אנרכיזם בספרד

מבחינה היסטורית, האנרכיזם השפיע בצורה המשמעותית ביותר וזכה לתמיכה הנרחבת ביותר בספרד, במיוחד ב-70 השנים שקדמו לניצחונו של פרנסיסקו פרנקו במלחמת האזרחים בספרד בשנים 1936–1939.

רישום של "הקונגרס של 1870"

רפאל פרגה פליצר (1844-1890), מנהיג הראשון של התנועה האנרכיסטית הקטלונית והפדרציה הספרדית האזורית של IWA.

היו מספר סוגים של אנרכיזם בספרד: האנרכיזם של האיכרים באזור אנדלוסיה, אנרכו-סינדיקליזם עירוני בקטלוניה, ובמיוחד בבירה ברצלונה, ומה שנקרא לעיתים "אנרכיזם טהור" בערים אחרות כגון סרגוסה. אולם, זרמים אלו היו נתיבים משלימים, והיה בהם הרבה מן המשותף מהבחינה האידאולוגית.

בתחילת דרכה, ההצלחה של התנועה האנרכיסטית הייתה אקראית. אנרכיסטים נהגו לארגן שביתות והעובדים הצטרפו. בדרך כלל, המשטרה נהגה לדכא את ההפגנות וכך מספר השובתים פחת, אך באותו זמן הדיכוי המשטרתי הקצין את עמדותיהם של שובתים רבים. מעגל זה הוביל לתקופה של אלימות הדדית בתחילת המאה ה-20, בה אנרכיסטים חמושים ו"פיסטולרוס" (אנשים חמושים שקיבלו שכר מבעלי חברות פרטיות), היו אחראים להתנקשויות פוליטיות.

בהמשך המאה ה-20, האלימות דעכה, והתנועה האנרכיסטית גדלה יחד עם עלייתו של האנרכו-סינדיקליזם ויצירתו של איגוד העובדים האנרכיסטי, ה-CNT. שביתות כלליות הפכו לדבר שבשגרה, וחלקים גדולים של מעמד העובדים הספרדי דגל ברעיונות האנרכיסטיים. הארגון האנרכיסטי, ה-FAI, נוצר כארגון אנרכיסטי טהור, במחאה על הבירוקרטיה שנוצרה ב-CNT ובמטרה לעודד את ה-CNT לשמור על עקרונותיו האנרכיסטיים.

האנרכיסטים לקחו חלק משמעותי בלחימה כנגד פרנקו בזמן מלחמת האזרחים בספרד. באותה עת, מהפכה חברתית מרחיקת-לכת התפשטה בספרד, במהלכה אדמות ומפעלים עברו תהליך של קולקטיביזציה ונשלטו על ידי העובדים. המהפכה דוכאה לקראת סוף מלחמת האזרחים, בידי הכוחות הקומוניסטים-סטליניסטים אשר רצו מודל חברתי קומוניסטי ברפובליקה הספרדית. כל הרפורמות החברתיות שביצעו האנרכיסטים דוכאו עד לשנת 1939, עם ניצחונו של פרנקו, אשר הוציא להורג אלפי אנרכיסטים. ההתנגדות לשלטון פרנקו מעולם לא גוועה לגמרי, כאשר מיליטנטים שהתאוששו במהרה ממפלת האנרכיסטים, השתתפו בפעולות חבלה ברכוש ובפעולות ישירות, ואף ניסו להתנקש בחיי פרנקו מספר פעמים.

המורשת האנרכיסטית בספרד נשארה משמעותית עד היום, במיוחד עבור אנרכיסטים כיום, אשר רואים בהצלחה של מיליוני האנרכיסטים בספרד, אשר חיו בהצלחה על פי עקרונות האנרכיזם במשך מספר שנים, כהוכחה לכך שחברה אנרכיסטית היא אפשרית.

