אנטולי צ'ובאיס

פוליטיקאי רוסי
(הופנה מהדף אנטולי צ'ובאייס)

אנאטולי בוריסוביץ' צ'ובאייסרוסית: Анатолий Борисович Чубайс; נולד ב-16 ביוני 1955, בוריסוב, מחוז מינסק, בלארוס הסובייטית, ברית המועצות) הוא איש עסקים ומדינאי יהודי רוסי-סובייטי, מנכ"ל חברת רוסננו (ברוסית: РОСНАНО), תאגיד ממלכתי לננוטכנולוגיה בשנים 20072020.

אנאטולי בוריסוביץ' צ'ובאייס
Анатолий Борисович Чубайс
לידה 16 ביוני 1955 (בן 69)
בוריסוב, הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הבלארוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה רוסיה
השכלה
  • המכון להנדסת אנרגיה של מוסקבה
  • אוניברסיטת סנקט פטרבורג להנדסה וכלכלה עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הקומוניסטית; ברית כוחות הימין
בת זוג מריה וישנֶבסקי (מ-1990)
צ'ובאייס.רו
סגן ראשון לראש הממשלה ה־3
5 בנובמבר 199423 במרץ 1998
(3 שנים)
שר האוצר הרוסי ה־6
17 במרץ 199720 בנובמבר 1997
(249 ימים)
ראש סגל הקרמלין ה־4
15 ביולי 19967 במרץ 1997
(236 ימים)
סגן ראש ממשלת רוסיה
1 ביוני 19925 בנובמבר 1994
(שנתיים)
יו"ר הוועדה הממלכתית לניהול רכוש המדינה ה־2
10 בנובמבר 19915 בנובמבר 1994
(3 שנים)
פרסים והוקרה
  • עיטור ההצטיינות למען המולדת דרגה רביעית (16 ביוני 2010)
  • תעודת כבוד נשיאותית של הפדרציה הרוסית (12 בדצמבר 2008)
  • מדליה להנצחת 1000 שנים לייסוד קאזאן
  • מדליית ההצטיינות של הרפובליקה הצ'צ'נית
  • תעודת הוקרה נשיאותית של הפדרציה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
אנאטולי צ'ובאייס עם נשיא רוסיה דמיטרי מדבדב, בסין, ספטמבר 2010.

מאז נובמבר 1991, צ'ובאייס השתתף באופן פעיל מאוד בפוליטיקה ובמרקם החיים החברתי ברוסיה. הוא היה יו"ר מועצת המנהלים של מערכת האנרגיה המאוחדת של רוסיה, חברת החשמל הממלכתית, וראש סגל הקרמלין, בתקופת הנשיא בוריס ילצין.

צ'ובאיס נחשב לאחד ממובילי ואדריכלי הרפורמות הכלכליות של ממשל ילצין, הליך ההפרטה בשנות ה-90[1], והיה ממובילי המהלך להפרטת שוק החשמל ברוסיה בשנות ה-2000, בעיקר בעשור הראשון למאה ה-21.

ב-23 במרץ 2022 פורסם כי בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה התפטר מתפקידו כנציגו של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין לקשרים עם ארגונים בינלאומיים, ועזב את גבולות רוסיה[2].

ביוגרפיה

עריכה

ילדות ונעורים

עריכה

אנאטולי צ'ובאיס נולד לקולונל בגמלאות, בוריס מאטווייביץ' צ'ובאיס (נולד ב-15 בפברואר 1918-נפטר ב-9 באוקטובר 2000), ממשתתפי מלחמת העולם השנייה, שפרש מהצבא. לאחר פרישתו, היה מרצה למרקסיזם-לניניזם, ועבד במכון למדעי הכרייה בלנינגרד. אמו, ראיסה יפימובנה סגל (נולדה ב-15 בספטמבר 1918 ונפטרה ב-7 בספטמבר 2004), הייתה כלכלנית יהודייה ליטאית[3]. אחיו - איגור צ'ובאיס (נולד ב-26 באפריל 1947) הוא דוקטור לפילוסופיה, פרופסור בפקולטה לפילוסופיה חברתית של מדעי הרוח והחברה באוניברסיטת הידידות בין העמים של רוסיה במוסקבה.

