אמפדוקלס
אֶמְפֵּדוֹקְלֶס (ביוונית: Εμπεδοκλής; כנראה 493-433 לפנה"ס), פילוסוף יווני, מחשובי האסכולה הפלורליסטית.
 | |
| לידה |
494 לפנה"ס אקרגס, איטליה  |
|---|---|
| התאבד |
433 לפנה"ס (בגיל 61 בערך) אטנה, איטליה |
| זרם | האסכולה הפלורליסטית |
| תחומי עניין | מיסטיקה, רפואה |
| עיסוק |
רופא, משורר, סופר, פילוסוף, פוליטיקאי |
| השפיע על | אנכסגורס, אריסטו, ניטשה[1] |
| מדינה |
אקרגס |
| יצירות ידועות |
Purifications, On Nature |
  | |
חייו ופועלו
עריכהאמפדוקלס נולד באקראגאס שבסיציליה (כיום אגריג'נטו). במהלך חייו הרבה לנדוד בנכר. אמפדוקלס התעניין רבות במיסטיקה וברפואה, והאמין בגלגול נשמות.
תגליתו החשובה של אמפדוקלס הייתה שהאוויר הוא חומר. הוא הכניס כד ריק למים כשפתח הכד כלפי מטה, וסתם באצבעו חור בתחתית הכד. המים לא יכלו להיכנס לכד כל עוד סתם את החור. אמפדוקלס הסביר שהאוויר בתוך הכד לוחץ על המים ולא נותן להם להיכנס. רק כאשר סילק את האצבע מהחור יצא האוויר מהכד, ומים בנפח שווה נכנסו לתוכו.
אמפדוקלס כתב שני ספרים:
- "על הטבע" - ספר פילוסופי מדעי.
- "ספר ההיטהרויות" - ספר מיסטיקה שעסק בגלגולי נשמות.
מתוך ספריו של אמפדוקלס נשארו רק חלקים בודדים. שני ספריו של אמפדוקלס כתובים במשקל של שירה (הקסמטר).
דיוגנס לארטיוס מספר כי אמפדוקלס התאבד בקפיצה ללועו של הר הגעש אטנה במטרה להיעלם מבלי להשאיר אחריו גופה, ובכך להוכיח שהוא נהפך לאל.[2] לאגדה זו אין אישוש, אך היא היוותה מקור השראה ליצירות ספרותיות כמו המחזה "מות אמפדוקלס" של פרידריך הלדרלין והשיר "לקורא החושב" של ויליאם מרדית'.
בהשפעת האסכולה הפיתגוראית, אמפדוקלס ניהל אורח חיים צמחוני[3].
עיקרי תורתו
עריכהאחת השאלות העיקריות שהעסיקו את הפילוסופיה בזמנו של אמפדוקלס הייתה "ממה מורכב העולם". תשובתו של אמפדוקלס לשאלה זו הייתה כי כל המצוי בעולם מורכב מתערובות של ארבעת היסודות הראשוניים (כפי שהאמינו בתקופתו): אש, אוויר, אדמה ומים. יסודות אלה, טען אמפדוקלס, הם כשלעצמם נצחיים ובלתי משתנים - התקיימו מעולם ויתקיימו לנצח. כתוצאה מכך טען אמפדוקלס כי כל השינויים הנראים בעולמנו הם שינויים כמותיים ולא איכותיים.
כגורם לשינויים המתרחשים בעולמנו הציע אמפדוקלס שני כוחות אותם כינה "אהבה" ו"מריבה". כוחות אלו הם הגורמים להתקרבות ולהתרחקות בין היסודות הבסיסיים ובכך ליצירת התופעות השונות הנצפות בעולמנו.
תורתו של אמפדוקלס בדבר ארבעת היסודות התקבלה מאוחר יותר על ידי אריסטו, ובעקבותיו אומצה גם בפילוסופיה היוונית המאוחרת ובזו של ימי הביניים. בין השאר ניתן למצוא אזכורים לתפישה זו גם אצל הוגים יהודיים כרמב"ם, ריה"ל ומהר"ל.
בראשית ימי הביניים, ככל הנראה בראשית המאה ה-10, נפוצו בקרב הפילוסופים הערבים חיבורים פסבדו-אמפדוקליים רבים. פרסומו של אמפדוקלס גרם לכך שזייפנים תלו בו את חיבוריהם כדי להקנות להם פרסום ואמינות. הוא נקרא בערבית "בנדקליס", והיו בין הערבים שטענו שהוא למד פילוסופיה אצל דוד המלך[4]. בין החיבורים הללו נמנים "כתאב מא בעד אלטכיעה לארסטו ולבנדקליס כאן פי זמן דאוד", כלומר - פילוסופיה מעין זו של אריסטו; ו"כתאב אלמעאד אל רוחאני ובטלאנה פצלא ען אלג'סמאני לבנדקליס אלחכים כאן פי עצר דאוד", כלומר - ספר שלילת שיבתן הרוחנית, לא כל שכן הגופנית (של הנפשות)[5]. שם טוב בן יוסף אבן פלקירה מעיד על חיבור פסבדו-אמפדוקלי נוסף (בלי לדעת שאינו מקורי), ושמו בעברית "חמשת העצמים", וטוען שממנו הושפע שלמה אבן גבירול בספרו "מקור חיים". העתקות נוספות בשמו של חיבור זה נמצאו בכתבי יד בספריות שונות[6].
לקריאה נוספת
עריכה- פליקס דותן, אל הכוכבים – מאטומים עד חורים שחורים, הוצאת מאגנס, פרק שני
קישורים חיצוניים
עריכה
- אמפדוקלס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- אמפדוקלס, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ https://www.jstor.org/stable/23350099?seq=1#page_scan_tab_contents
- ^ דיוגנס לארטיוס, חיי הפילוסופים, 8.69
- ^ Spencer, Colin. The heretic's feast: A history of vegetarianism. UPNE, 1996. p. 63-64
- ^ מוחמד א-שהרסתאני, II, 90
- ^ דוד קאופמן, מחקרים בספרות העברית של ימי הביניים, עמוד 83 הערה 23
- ^ דוד קאופמן, מחקרים בספרות העברית של ימי הביניים, עמוד 85 והלאה