היסטוריה

התחלה

באמצע המאה ה-19, רעיונות מהפכניים כמעט ולא היו מוכרים בספרד. את הדבר הקרוב ביותר לתנועה רדיקלית היה אפשר למצוא אצל תומכיו של פייר-ג'וזף פרודון, שהיו ידועים בכינויים, פדרליסטים. רעיונות שבשלב מאוחר יותר זוהו עם אנרכיזם, כגון אנטי-קלריקליזם וחוסר אמון בממשלה, היו נפוצים, אך לא היו חלק מתפיסת עולם מסודרת. באותה תקופה היו מקרים בהם הייתה תסיסה אצל אוכלוסיית האיכרים, אך תסיסה זו הייתה עקב נסיבות של דיכוי כלכלי, ולא היה לה קשר לשום תנועה פוליטית מסוימת. אותו דבר היה נכון גם בערים. זמן רב לפני שהעובדים היו מודעים לאנרכו-קפיטליזם, היו שביתות כלליות וסכסוכים אחרים בין עובדים למעסיקים.

ההצלחה המוקדמת ביותר בהצגת האנרכיזם לתושבי ספרד התרחשה בשנת 1868. מהפכן בשם ג'וזפי פאנלי הגיע למסע בספרד שתוכנן על ידי מיכאיל באקונין במטרה לגייס חברים לאינטרנציונל הראשון - ארגון בינלאומי שמטרתו לאחד בין קבוצות הפעולות לרווחת מעמד הפועלים, אשר נשלט בשלב מאוחר יותר על ידי המרקסיזם.

פאנלי דיבר בצרפתית ובאיטלקית, כך שהנוכחים יכלו להבין מעט מאוד מדבריו, מלבד אדם אחד, שהבין צרפתית - תומאס גונזלס מוראגו. אנסלמו לורנזו, מאבות האנרכיזם בספרד, מתאר את מיומנות הנאום שלו: "לקולו היה טון מתכתי, והוא היה רגיש לכל ההטיות שהתאימו לתוכן דבריו, עובר במהירות מביטוי של כעס ואיומים כנגד עריצים ושליטים נצלניים, לטונים שמבטאים סבל, חרטה ותנחומים...יכלנו להבין את החיקוים האקספרסיביים שלו ולהיות מרוכזים בנאומו". הקהל שנסחף אחר רעיונותיו האנרכיסטיים, שהיו רדיקליים יותר מכל הרעיונות שרווחו בספרד באותה תקופה, היווה את הגרעין של התנועה האנרכיסטית בספרד, ועזר להפיץ את הרעיון האנרכיסטי ברחבי ספרד. המסר שעבר, שכלל התנגדות לכל המוסדות שנתפסו באותה תקופה כדכאניים - מדינה, קפיטליזם ודת מאורגנת - נפל על אוזניהם הקשובות של הפועלים בספרד.

חלק מסוים מהאינטרנציונל הראשון התאסף במהרה במדריד. הגרעין הראשון של האנרכיסטים, שהושפע מפאנלי, החל לארגן אספות, לנאום נאומים ולאסוף סביבו פעילים נוספים. ב-1870, הקבוצה במדריד כבר כללה 2,000 חברים.

האנרכיזם השיג תמיכה רחבה הרבה יותר בברצלונה, שכבר הייתה מבצר של קבוצות פועלים מורדות, לודיטים, ואיגודים מקצועיים. הפילוסופיה האנרכיסטית הוצגה בפני העובדים המיליטנטים יותר, כמו במדריד, בסוף שנות ה-60 של המאה ה-19. בשנת 1869 כבר התארגנה קבוצה של אנרכיסטים בברצלונה, כחלק מהאינטרנציונל הראשון.

מרכזים אלו של פעילות מהפכנית, המשיכו להפיץ את האנרכיזם באמצעות נאומים, דיונים, פגישות וכתב-עת בשם "סולידריות". האנרכיזם הכה את שורשיו ברחבי ספרד, באזורים הכפריים ובערים. חלק מהאזורים הכפריים כבר היו אנרכיסטים מבחינת המבנה שלהם, עוד לפני ההתפשטות של האנרכיזם המודרני.

