אמנת חמאס

אמנת חמאס (בערבית: ميثاق حركة المقاومة الإسلامية حماس) היא מסמך היסוד של ארגון הטרור הפלסטיני "חמאס", שפורסמה ב-18 באוגוסט 1988. האמנה בעלת אופי אנטישמי ואנטי-מערבי, ותפיסת עולם אסלאמיסטית קיצונית. האמנה מדגישה את מחויבותו האידאולוגית של הארגון לחיסול מדינת ישראל באמצעות מאבק אלים ארוך טווח. באמנה ציטוט נרחב מהמקורות האסלאמיים העיקריים, הקוראן והחדית', בכדי לבססה מבחינה הלכתית אסלאמית. את האמנה בת 36 הסעיפים גיבשו מייסדי הארגון, ובייחוד אביו הרוחני, השייח' אחמד יאסין.

בשנת 2017 פרסם חמאס מסמך של עקרונות ומדיניות כלליים שנועד לעדכן את אמנת היסוד. במסמך זה ישנה הבחנה בין היהודים והיהדות כדת, עימם אין לחמאס סכסוך, לבין "הכיבוש והפרויקט הציוני", בהם רואה החמאס אויבים. במסמך הזה ישנה מחויבות לכיבוש כל "פלסטין הכבושה" כמטרה עליונה "מהנהר עד לים", אך הסכמה להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 כדרך להשגת הסכמה לאומית כלל־פלסטינית. בישראל עדכון האמנה נתפס כמעשה מרמה שנועד לרכך את יחס מדינות המערב לחמאס.^[1]^[2]

אמנת היסוד (1988)

האמנה קובעת כי דרכה של תנועת חמאס היא דרך האסלאם, שממנו היא שואבת את רעיונותיה, תפיסותיה ומעשיה באופן בלבדי. אנשי החמאס מוגדרים כ”יראים את אללה ונושאים את דגל הג'יהאד מול פני העריצים, למען הצלת הארץ” (סעיף 3). המוטו של אמנת חמאס, מובא בסעיף השמיני של האמנה: ”אללה הוא מטרתה, הנביא מופתה, הקוראן חוקתה; הג'יהאד נתיבה, והמוות למען אללה הוא הנעלה במשאלותיה”.

תנועת חמאס מושתת על תנועת האחים המוסלמים, שלתפיסת חמאס, מצטיינת בהבנה כוללת ועמוקה של האסלאם (סעיף 2). סעיף 5 קובע כי אידאולוגיית התנועה תחולתה "בכל מקום שבו יש מוסלמים המאמצים להם את האסלאם כאורח חייהם, בכל מקום על פני כדור הארץ". סעיף 7 מציין כי "התנועה היא כלל-עולמית".

סעיף 6 קובע כי תנועת ההתנגדות האסלאמית "פועלת להניף את דגל אללה על כל שעל מאדמת פלסטין". סעיף 11 מציין כי התנועה "מאמינה שאדמת פלסטין היא אדמת וקף אסלאמי [עבור] דורות של מוסלמים עד יום הדין. אסור להזניח אותה או חלק ממנה; או לוותר עליה או על חלק ממנה". עוד נקבע בו כי "זהו דין [פלסטין] בשריעה האסלאמית, כמוהו כמו הדין החל על כל ארץ אשר כבשו המוסלמים בכוח הזרוע, שכן בזמן הכיבוש הקדישו המוסלמים את הארצות האלו למוסלמים לדורותיהם עד יום-הדין". התנועה מתייחסת לצלאח א-דין כאל מקור השראה וכסמן דרך לפעולה כנגד ”הכובשים הזרים”.

