אנטונוב A-40
אנטונוב A-40 "קריליאטי טאנק" ("טנק מכונף" ברוסית) היה ניסיון סובייטי לבנות טנק בעל כנפיים המסוגל לדאות אל שדה הקרב לאחר שנגרר לגובה באמצעות מטוס תובלה. אב טיפוס של הטנק המכונף נבנה ב-1942, אך נמצא כבלתי כשיר לשימוש בקרב.
בעוד צבאות אחרים (ובפרט הלופטוואפה) התמקדו בתובלת טנקים קלים בדאוני ענק (כמסרשמיט "גיגאנט"), הסובייטים ביצעו ניסיונות בהצמדת טנקים ושריוניות T-27 לגחונם של מפציצים כבדים והנחתתם בשדות תעופה. בשנות השלושים שוכללו ניסיונות אלו לכדי ניסיונות הצנחה או הטלה לתוך מים של כלי שריון. במהלך כיבוש בסרביה ב-1940, ישנן עדויות כי טנקים קלים הוטלו ממפציצי טופולב TB-3 שטסו בגובה נמוך ביותר, תוך גלגולם בהילוך סרק עד לעצירה.
הבעיה הגדולה ביותר בהטלה מהאוויר של שריון היא הצורך להצניח את הצוות בנפרד, שכן אלו לא יעמדו בנפילה ללא פגיעות קשות. עד אשר הצוות יגיע לכלים שהוטלו, אלו יכולים להתפס על ידי האויב. כמו כן, הצוות מבזבז זמן רב ומסתכן בהגעה אל הכלי. פתרון אפשרי לבעיה זו הוא הדאון, המאפשר נחיתה רכה יחסית של הכלי וצוותו וממזער את הסיכון למטוס הגורר, שיכול לשחרר את הדאון רחוק יחסית משדה הקרב. בשל סיבות אלו, הזמין חיל האוויר הסובייטי מאנטונוב תכנון לדאון המסוגל להנחית טנק.
אנטונוב היה שאפתן יותר, והוסיף מסגרת ניתקת לטנק הקל T-60, העשויה מעץ ובד המהווים צמד כנפיים וזנב כפול. התכנון שלו אפשר לטנק לדאות לשדה הקרב, לנתק את הכנפיים והזנב הזולים לייצור ולהיות מוכן תוך דקות מספר. ישנם מקורות המדווחים כי טיסת ניסוי אחת הושלמה בהצלחה, אך לשם דאייתו באוויר דרש הטנק המכונף מהירות גרירה של 160 קמ"ש, שהייתה גבוהה מדי וגרמה לזניחת הפרויקט.
ברית המועצות המשיכה לפתח שיטות יעילות לפריסה של שריון מהאוויר, ובשנות השבעים הדגימה הצנחה מוצלחת של נגמ"ש BMP-1 על צוותו.
