקום שפעם ניצב בו מקדש שלמה". דבריו אלה זכו לפרסום רב בציבור הערבי וצוטטו פעמים רבות במטרה להוכיח כי בכוונת היהודים להשתלט על הר הבית ולהקים בו מחדש את בית המקדש[5]. בינואר 1921 ביקר לראשונה בארץ ישראל יחד עם חיים ויצמן, והיה בין המשקיעים שגייס פנחס רוטנברג להקמת מפעל החשמל שלו. ויצמן תיאר אותו בזכרונותיו כאחוז התפעלות מפועלם של חלוצי המפעל הציוני. לאחר שובו מהביקור היה לנשיא הקרן הציונית הבריטית, ועסק בשמה במשא ומתן עם ממשלת בריטניה. הוא אף עסק בגיוס תרומות להגשמת החזון הציוני בקרב יהדות ארצות הברית, והשתתף במשלחת הסקר לענייני התיישבות בארץ ישראל. ב-1925 מונה כחבר בחבר הנאמנים הראשון של האוניברסיטה העברית בירושלים שזה אך הוקמה, בראשות ויצמן, וכן כנשיא הראשון של הטכניון עם פתיחתו. הוא תרם סכומי כסף רבים מהונו הפרטי למטרות ציוניות. ב-1928, בעת סיור בגליל, פקד את קברם של יוסף טרומפלדור וחבריו בתל חי, ולאחר שהתאכזב לגלות שאין מצבה לזכרו במקום ניאות לממן את פסל האריה השואג, על פי הצעתו של הפסל אברהם מלניקוב. באותה שנה גם יזם ומימן ניסיון להקמתה של נבחרת כדורגל ארצישראלית, מיזם שלא צלח עקב חיכוכים מתמשכים בין אגודות הספורט הפועל ומכבי.
לרגל ביקורו של מונד בעיראק, ב-8 בפברואר 1928 נערכה בבגדאד הפגנה המונית נגדו ונגד הציונות[6].
ב-1928 שכנע מונד קבוצת בעלי הון בריטים לא-יהודים להשקיע ברכישת קרקעות בארץ ישראל, כמיזם עסקי, ולצורך כך הוקמה "חברת מטעי ארץ ישראל". במהלך שנת 1929 רכשה החברה 2,500 דונם קרקעות חקלאיות באזור השרון, מצפון לכפר סבא, שם ניטעו פרדסים והוקמה התיישבות לחקלאי המקום. במקום נוסדה מושבה שנקראה על שמו של אלפרד מונד - תל מונד (לימים מועצה מקומית). אחד משבעת הבתים הראשונים במושבה היה ביתו של אלפרד מונד (לימים מוזיאון בית הלורד). מבנה נוסף עם ראשית ההתיישבות היה בית המחנה, לימים אתר מורשת לאומית[7]. בנוסף, רכש מונד שטח אדמה במגדל שעל שפת הכנרת מצפון לטבריה, והקים שם בית (וילה בסגנון אנגלי קולוניאליסטי) שנודע לימים כ"וילה מלצ'ט".
מורשתו והנצחתו
עריכהילדיו של מונד, הנרי ואווה, הלכו בעקבות דרכו הציונית של אביהם ושניהם התגיירו ב-1933. הנרי מונד, הברון השני מלצ'ט (אנ') כיהן כיושב ראש הסוכנות היהודית, כיו"ר חברת החשמל וחברת מטעי ארץ ישראל (בעלת אדמות תל מונד) וכנשיא מכבי העולמי. הבת אווה (חווה) נישאה לג'ראלד אייזקס, המרקיז השני מרדינג, בנו של רופוס דניאל אייזקס, המרקיז מרדינג. היא כיהנה כנשיאת הקרן הציונית הבריטית ועמדה בראש הסניף הבריטי של הקונגרס הציוני העולמי.
על שמו של אלפרד מונד, הלורד מלצ'ט, רחובות בשם "לורד מלצ'ט" בעיר תל אביב ובעוד כמה ערים בישראל, אחוזת "וילה מלצ'ט" לשפת הכנרת, והיישוב תל מונד ומוזיאון "בית הלורד" שבו. בשנת 1934 יצרה בתיה לישנסקי את הפסל "לורד מלצ'ט" המציג את דמותו של אלפרד מונד כאנדרטה לזכרו ביישוב תל מונד.
מספריו
עריכה- המשבר: סבותיו ותקנתו, מאת לורד מלצ'ט, עם הקדמה מאת לורד ויר, תרגום מאנגלית - ב' פליכס, (הפסידונים של אשר ברש), הוצאת מצפה, 1932[8].
קישורים חיצוניים
עריכה
- מיכל בן ארי, בית הלורדים: בעקבות הברון מונד, באתר ynet, 30 בדצמבר 2007
- ביוגרפיה של בני שושלת מונד באתר מכון ויצמן (אנגלית)
- חיים קאופמן, הלורד מקים נבחרת כדורגל עברית, עת־מול, גיליון 209
- אלפרד מונד, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
אלפרד מוריץ מונד מלצ'ט (1868–1930), ברון, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ מפת חיפה 1954, בהוצאת מחלקת המדידות, עם סימון הסניף החיפאי של ICI 'תעשיות חימיות ממלכתיות' (מס' 216 במפתח), באתר הספרייה הלאומית, אוסף המפות ע"ש ערן לאור
- ^ כרזת פרסום תלת לשונית לחברה ולסניפיה בלבנט (ירושלים, יפו וחיפה), באתר הספרייה הלאומית
- ^ חומר ארכיוני, כרזות ותכתובות שונות הקשורות ב- ICI, באתר הספרייה הלאומית
- ^ שנויים בממשלה האנגלית, הצפירה, 3 באפריל 1921
- ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 211, הערה 5.
- ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ב, יחידה 3, עמ' 141: בהפגנה השתתפו אלפי אנשים, על פי אחת ההערכות 40,000, שקראו את הסיסמאות: "תחי פלסטין הערבית - הלאה הבטחת בלפור! תחי האחדות הערבית - הלאה הציונות". אלא שהמפגינים ברובם הגדול לא שמעו קודם לכן על הציונות, וכך במקום לצעוק "פתסקט אל־צהיוניה" ("הלאה הציונות") הם החלו לצעוק "פתסקט אל־פסקואניה" ("הלאה משמרות־הלילה של המשטרה").
- ^ ראו פרוטוקול 2018005 של הועדה המחוזית לתכנון ולבנייה
- ^ "המשבר: סבותיו ותקנו", מאת אלפרד מונד-הלורד מלצ'ט, הוצאת מצפה, 1932, אתר הספרייה הלאומית, ערך: אשר ברש פריט מספר 108.