אירוע חשוב בשנים אלו היה "הקונגרס של 1870" בברצלונה, בו נציגים של 150 איגודים מקצועיים נפגשו, יחד עם אלפי עובדים שהגיעו כקהל ("תפסו כל כיסא פנוי, מילאו את המסדרונות ונשפכו החוצה מעבר לכניסה לבניין", על פי מוריי בוקצ'ין). החלק הספרדי של האינטרנציונל שינה כאן את שמו ל"הפדרציה הספרדית האזורית" (הידועה גם בפשטות - "הפדרציה הספרדית"), ונידונו קווי מתאר לארגונים עתידיים. הקולות שנשמעו בקונגרס היו קולות אנרכיסטיים לרוב, למרות נוכחותם של חברים באינטרנציונל, ממדינות אירופאיות אחרות, שלא היו אנרכיסטים. הקונגרס תקף את התהליך הפוליטי הקיים כאמצעי לגיטימי לשינוי, וחיזק את מעמדם של איגודים מקצועיים סינדיקליסטים. מרבית אמצעי התקשורת והמפלגות הפוליטיות התייחסו לקונגרס בבוז.

סוציאליסטים וליברלים בתוך הפדרציה הספרדית ביקשו לארגן מחדש את ספרד בשנת 1871 לחמישה אזורי מסחר עם מגוון ועדות ומועצות. אנרכיסטים רבים בפדרציה הרגישו ששאיפה זו נוגדת את אומנתם בביזוריות. ב-1872, לאחר שנה של מאבקים פנימיים בין האנרכיסטים לסמכותניים, סולקו הסמכותניים מהארגון. באותה שנה, מיכאיל באקונין סולק מהאינטרנציונל בידי המרקסיסטים שהיוו את הרוב. האנרכיסטים, בעודם רואים את העוינות מגורמים אותם ראו בעבר כבני-ברית מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, שינו את אופייה של תנועתם בספרד. הפדרציה הספרדית נהייתה מבוזרת, והסתמכה כעת על הפעילות של העובדים מן השורה, ולא על מועצות עליונות ובירוקרטיות, משמע, הארגון פעל עתה על פי עקרונות אנרכיסטים.

תסיסה מוקדמת, 1873 עד 1900

בשנת 1873, באזור העיירה אלקוי, העובדים שבתו למען יום עבודה בן 8 שעות, לאחר התססה רבה מצד האנרכיסטים. העימות הפך לעימות אלים כאשר המשטרה ירתה אש חיה אל עבר קהל לא חמוש, מה שגרם לעובדים להסתער על בניין העיירה. עשרות נהרגו הן מקרב המפגינים והן מקרב השוטרים. העיתונות דיווחה על אירועים שמעולם לא התרחשו במציאות: צליבה של כמרים, הספגת אנשים בגז והעלאתם באש וכו'.

הממשלה מיהרה לדכא את הפדרציה הספרדית. המקומות בהם נהגו להפגש נסגרו, חברי הפדרציה נכלאו, ופרסומיהם נאסרו. עד תחילת המאה ה-20, מספר התומכים של האנרכיזם של מעמד הפועלים בספרד נשאר יחסית קטן, אולם הרעיונות האנרכיסטיים נותרו פופולריים באזורים הכפריים, בהם איכרים חסרי כל פתחו בסדרה של מרידות כושלות בניסיון ליצור קהילות אנרכו-קומוניסטיות. לאורך שנות ה-70 של המאה ה-19, מרבית חברי הפדרציה הספרדית הגיעו מהאזורים הכפריים של אנדלוסיה, לאחר הנסיגה בתמיכה באזורים העירוניים. בתחילת שנות ה-70, נוסדה בקורדובה קבוצה שהייתה חלק מהאינטרנציונל, ויצרה את הקשרים בין האנרכיסטים בכפרים לאנרכיסטים בערים.