פעילויותיו האקדמיות והפוליטיות בברית המועצות

עריכה

בשנת 1977 סיים את לימודיו במכון להנדסה כלכלית ע"ש פלמירו טוליאטי בלנינגרד ובשנת 1983 סיים עבודת הדוקטורט שלו בפקולטה לכלכלה בנושא "מחקר ופיתוח שיטות תכנון וניהול טובים יותר בארגונים מקצועיים למדע וטכנולוגיה". בשנת 2002 סיים את הפקולטה לפיתוח מקצועי לחינוך והוראה, מטעם המכון להנדסת חשמל במוסקבה בתחום "בעיות התפוקה המודרניות" וכתב עבודת סיכום "נקודות מבט לפיתוח משאבי אנרגיה של רוסיה".

בשנים 19771982 היה מהנדס, עוזר לפרופסור להנדסה במכון לכלכלה בלנינגרד, שם מאוחר יותר, בשנים 1982–1990 עבד כמרצה בכיר. באמצע שנות ה-80 היה למנהיג של קבוצה לא פורמלית של בעלי השקפה דמוקרטית כלכלית בלנינגרד.

בשנת 1980 הוא הצטרף למפלגה הקומוניסטית ובשנת 1987 הוא עזר לייסד את המועדון בלנינגרד, "הפרסטרויקה". בשנת 1990, מונה לסגן הראשון של הוועדה המבצעת של עיריית לנינגרד, והיה היועץ הכלכלי הראשי של ראש העיר, אנטולי סובצ'ק.

קריירה פוליטית

עריכה

מינוי ראשון בממשלת רוסיה

עריכה
 
שובר הלוואה ממשלתי (ואוצ'ר), שאיפשר למחזיק בו רכישת מניות במפעלים של המדינה - יוזמה של צ'ובאייס בעת הליכי ההפרטה של שנות ה-90.

ב-15 בנובמבר 1991 התמנה ליו"ר הוועדה לניהול נכסי המדינה (Государственный комитет РСФСР по управлению имуществом) - בדרגת שר ממשלתי[4].

ב-1 ביוני 1992 מונה לסגן יו"ר הוועדה הרוסית למדיניות כלכלית ופיננסית. עד מינויו של צ'ובאיס רכשה הוועדה מוניטין כגוף ליברלי בשוק נוקשה. תחת הדרכתו כמנהיג תוכנית ההפרטה, צ'ובאיס פיתח ויישם את רעיון כלכלת השוק תוך הדרכה טכנית שלה והיה ממנסחי החוק "אודות הפרטת מפעלי המדינה העירוניים" שהתקבל ב-1991 ובהשתתפות ראש הממשלה ייגור גאיידר. בשנת 1992 הוציא הנשיא בוריס ילצין צו נשיאותי "אודות האצת הפרטת מפעלי המדינה העירוניים", אשר הביאה ליצירת תוכנית הפרטה ממלכתית והרפורמה הכלכלית יצאה לדרך.

ב-31 ביולי 1992 ילצין פרסם צו נשיאותי מס' 141 שיצר את "המחלקה לסיוע טכני", שבו כלכלנים אמריקאים עבדו כיועצים.

בנובמבר 2004 בריאיון לעיתון "פייננשל טיימס" אמר צ'ובאיס כי ההפרטה ברוסיה נעשתה אך ורק למטרות של מאבק כוחות נגד "המנהיגים הקומוניסטים": "היינו צריכים להיפטר מהם, אבל לא היה לנו זמן בשביל זה. החשבון לא היה בחודשים כי אם בימים". צ'ובאיס אמר גם כי "הנכסים הרוסיים היקרים ביותר והחשובים שבהם הועברו לקבוצה של טייקונים, תמורת הלוואות ותמיכה כספית ופוליטית בילצין בבחירות של 1996". לדברי צ'ובאיס, העברת השליטה לידי האוליגרכים הביאה למצב של העברת מפעלים עם מאות אלפי עובדים, העברה שנועדה למנוע את ניצחונה של מפלגת האופוזיציה הקומוניסטית בבחירות לנשיאות ב-1996: "אם לא היינו מבצעים הפרטה, הקומוניסטים היו מנצחים בבחירות בשנת 1996"[4].

ברוסיה בשנים 1991–1997 הופרטו מעל ל-130,000 מפעלים באמצעות מערכת שוברי הלוואות למניות רבות של נכסים שבבעלות המדינה, אלא שעל השוברים הללו השתלטה קבוצה קטנה של אנשים ("האוליגרכים"). על ידי רכישת שוברים אלה והתעשרות בלתי מוגבלת.