היחס למדינת ישראל הוא בלתי מתפשר, סוגיה דתית מובהקת (סעיף 15). לארץ ישראל על פי האמנה סגולות ראשוניות – "פלסטין היא טבור כדור הארץ וצומת היבשות ומשחר ההיסטוריה היא מטרה לחמדנים." (סעיף 34). שטח ארץ ישראל ("פלסטין", בלשון חמאס) מוצג כשטח דאר אל-אסלאם, הקדש דתי, אשר הוקדש בידי הח'ליף המוסלמי עומר בן אל-ח'טאב לידי המוסלמים עד יום תחיית המתים, שלאף גורם אין את הסמכות להפקיר או לוותר על חלק ממנו. על כן "כל אדם מוסלמי, ואף נשים ועבדים (ללא רשות בעליהם ואדוניהם), מחויב לצאת למלחמת קודש (ג'יהאד), כדי להחזיר את הארץ ל'בעליה'." המסמך מביע את הרצון כי ”יוחזרו ארצות המולדת [לבעליהן] ותישמע מעל מסגדיהן קריאת המואזין המכריזה על כינונה של מדינת האסלאם” (סעיף 9). ההתיישבות של יהודים בארץ ישראל מוגדרת כמה וכמה פעמים כפלישה לא לגיטימית - ”הפלישה הציונית היא פלישה זדונית. אין היא נרתעת מלהשתמש בכל השיטות, ולהשתמש בכל האמצעים השפלים והבזויים להשגת מטרתה” (סעיף 28) ועצם קיומה של מדינת ישראל קורא תיגר על המוסלמים - ”ישראל, ביהדותה ויהודיה קוראת תיגר על האסלאם ועל המוסלמים” (סעיף 28). ו”היציאה ממעגל הסכסוך עם הציונות היא בגידה בעיקר, וארור העושה כן.” (סעיף 32).

המסמך מבטא הלך רוח אנטישמי בוטה, עושה דה-הומניזציה ליהודים, ואף מציג אותם כאחראים כמעט לכל אירוע היסטורי שלילי ולכל מלחמה או מזימה שאירעה בעבר, וכן לשליטה מלאה על העולם: ”בכספם השתלטו על אמצעי התקשורת... בכספם הציתו מהפכות... הם עמדו מאחורי המהפכה הצרפתית, המהפכה הקומוניסטית... הם שעמדו מאחורי מלחמת העולם הראשונה, אשר בה הצליחו לחסל את מדינת הח'ליפות האסלאמית... הקימו את חבר הלאומים באמצעותו יכלו לשלוט בעולם... הם שעמדו מאחורי מלחמת העולם השנייה... הם שהורו על הקמת ארגון האומות המאוחדות ומועצת הביטחון... אף מלחמה מתנהלת בשום מקום בעולם בלא שתהיה ידם מעורבת בה” (סעיף 22). האמנה מכנה מספר פעמים את היהודים בתואר "נאצים", ובאחת הפעמים אף מכנה אותם "סוחרי המלחמות". היא מייחסת לציונים רצון להשתלט על כל המזרח התיכון מהנילוס ועד הפרת, ולאחר מכן שאיפה להתפשטות נוספת, כפי שמתואר ב"הפרוטוקולים של זקני ציון". זאת לצד ניסיון לבודד את העם הפלסטיני, ולהוציא ממעגל העימות איתם את המדינות המוסלמיות בהדרגה בצורה של הפרד ומשול (סעיף 32). השנאה ליהודים מבוטאת בין היתר בציטוט דברי החדית' על מלחמת יום הדין של המוסלמים ביהודים, שבו מצוטט שם שבמהלך מלחמה זו ”יאמרו האבנים והעצים: "הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא [מאחורי], בוא והרגהו, למעט הר'רקד, שהוא מהעצים של היהודים” (סעיף 7).

סעיף 31 קובע כי החמאס "היא תנועה הומניסטית השומרת על זכויות האדם ודבקה בסובלנות האסלאמית ביחסה לבני דתות אחרות" וכי "בחסות האסלאם יכולים בני שלש הדתות – האסלאם, הנצרות והיהדות – לדור בכפיפה אחת בביטחון ובשלום" (נאמר גם בסעיף 6). שכן, "לא ייתכנו ביטחון ושלום אלא בחסות האסלאם" ולכן "שומה על כל בני הדתות האחרות לחדול מלהיאבק בריבונות של האסלאם על האזור הזה". החמאס מוצגת כתנועה שאין לה עניין בחרחור מלחמות ואי כיבוד מצוות של דתות אחרות, אלא בהגנה על עמדתה ודרכה (סעיף 31).

