אל-איתיחאד (עיתון)

אל-איתיחאד
الاتحاد
	[
	שער אל-איתיחאד ב-30 באוקטובר 2017
תדירות	יומון
מו"ל	החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון
מייסד	אמיל תומא, פואד נאסר, אמיל חביבי
בעלים	המפלגה הקומוניסטית הישראלית
עורך ראשי	עאידה תומא סלימאן
תאריכי הופעה	1944–הווה (כ־80 שנה)
שפה	ערבית
מערכת	חיפה
מדינה	ישראל
	alittihad44.com

אל-איתיחאד (בערבית: الاتحاد - "האיחוד"; בתעתיק מדויק: אלאתחאד) הוא עיתון יומי בשפה הערבית של המפלגה הקומוניסטית הישראלית. מרבית כותביו הם חברי המפלגה, והעיתון משמש שופר לראשי המפלגה ולנציגי חד"ש בכנסת. כיום העיתון הוא היומון היחיד אשר רואה אור בשפה הערבית בישראל.

היסטוריה

העיתון יצא לאור לראשונה כשבועון בשנת 1944 על ידי הליגה לשחרור לאומי, מפלגה ערבית קומוניסטית שהתפלגה מהפק"פ. עם האיחוד מחדש והקמת מק"י הפך לביטאון המפלגה בשפה הערבית. עם הפילוג במק"י ב-1964 העיתון עבר לבעלותה של רק"ח, אשר כיום נקראת מק"י. בעיתון כתבו כמה מהאישים המובילים במק"י וברק"ח, בהם תופיק טובי, אמיל חביבי ואמיל תומא וכן כותבים יהודים קומוניסטים יוצאי עיראק^[1]^[2].

בשנת 1953 פרסמו העיתון ומקבילו העברי "קול העם" מאמר בו נכתב שהממשלה מחרחרת מלחמה "ומספסרת בדם הנוער הישראלי". שר הפנים, ישראל רוקח, החליט לסגור את העיתון ל-15 יום^[3], ובעקבות כך הגישו העיתונים עתירה לבג"ץ. בג"ץ, בראשותו של השופט שמעון אגרנט, קיבל את טענת העיתונים ופסק כי אין להגביל את חופש הביטוי של העיתונים מאחר שאין ודאות קרובה שמימוש חופש הביטוי במקרה זה יביא לסיכון שלום הציבור ("בג"ץ קול העם").

בשנת 1964 העניקה ברית המועצות את פרס לנין לשלום למנהיג אלג'יריה אחמד בן-בלה. עם קבלת הפרס קרא בן-בלה להשמדת ישראל, דבר שעורר ויכוח חריף במפלגה הקומוניסטית. ב-20 בספטמבר 1964 פרסם מזכ"ל המפלגה שמואל מיקוניס מאמר בעיתון המפלגה בעברית, "קול העם", ובו גינה את הענקת הפרס למנהיג המצהיר בראש חוצות על מחויבותו להשמדת ישראל. סירובו של אל-איתיחאד לפרסם את המאמר העמיק את השסע. בפילוג בתוך המפלגה הקומוניסטית בשנת 1965 העיתון נשאר נאמן לקו של הפלג הפרו-סובייטי של רק"ח, בניגוד לפלג במק"י שאימץ קו ביקורתי יותר כלפי ברית המועצות. מכיוון ש"קול העם" נשאר בידיה של מק"י, ייסדה רק"ח את "זו הדרך", שהפך לעיתון המקביל בעברית של אל-איתיחאד. עם הפילוג והקמת רק"ח העיתון הפך לדו-שבועון והחל לצאת פעמיים בשבוע, ב-1983 הוא הפך ליומון.

בסוף חודש אפריל 1990, התקשר למערכת העיתון, מספר פעמים, אלמוני שהציג עצמו כחבר במטה ארגון הימין הרדיקלי "הסיקריקים", ואיים להצית את מערכת העיתון^[4].

במהלך מלחמת לבנון השנייה פגע טיל של החזבאללה בבניין המערכת הישן של העיתון בחיפה, הנמצא בוואדי ניסנאס, ופגע קשות בארכיון העיתון^[5]. המבנה שופץ על פי תוכניתו המקורית.

אתר האינטרנט של העיתון הושק בפברואר 2019^[6].

עורכים

עורך העיתון מיום הקמתו היה אמיל חביבי, שהודח ממשרתו כאשר סולק מהמפלגה ב-1989 בעקבות התנגדותו לקו השמרני שמנהיגות המפלגה בחרה. אחריו מונה לעורך העיתון סאלם ג'בראן, בשנים הללו ממש כמו המפלגה העיתון נקלע למשבר והחל לדעוך. ב-1992, מונה לעורך נזיר מג'לי, תחת הנהגתו נעשה תהליך של ליברליזציה בעיתון - האוריינטציה המפלגתית הופחתה והוכנס תוכן חדש כגון מדור ספורט. ניסיון זה בא לקיצו ב-1999 כאשר מג'לי פוטר בעקבות פרסום כתבה ביקורתית על מזכ"ל מק"י מוחמד נפאע וויכוח על הקו האידאולוגי שהעיתון צריך לנקוט. עורכת העיתון הייתה עאידה תומא סלימאן.