תוכנית ההפרטה מנתה שבע מטרות עיקריות: היווצרות שכבה של בעלים פרטיים, שיפור יעילות הארגונים, רווחה לאוכלוסייה ופיתוח תשתיות חברתיות באמצעות הפרטה, קידום ייצוב המצב הפיננסי של המדינה, קידום התחרותיות תוך מניעת מונופול, משיכת השקעות זרות, יצירת תנאים להרחבת ההפרטה.

על פי דו"ח פנימי של הוועדה לניהול רכוש המדינה, ראש הוועדה ולדימיר פולוואנוב כתב כי מתוך השבעה רק המשטרה הראשונה הושגה כאשר השאר נרמסו; רוסיה הפכה רשמית לקפיטליזם, בעיקר תודות לשכבת בעלי מניות מבודדת, שבכל זאת השליטה מונופול, כאשר כל אוליגרך רכש מגזר כלכלי מסוים. ורצון האוליגרכים לשלוט במגזר כלכלה שלם יצר עלויות יתר והוביל להרס של מכוני מחקר טכנולוגיים רבים והרחיב את ההאטה הכלכלית, אף שגדלו ההשקעות הזרות, לפרק זמן מוגבל.

חרף זאת, ב-9 בדצמבר 1994, הדומה הממלכתית של הפדרציה הרוסית אישרה כי תוצאות ההפרטה הן משביעות רצון.

ככלל, האוכלוסייה הרוסית התייחסה באופן שלילי לתוצאות ההפרטה. כפי שזה מוצג על ידי סקרים שונים, כ-90% מן הרוסים סברו כי ההפרטה בוצעה באופן לא הוגן וכי הון גדול בלתי חוקי נצבר בכמויות עתק.

בחודש יוני 1993, צ'ובאיס היה מעורב ביצירת גוש קדם הבחירות "בחירתה של רוסיה". בדצמבר 1993 הוא נבחר לדומה הממלכתית באמצעות גוש "בחירתה של רוסיה". בין 5 בנובמבר 1994 - ל-16 בינואר 1996 צ'ובאייס היה סגן ראשון ליו"ר הוועדה הרוסית למדיניות כלכלית ופיננסית. בשנים 1995–1997 היה חבר המועצה הנשיאותית למדיניות החוץ. מאפריל 1995 ועד לפברואר 1996 ניהל מספר מוסדות פיננסיים בינלאומיים.

בחודש ינואר 1996, ילצין פיטר את צ'ובאייס מתפקיד סגן ראש הממשלה לאחר התבוסה של המפלגה הפרו-ממשלתית "רוסיה - ביתנו" בבחירות לדומה השנייה. ילצין אמר באותו זמן כי, "מדוע המפלגה קיבלה 10% מהקולות? - זה צ'ובאיס! אם זה לא היה צ'ובאיס, הייתה מגיעה ל-20%! בתוכנית סאטירה טלוויזיונית, החיקוי של ילצין נראה צועק "צ'ובאייס אשם" וביטוי זה הפך לשגור באותה עת.

ההשתתפות במערכת הבחירות של 1996

עריכה

זמן קצר לאחר שפוטר צ'ובאיס מתפקיד סגן ראש הממשלה הוא היה לראש קמפיין הבחירות של ילצין. בחודש פברואר 1996, הוא הקים את "הקרן למען חברה אזרחית", שבו החל לעבוד צוות המחקר של מטה הבחירות של בוריס ילצין. בחודש יוני 1996, ייסד את קרן "המרכז להגנה על רכוש פרטי".

צ'ובאיס היה מעורב ב"פרשת התיבה שמתחת לזירוקס" כאשר בלילה שבין 19 ו-20 ביוני 1996 חברי מטה הבחירות של בוריס ילצין, בראשות צ'ובאיס, ארקדי יבסטאפייב וסרגיי ליסובסקי נעצרו בעת שניסו לקחת מהבית הלבן קופסה ובה 538,000 דולר במזומן. עם זאת, לאחר חקירה הם שוחררו, ואת יוזמי מעצרם (ראש שירות הביטחון הנשיאותי, אלכסנדר קורז'אקוב, מנהל ה-פס"ב מיכאיל ברסוקוב וסגן ראשון לראש הממשלה אולג סוסקובץ) פיטרו. התיק נסגר, וזהותו של בעל התיבה לא נחשפה.