הישגים אלו דוכאו ברובם בידי המדינה, מה שגרם לכך שבאמצע שנות ה-70 כל התנועה האנרכיסטית ירדה למחתרת. הפדרציה הספרדית התפרקה, ופעילות רגילה של האיגודים המקצועיים תפסה את מקומה של פעילות מהפכנית. מעטים מבין האנרכיסטים ניסו לפעול לבדם בהקמת ארגונים המוניים, אך נסיונותיהם כשלו. אנרכיסטים בודדים, שכונו "נמרים בודדים" (tigres solitarios), החלו בפעולות של אלימות פוליטית, ופעלו מתוך תקווה להניע אחרים ללכת בעקבותיהם, או מתוך מחאה על האכזריות של ה"בריגדה סוסיאל", המשטרה החשאית של ספרד. במקומות מסוימים, כגון בחרס דה לה פרונטרה, החלה התקוממות אנרכיסטית, אך ללא הצלחה. הממשלה החלה להתייחס אל האנרכיסטים כטרוריסטים, והגיבה אליהם בהתאם, כאשר האנרכיסטים נתקלו בדיכוי קיצוני ביותר. האירוע המפורסם ביותר היה המעצר ההמוני, ובעקבותיו, עינוי של אסירים אנרכיסטים למוות בארמון במונז'ואיק בברצלונה בשנת 1892. אירוע זה עורר סערת רוחות בינלאומית והביא להתנקשות בחייו של אנטוניו קאנובס דל קסטיו, מחדש המלוכה בספרד. בעקבותיה בא מעגל של דיכוי ומעשי נקם. כ-400 איש הובאו לצינוק בעקבות פיגוע, אף על פי שהאחראים לפיגוע מעולם לא נמצאו, עברו עינויים בשיטות שונות, וחלקם אף הוצא להורג.

עלייתו של האנרכו-סינדיקליזם

הטרוריזם נעשה פחות נפוץ בתחילת המאה ה-20. האנרכיסטים הבינו שיש צורך בפעולות ישירות לא-אלימות שיפילו את המדינה והקפיטליזם. הרעיון של אנרכו-סינדיקליזם צבר תאוצה. בתחילה האנרכו-קומוניסטים סירבו לקבל את רעיונותיהם של האנרכו-סינדיקליסטים, אך לבסוף שתי הקבוצות התאחדו ולא היה ניתן להבחין ביניהן.

בשנת 1900 נוסד ארגון חדש בשם "הפדרציה של חברות עובדים של האזור הספרדי". הארגון אימץ את הסינדיקליזם יחד עם עקרונות אנרכיסטיים. הצלחת הארגון הייתה מיידית: שביתות כלליות סחפו את ספרד בתוך שנה. לרבות מהשביתות האלו לא הייתה הנהגה ברורה, אך הם היו יוזמה של מעמד העובדים בלבד. בניגוד לשביתות רפורמיסטיות, לרבות מהשביתות הללו לא היו דרישות כלל (או שהיו להן דרישות אבסורדיות מכוונות, כגון דרישה לשבע וחצי שעות מנוחה ביום עבודה של שמונה שעות). במקרים מסוימים העובדים דרשו את ביטול הקפיטליזם. הממשלה הספרדית הגיבה בחריפות להתפתחויות אלו, והארגון דוכא ביד קשה. אולם, האופי הבלתי-היררכי של התנועה האנרכו-סינדיקליסטית הקשה מאוד על דיכוי מוחלט של התנועה, וניסיונות הדיכוי דווקא חיזקו את רוח ההתנגדות. ב-1906 התרחש ניסיון התנקשות במלך ספרד, אלפונסו ה-13. האנרכיסט מתאו מורל פעל באופן עצמאי כאשר השליך לעבר המלך ואשתו הטריה פצצה שהוחבאה בזר פרחים. אלפונסו ואשתו יצאו ללא פגע מההתנקשות, אך 24 בני אדם נהרגו. כשנלקח לבית הסוהר, רצח מורל את שומרו, והתאבד.

השבוע הטראגי

בשנת 1909 התרחשו שני אירועים שהובילו לתמיכה בשביתה כללית נוספת בברצלונה. מפעל טקסטיל נסגר ו-800 עובדים פוטרו מעבודתם. בנוסף לכך, המשכורות קוצצו לכל עובדי תעשיית הטקסטיל. במקביל, הממשלה הודיעה שהיא עומדת לגייס את אנשי המילואים ללחימה במרוקו, כנגד שבטים מקומיים. אנשי המילואים לא ששו להילחם במרוקו עבור מה שהם ראו כאינטרס של בעלי ההון, שדאגו לכך שהדרכים אל המכרות שלהם לא יופרעו על ידי השבטים המקומיים, במיוחד לאחר המפלה של ספרד בקובה והלך הרוח האנטי-מיליטריסטי שהתפתח במדינה.