האמנה מתייחסת בזלזול רב לכל ניסיון של הסכמים והסדרים. היא טוענת שהדרך היחידה היא השימוש בכוח ומלחמה ג'יהאדיסטית. כל התייחסות להסכמים והסדרים שונים הוא רק כהפסקת אש, או כמנוחה לקראת המשך הלחימה (הודנה או תהדיאה).

האמנה קוראת לפעולות הסברה, הטפה וחינוך בקרב המוסלמים, בדבר "התפיסה הנכונה", תפיסת האסלאם על פי חמאס. כמו כן היא קוראת לגייס את האמנות המוסלמית למרכיביה השונים, לצורך השלטת תפיסת חמאס (סעיף 19). עוד קוראת האמנה לסולידריות בין המוסלמים ואף טוענת כי ”אש"ף היא התנועה המקורבת ביותר לתנועת ההתנגדות האסלאמית והיא מהווה גם אב, גם אח, גם קרוב וגם רע” (סעיף 24).

נקודה נוספת המופיעה באמנה, הקשורה בטבורה למעמד האישה באסלאם, הוא הסעיף לפיו ”תפקידה של האישה המוסלמית במערכת השחרור אינו נופל מזה של הגבר המוסלמי, שכן היא בית יוצר לגברים” (סעיף 17). האמנה ממשיכה ומפרטת את תפקידה של האישה במלחמת השחרור של פלסטין: ”האישה בבית המשפחה הלוחמת, אם היא אם או אחות, ממלאת את התפקיד החשוב ביותר בדאגתה למשפחה: גידול הילדים על המושגים וערכי המוסר השאובים מן האסלאם, וחינוך ילדיה לקיום מצוות הדת לקראת תפקיד מלחמת המצווה המצפה להם” (סעיף 18).

מסמך עקרונות ומדיניות כלליים (2017)

מסמך זה פורסם על ידי החמאס במאי 2017. המסמך מתאר את חמאס כתנועת שחרור והתנגדות לאומית פלסטינית. פלסטין, המשתרעת "מנהר הירדן במזרח ועד לים התיכון במערב", מתוארת בתור "הארץ והבית של העם הפלסטיני", ובתור "ארץ אסלאמית ערבית. זוהי ארץ קדושה מבורכת שיש לה מקום מיוחד בלב כל ערבי וכל מוסלמי".^[3] המסמך מתאר את התנועה הציונית כ"פרויקט גזעני, תוקפני, קולוניאלי והתפשטותי המבוסס על תפיסת רכושם של אחרים".^[3]

בנוגע ליהודים מציין המסמך כי "חמאס מאשר שהסכסוך שלו הוא עם הפרויקט הציוני ולא עם היהודים בגלל דתם", וכי "חמאס דוחה רדיפת כל אדם או ערעור זכויותיו על רקע לאומי, דתי או עדתי. חמאס סבור כי הבעיה היהודית, האנטישמיות והרדיפה של היהודים הן תופעות הקשורות ביסודן להיסטוריה האירופית ולא להיסטוריה של הערבים והמוסלמים או למורשתם".^[3]

תחת הכותרת "העמדה לקראת כיבוש ופתרונות מדיניים" (סעיפים 18 עד 23), מתאר המסמך הקמת מדינה פלסטינית עצמאית על פי גבולות 1967 עם ירושלים בירתה, כ"נוסחה של קונצנזוס לאומי", אך מבלי לוותר על התביעה על פלסטין כולה, "מהנהר עד לים", ו"מבלי להתפשר על דחייתה של הישות הציונית".^[3]