אנטוניו ז'וזה דה סילווה
אנטוניו ז'וזה דה סילווה (בפורטוגזית: António José da Silva Coutinho) (8 במאי 1705 ריו דה ז'ניירו – 18 באוקטובר 1739, ליסבון) היה מחזאי פורטוגזי - ברזילאי, ממוצא יהודי, שנחשב ליוצר התיאטרון הפורטוגלי הקומי המודרני. כינויו היה "היהודי" ומן המהדורה הראשונה של ספרו, "התיאטרון הקומי הפורטוגלי או קובץ האופרות והיצירות הפורטוגליות" הושמט שמו. במקום השם נכתב ***.
 | |
| לידה |
8 במאי 1705 ריו דה ז'ניירו, ברזיל  |
|---|---|
| הוצאה להורג |
18 באוקטובר 1739 (בגיל 34) ליסבון, פורטוגל |
| מדינה |
ממלכת פורטוגל, ברזיל |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת קוימברה |
| שפות היצירה |
פורטוגזית |
  | |
חייו
עריכהדה סילווה נולד בריו דה ז'ניירו, ברזיל, אך הגיע עם משפחתו לפורטוגל בגיל שמונה. הוריו, ז'ואאו מנדס דה סילווה ולורנסה קוטיניו, היו צאצאים ליהודים פורטוגליים, שהיגרו לברזיל כדי להימלט מן האינקוויזיציה, אבל בשנת 1702 החל בית המשפט הזה לרדוף את האנוסים (שכונו בספרדית "מאראנוס" שפירושו: "חזירים") בריו, ובשנת 1712 הייתה לאורנסיה קוטיניו לאחת מקורבנותיו, אחרי שהאשימו אותה, כי ניקתה את הבית ביום שישי כדי לנוח בשבת. בעלה וילדיה ליוו אותה לפורטוגל, שם הופיעה בין "החוזרים בתשובה" באוטו דה פה 9 ביולי 1713. היא עברה עינויים אך לא הועלתה על המוקד.
בעלה, שנהנה ממעמד של נוצרי אדוק, למעלה מכל חשד, קבע את מושבו בליסבון ועסק בעריכת דין. הוא הצליח במקצועו ויכול היה לשלוח את אנטוניו ללמוד באוניברסיטת קוימברה, שם סיים את הפקולטה למשפטים. בשנת 1726, ב-8 באוגוסט, נאסר אנטוניו במפתיע יחד עם אמו. ב-16 באוגוסט נלקח לחקירה ראשונה וב-23 בספטמבר עבר עינויים, שכללו את שבירת אצבעותיו ותוצאה מכך נבצר ממנו, שלושה שבועות אחר כך, לחתום את שמו. הוא הודה בקיום המצוות לפי דת משה, והודאה זו הצילה את חייו.
דה סילווה התייצב לאוטו-דה-פה הגדול שנערך ב-23 באוקטובר בנוכחות המלך ז'ואאו החמישי ופמלייתו, הודה בטעויותיו והוצא לחופשי. אמו שוחררה מן הכלא רק באוקטובר 1729, אחרי עינויים וחזרה נוספת בתשובה בעוד אוטו-דה-פה.
אנטוניו חזר לקוימברה, השלים את לימודיו בשנת 1729 וחזר לליסבון, שם הצטרף אל משרדו של אביו כעורך דין. הוא מצא חברה נבערת מדעת ומושחתת, בשלטונו של מלך חסר מוסר אך קנאי, שבזבז מיליונים על בנייה לא רווחית בשעה שבארצו אין כמעט דרכים לנסיעה ותושביה הופכים לנחשלים ביותר באירופה. כפי שמלמדים מחזותיו, דה סילווה הבחין בכל אלה במבטו הביקורתי, אך היה עליו לשמור על זהירות בבואו למתוח ביקורת. הוא התרחק מנוצרים חדשים, כדי לא לסכן את חיי אמו, אך הרבה בכתיבה ובנה לו שם כמחזאי הטוב ביותר בתקופתו. את ביקורתו ביטא בשורה של סאטירות, קומדיות בורלסקה ופרודיות, אופרה קומית ותיאטרון בובות. שימשו בהן פרוזה ושירה הן נודעו כיצירתו של "היהודי".