ראש המינהל הנשיאותי

עריכה

ב-15 ביולי 1996 צ'ובאייס מונה לראש המינהל הנשיאותי. בשנת 1996 הפך ליועץ הנשיא מדרגה 1. ב-7 במרץ 1997 הוא מונה לסגן ראש הממשלה, ומ-17 במרץ באותה שנה היה לשר האוצר של הפדרציה הרוסית עד שהודח בנובמבר[5].

באפריל 1997 התמנה לנציג רוסיה בבנק הבינלאומי לשיקום ופיתוח (IBRD) (זרוע של הבנק העולמי). בין מאי 1997 למאי 1998 היה חבר במועצת הביטחון של רוסיה[6].

ב-23 במרץ 1998, פוטר מתפקיד סגן ראש ממשלת רוסיה, לאחר שילצין פיטר את ממשלתו[7].

בין 17 ביוני ל-28 באוגוסט 1998 היה הנציג המיוחד של נשיא הפדרציה הרוסית ליחסים עם מוסדות פיננסיים בינלאומיים, למשא ומתן על הסדר חוב, בעקבות משבר הרובל[8].

לאחר התפטרותו מהממשלה

עריכה

מאפריל 1998 ועד יולי 2008 עמד בראש מערכת האנרגיה המאוחדת של רוסיה, חברת החשמל הלאומית. ב-4 באפריל 1998 בפגישה יוצאת דופן של בעלי המניות של החברה הוא נבחר ליו"ר הדירקטוריון. ב-30 באפריל 1998 מונה ליו"ר מועצת המנהלים של החברה[9]. צ'ובאיס הכיש תוכנית לשמור על רשת חלוקת החשמל במדינה במצב של מונופול טבעי, אך לפצל את יכולת ייצור החשמל לכ-20 ספקיות עצמאיות ויותר שיתחרו ביניהם על השוק[10]. בדצמבר 2004 אישרה ממשלת רוסיה את התוכניות לפיצול החברה, לחברות הולכה והפצה[11]. מבקריו טענו, כי בעת שכיהן כיו"ר חברת החשמל הלאומית, ניסה לנצל את המדינה לצבירת הון ורכוש ולהציג עצמו כאוליגרך השולט בשוק האנרגיה[דרוש מקור]. ב-2008 החברה פוצלה למאות חברות חשמל אזוריות והוא מונה ליו"ר חברת רוס ננוטכנולוגיה.

במאי 2000 היה שותף להקמת מפלגת ברית כוחות הימין בראשות בוריס נמצוב, שנרצח ב-2015[12].

ב-17 במרץ 2005 ניצל מהתנקשות בחייו כאלמונים הפעילו מטען צד בפרבר של מוסקבה, ופתחו באש על מכוניתו[13]. במאי 2009 העומד למשפט איש המאפיה איוואן מירונוב שהואשם בניסיון הרצח[14].

ב-22 בספטמבר 2008 התמנה למנכ"ל התאגיד הרוסי לננוטכנולוגיה, רוסננו. ביוני 2009 ביקר בישראל בכדי לדון על הקמת קרן השקעה משותפת בתחום הננו-טכנולוגיה של ישראל ורוסיה[15]. בדצמבר 2020 התפטר מראשות התאגיד.

בתפקידו האחרון שימש נציג רוסיה לקשרים עם ארגונים בינלאומיים, בעיקר בתחום משבר האקלים. עד שב-23 במרץ 2022, בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה התפטר מתפקידו, ועזב את גבולות רוסיה[2]. ב-1 באוגוסט 2022 אושפז בבית חולים אירופי במצב קשה[16]. במאי 2023 דווח כי הגיע לישראל, בה הוא שוהה עם תעודת זהות זמנית מכוח חוק השבות, וכי אף ביקש להנפיק לעצמו תעודת זהות ישראלית קבועה בלשכת האוכלוסין בנוף הגליל[17].