פרנסיסקו פרר, המחנך האנרכיסטי המפורסם, שהוצא להורג

השביתה החלה בברצלונה ב-26 ביולי 1909, מספר שבועות לאחר קריאת הגיוס לאנשי המילואים. השביתה הסלימה במהירות לכדי התקוממות אלימה ורחבת היקף שקיבלה את הכינוי "השבוע הטראגי". אנסלמו לורנזו כתב: "מהפכה חברתית פרצה בברצלונה והיא החלה על ידי העם. אף אחד לא הנהיג אותה. לא הליברלים ולא הלאומנים מקטלוניה, לא הרפובליקנים, לא הסוציאליסטים ולא האנרכיסטים." תחנות משטרה הותקפו באלימות, מסילות רכבת שהובילו לברצלונה נהרסו בידי המפגינים. מחסומים הוקמו ברחובות, 80 כנסיות ומנזרים הושמדו בידי חברי "המפלגה הרדיקלית", ו-6 אנשים נהרגו במהלך ההתפרעויות. לאחר ההתקוממות, כ-1,700 איש הורשעו באשמות שונות. רובם שוחררו, אך 450 מהם נכלאו. 12 מהם נשפטו למאסר עולם, ו-5 הוצאו להורג. אחד מהנדונים למוות היה האנרכיסט פרנסיסקו פרר, מייסד "בית הספר הליברטריאני המודרני" ברוח חופש המחשבה והדיבור, שכלל לא היה בברצלונה בזמן האירועים. הוא הורשע על סמך עדות שקרית בעליל, והוצאתו להורג חוללה גל של מחאות בספרד ומחוצה לה.

לאחר "השבוע הטראגי", הממשלה דכאה את המתנגדים למשטר ביתר שאת. המשטרה החשאית של ספרד אף שכרה מאפיונרים, או שגייסה אותם באמצעות סחיטה, על מנת שיהלכו אימים על הפועלים, וייצרו מעין משטר צבאי של קבע, ובכך ימגרו את כוחו של מעמד הפועלים. האיגודים המקצועיים דוכאו, מערכות עיתונים ובתי ספר אנרכיסטיים נסגרו. משטר צבאי הוחל על קטלוניה עד לחודש נובמבר. בתקופה זו, מעמד העובדים הספרדי התחזק ונהייה מהפכני עוד יותר, כאשר יותר עובדים אימצו את האנרכו-סינדיקליזם ואת האסטרטגיה המהפכנית.

עלייתו של ה-CNT

בראשית ימיה, לתנועה האנרכיסטית לא היה ארגון יציב במדינה כלשהי. האנרכיסט חואן גומז קאסאס תיאר את האבולוציה של הארגון האנרכיסטי לפני יצירתו של ה-CNT:

לפני הפיזור, "פדרציית העובדים של האזור הספרדי" נעלמה, והוחלפה על ידי "הארגון האנרכיסטי של האזור הספרדי"...ארגון זה לאחר מכן השתנה, בשנת 1890, לארגון "הסכם הסולידריות והעזרה", שעצמו התפרק בשנת 1896 עקב חקיקה כנגד האנרכיזם, והפך להרבה ארגוני עובדים עצמאיים וקטנים...פזורה זו יצרה את ארגון "סולידריות העובדים" ב-1907, הארגון שקדם באופן מיידי ל-CNT.

בתחילת המאה ה-20 היה קונצנזוס בין האנרכיסטים שיש להקים איגוד מקצועי ארצי על מנת לחזק ולהדק את תנועתם. לאחר "השבוע הטראגי", סיגל חלק הארי של התנועה האנרכיסטית אסטרטגיה חדשה. על הכיוון החדש הזה השפיעה בעיקר התנועה הסינדיקליסטית הצרפתית, שמדיניותה הייתה מבוססת על האיגודים המקצועיים ויעדה הסופי היה שביתה כללית, שבעקבותיה יבוא ארגון מחדש של החברה על בסיס הניהול העצמי של התעשייה והחקלאות. התפתחות זו הביאה להקמתו של הארגון האנרכו-סינדיקליסטי שנקרא "הקונפדרציה הלאומית של העבודה" (CNT). הארגון נוסד באוקטובר 1910 במהלך קונגרס של ארגון "סולידריות העובדים". בקונגרס זה, התקבלה החלטה שמטרת ה-CNT תהיה "לזרז את השחרור הכלכלי האינטגרלי של כל מעמד העובדים באמצעות הפקעה מהפכנית של הבורגנות...". בתחילתו הארגון היה קטן, עם כ-30,000 חברים ברחבי מגוון איגודים וקונפדרציות. התנועה האנרכיסטית בספרד הייתה מורכבת מן הדוגלים באנרכיזם טהור מזה ומאנרכו-סינדיקליסטים מזה.