את האופרה הראשונה שלו פרסם בשנת 1733. האצולה של אותן שנים נהנתה מהצגות של להקות איטלקיות, צרפתיות וספרדיות, אך לא כן פשוטי העם, ודה סילווה יצר למענם את התיאטרון הפורטוגלי העממי המודרני. המחזות נועדו אומנם לקהל הרחב, אך גם "הוגים חופשיים" משכילים נהרו אליהן.
בשנת 1734 נשא לאישה את דודניתו, ליאונור מריה דה קרווליו, שהוריה הועלו על המוקד בצו האינקוויזיציה בספרד והיא עצמה הוגלתה לפורטוגל כיהודיה שומרת מצוות. נולדה להם בת, לורנסיניה, אך ביום הכיפורים, "היום הגדול" בפי האנוסים, של שנת 1737, כאשר רבים מקרוביהם באו לחגוג עמם את יום הולדתה השני של בתם, פשטו על הבית אנשי "המשרד הקדוש" ואסרו את אנטוניו ז'וזה, אשתו ואמו, בעקבות הלשנה של המשרתת. כעבור שנתיים, ב-18 באוקטובר 1739, הועלה דה סילווה על המוקד. כחסד אחרון, חנקו אותו לפני השריפה. אמו ואשתו נכחו בהוצאה להורג, לאחר ששוחררו ממאסר. אשתו מתה זמן קצר אחריו.
עובדת היותו מחזאי לא תועדה בשום מקום במסמכי האינקוויזיציה, אם כי קשה להאמין שהדבר נעלם מידיעתם. קשה לדעת בוודאות, אם דה סילווה הוצא להורג בשל התייהדותו, על פי ההאשמה הרשמית, או בשל כתיבתו הביקורתית והיותו יריב קשה למחזאים וסופרים אחרים בני זמנו. מחזותיו מוצגים בספרד ובפורטוגל עד היום, ולמרבה האירוניה, התיאטרון שבו הם מוצגים עומד במקום, שבו ניצב לפנים בית הסוהר של האינקוויזיציה.
הסופר הפורטוגלי קמילו קשטלו ברנקו, גם הוא מצאצאי האנוסים ומחשובי הסופרים במאה ה-19, כתב, בין השאר, רומן בשם "היהודי". לפני שנים אחדות[דרוש מקור] יצר הבמאי הברזילאי יום טוב אזולאי סרט בשם "היהודי" על חיי אנטוניו ז'וזה דה סילווה.
בין יצירותיו הדרמטיות, שהופקו ב"תיאטרון ביירו אלטו" בין 1733 ל-1738 קומדיות בביצוע מריונטות, שעם כל קלילותן, מצביעות על כישרון דרמטי בלתי מבוטל ושנינות נוסח אריסטופאנס. הדמויות משורטטות היטב והדיאלוג ניחן בעוצמה קומית, התמונות מתקשרות זו לזו והעלילה מעובדת במיומנות. יתרה מזו, סילווה גילה בקיאות באמנות הבימה ולו האריך ימים, אפשר שהיה משחרר את הדרמה בפורטוגל מתלותה בכותבים זרים; אך הרישיון המשולש של ארמון המלוכה, בית הדין והאינקוויזיציה שנדרש להפקת מחזה הגביל כליל את החופש והספונטניות. על אף זאת, הוא גילה עוז רוח מסוים בחשיפת מקרים אופייניים של הונאה ועוולות, אם כי חופש הדיבור שלו נופל בהרבה מזה של ז'יל ויסנטה. הקומדיות שלו מציגות תמונה אמינה ומעניינת של החברה במאה ה-18, בייחוד הקומדיה הטובה ביותר שלו, Guerras do Alecrim e da Manjerona (מלחמות הרוזמרין והאזוב), שבה הוא מטפל ב-fidalgo pobre, טיפוס שהוצג לראשונה על ידי ויסנטה ופרנסישקו מנואל דה מלו.
יצירותיו מכונות "אופרות", אם כי הן כתובות בעיקר בפרוזה, משום שהן מכילות שירים, שסילווה הכניס אליהן בחיקוי לאופרות האמיתיות, שכבשו אז את דמיון הקהל. הוא היה גם משורר לירי מוכשר, שמיזג נאמנות לצורה עם השראה ורגש אמיתיים.
קישורים חיצוניים
עריכה
- אנטוניו ז'וזה דה סילווה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
אנטוניו ז'וזה דה סילווה, באתר MusicBrainz (באנגלית)
אנטוניו ז'וזה דה סילווה, באתר Discogs (באנגלית)
.svg){kind=logo}