פעילות אקדמית בישראל

עריכה

הקים את המרכז ללימודי רוסיה בפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת תל אביב אשר התחיל את פעילותו ב-16 באפריל 2024. המרכז ו”פרויקט צ'ובאיס” יעסקו בהיסטוריה של רוסיה וילמדו את העתיד שלה.[דרוש מקור]

חיים אישיים

עריכה

אנאטולי נשוי לאשתו השנייה, מריה דווידובנה וישנבסקי, מ-1990, וגם היא כלכלנית בהשכלתה. מאשתו הראשונה יש לו בן - אלכסיי, ובת - אולגה. באוקטובר 2020 דיווח כי התגלה חיובי לנגיף COVID-19 והתרה בכולם לשמור על הגבלות הקורונה ולעטות מסכות.

לקריאה נוספת

עריכה
  • האוליגרכים, המיליארדרים החדשים של רוסיה מאת דייוויד א. הופמן, בהוצאת ספריית מעריב, 2005

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ ארכיטקט ההפרטה של רוסיה ניצל מניסיון התנקשות, באתר הארץ, 18 במרץ 2005
  2. ^ 1 2   בלומברג, אדריכל כלכלת רוסיה ויועץ בכיר של פוטין התפטר, באתר TheMarker‏, 23 במרץ 2022
  3. ^ Где дремлют мёртвые., bozaboza.narod.ru
  4. ^ 1 2 ארגומנטי אי פאקטי, ‏ההשתלטות על הקרמלין, באתר גלובס, 23 בינואר 2000
  5. ^ רויטרס, מוסקבה, ‏שר האוצר הרוסי, צ'ובאיס, הודח. מחליפו - כנראה הליברל זדורנוב, באתר גלובס, 23 בנובמבר 1997
  6. ^ בלומברג, מוסקבה, ‏צ'ובאיס: המשבר האסיאני - האיום הקשה ביותר על הרפורמות ברוסיה, באתר גלובס, 2 בפברואר 1998
  7. ^ מאת אהרון רוזן, ‏ילצין פיטר את ממשלתו, באתר גלובס, 24 במרץ 1998
  8. ^ רויטרס מוסקווה, ‏מחריף המשבר הכלכלי ברוסיה: הרובל צנח ב-@ מול הדולר, באתר גלובס, 27 באוגוסט 1998
    בלומברג, מוסקבה, ‏הפרלמנט הרוסי אישר עקרונית רפורמות המס; קרן המטבע צפויה להעביר הסיוע, באתר גלובס, 19 ביולי 1998
  9. ^ שירות בלומברג, ‏"החורף יהיו הפסקות חשמל במוסקבה, הרשת מתפוררת", באתר גלובס, 30 בנובמבר 2005
  10. ^ רוברט קוטרל ואנדרו ג'ק, ‏האיש שהרוסים אוהבים לשנוא, באתר גלובס, 11 באפריל 2001
  11. ^ רונן לב, ‏ממשלת רוסיה מנסה למשוך משקיעים בינ"ל למשק החשמל הזקוק למודרניזציה, באתר גלובס, 26 בדצמבר 2004
  12. ^   אנדרו קריימר, הניו יורק טיימס, ברוסיה חוששים כי רצח נמצוב יהפוך לנקודת מפנה, באתר הארץ, 28 בפברואר 2015
  13. ^ רונן לב, ‏אנטולי צ'ובאיס, אדריכל ההפרטות ברוסיה, ניצל מהתנקשות בחייו, באתר גלובס, 17 במרץ 2005
  14. ^ ניו יורק טיימס ומייקל שווירץ, ולדימיר ברסוקוב, אחרון ראשי הפשע ברוסיה, עומד לדין, באתר הארץ, 20 במאי 2009
  15. ^ מירב אנקורי, ‏שיתוף פעולה ישראלי-רוסי: ישראל ורוסנאנו הרוסית בוחנות הקמת קרן השקעה משותפת בננו-טכנולוגיה, באתר גלובס, 7 ביוני 2009
  16. ^   רויטרס, יועצו לשעבר של פוטין שעזב את רוסיה במחאה על המלחמה אושפז במצב קשה, באתר הארץ, 1 באוגוסט 2022
  17. ^ איתמר אייכנר, יועצו הבכיר של פוטין שנמלט מרוסיה תועד מוציא תעודת זהות ישראלית, באתר ynet, 16 במאי 2023


הקודם:
אלכסנדר ליפשיץ
ממלא מקום שר האוצר הרוסי
מרץ-נובמבר 1997
הבא:
מיכאיל זאדורנוב