הקונפדרציה הלאומית התפצלה לקונפדרציות אזוריות וקטנות יותר, שגם הם התפצלו לאיגודים מקצועיים קטנים יותר. למרות מבנה זה, הארגון נמנע מבירוקרטיה באופן מודע. יוזמות להחלטות הגיעו בעיקר מהאיגודים המקצועיים הקטנים. לא היו פקידים בשכר, וכל התפקידים אוישו בידי עובדים מן השורה. לא הייתה חובה למלא אחר החלטות שהתקבלו על בידי הנציגויות הלאומיות. במובנים אלו, ה-CNT היה שונה לגמרי מהאיגודים הסוציאליסטים, שהיו נוקשים יותר באופיים.

חמישה ימים לאחר שהארגון הוקם, הוכרזה שביתה כללית. השביתה התקיימה במספר ערים ברחבי ספרד. באחת מהערים, העובדים השתלטו על הקהילה, ורצחו את ראש העיר. הצבא נשלח לכל הערים הגדולות ודיכא את השביתה במהירות. ה-CNT הוצא אל מחוץ לחוק, וכך הוא ירד למחתרת שבוע אחד בלבד לאחר שהוקם. מספר שנים לאחר מכן, הארגון המשיך בשביתות גלויות, למשל בשביתה הכללית שאורגנה בשיתוף עם איגוד העובדים הסוציאליסטי, ה-UGT, במחאה על העלייה ביוקר המחיה בערים. שיתוף פעולה זה היה נדיר, מאחר ששני הארגונים היו בדרך כלל יריבים.

השביתה הכללית של 1917

לאחר שהממשלה חזרה בה בפתאומיות מהסכם שכר שנחתם עם עובדי הרכבות, פרצה שביתה כללית ב-1917. השביתה אורגנה בעיקר על ידי הסוציאליסטים (ארגון אוח"ט - האיגוד הכללי של העובדים), אך ה-CNT שוכנע להצטרף גם הוא ועקב כך הייתה גם נוכחות אנרכיסטית משמעותית, במיוחד בברצלונה. מחסומים נבנו ברחובות, והעובדים ניסו למנוע את עבודתן של הרכבות הקלות. הממשלה הגיבה בחריפות, והצבא השתמש במכונות ירייה כנגד השובתים. הקרבות גרמו למותם של 70 איש. למרות האלימות הקשה, הדרישות של השובתים היו מתונות, באופן טיפוסי לשביתות סוציאליסטיות של אותה תקופה.

ה-CNT לאחר מלחמת העולם הראשונה

כלכלת ספרד הייתה חלשה ביותר עקב מלחמת העולם הראשונה. מפעלים נסגרו, האבטלה גאתה ורמת השכר ירדה. בתקופה זו הממשלה ניסתה לדכא את האיגודים המקצועיים, ובמיוחד את ה-CNT, והשבתות נעשו תכופות יותר. מספר רב של אנרכיסטים ומנהיגי איגודים מקצועיים נרצחו על ידי שכירי-חרב (pistoleros) בשרות המעסיקים. גם המשטרה הפעילה חוליות של עבריינים שכירים. האנרכיסטים השיבו מלחמה ושכרו אף הם שכירי-חרב. הם ביצעו גם מספר התנקשויות כאשר המפורסמת שבהם הייתה ההתנקשות בראש הממשלה, אדוארדו דאטו. על מנת להשיב את הסדר על כנו מינה מלך ספרד, אלפונסו ה-13, את גנרל מרטינס אנידו למפקד הכללי. מפקד המשטרה שלו, גנרל אלרגי, ארגן מחדש את שכירי החרב של המשטרה, ובתוך פחות מ-48 שעות נורו למוות 21 מנהיגי איגודים מקצועיים. צעדים אלו ואחרים הניעו את ממשלתו החדשה של סנצ'ס חרה להדיחו מכהונתו.

בתקופה זו ל-CNT היו כבר כמיליון חברים. הארגון התמקד בפעולות ישירות ובסינדיקליזם. משמעות הדבר היא שזרמים מהפכניים בספרד, לא היו עוד בשולי החברה, אלא דווקא חלק מהזרם המרכזי. ה-CNT לא היה בעל קווים אנרכיסטים מוחלטים, אף על פי שהכף נטתה לכיוון האנרכיזם. כל חבר שנבחר ל"מועצה הלאומית" של הארגון היה אנרכיסט גלוי. רוב החברים מהשורה של הארגון החזיקו בעמדות אנרכיסטיות. יחד עם גלים של שביתות כלליות, אשר חלקן היו מוצלחות והשיגו את מטרותיהן, היה אפשר לראות ספרות אנרכיסטית בחנויות מרכזיות, ולשמוע עובדים דנים ביניהם על רעיונות מהפכניים. דיאז דל מוראל, אחד מבעלי ההון באותה תקופה טען שכל ציבור העובדים נתקף ברוח של מרד, וש"כולם עוסקים בהסתה".

גם בעיירות הקטנות היו ארגונים אנרכיסטיים שלקחו חלק בתנועה האנרכיסטית. חלקיו השונים של ה-CNT היו עצמאיים ומתואמים ביניהם. שביתה של עובדים מתחום מסוים, לעיתים קרובות גררה אחריה שביתות עובדים ברחבי העיר גם בתחומים אחרים, במטרה להביע סולידריות. באופן זה, שביתות כלליות רבות לא אורגנו מלמעלה, אלא התפשטו בצורה עצמאית.

השביתה הכללית של 1919

ערך מורחב – השביתה הכללית בברצלונה (1919)

בשנת 1919, קוצצו המשכורות של עובדי תחנת הכוח ההידרואלקטרית בברצלונה, מה שהוביל לשביתה כללית בת 44 יום, בהנהגת ה-CNT, בה לקחו חלק כ-100,000 עובדים. השביתה נחשבת כאחת השביתות המוצלחות ביותר בהיסטוריה של תנועות הפועלים בעולם והביאה לכך שספרד הייתה המדינה הראשונה בעולם בה היה יום עבודה של שמונה שעות בלבד. בנוסף לדרישה זו, גם שאר דרישות הפועלים התקבלו - הכרה באיגודי העובדים, החזרה לעבודה של עובדים שפוטרו, ושחרור מרבית האסירים הפוליטיים.

לאחר השביתה, ארגון ה-CNT דוכא באלימות גוברת, ובשילוב עם עלייתו לשלטון של הדיקטטור, מיגל פרימו דה ריברה, הפעילות האנרכיסטית דעכה. תקופה זו אופיינה באלימות רבה, הן מצד השלטון הצבאי של ריברה, שרצח אנרכיסטים ומתנגדי משטר רבים, והן מצד האנרכיסטים שהתנקשו אף הם ביריבים פוליטיים. ריברה צרף את פרנסיסקו לרגו קביירו, מזכיר הארגון הסוציאליסטי, אוח"ט, לממשלתו כדי שיקים ועדות בוררות לסכסוכים שבין הפועלים לתעשיינים. האנרכיסטים האשימו את לרגו קביירו באופורטוניזם, לאחר שארגוניהם וביטאוניהם הוצאו אל מחוץ לחוק.

פדרציית האנרכיסטים האיברית (FAI)

בעת שנות שלטונו של פרימו דה ריברה, רבים מהאנשים הבולטים בארגון ה-CNT החלו למתן את עמדותיהם. הם שמרו על נקודת מבט אנרכיסטית, אך לא האמינו כי הגשמת התקוות האנרכיסטיות תגיע במהרה. פדרציית האנרכיסטים האיברית (FAI) הוקמה בשנת 1927 בתוך ה-CNT, על מנת להאבק בנטייה זו.

המבנה הארגוני של הפדרציה התבסס על קבוצות זיקה עצמאיות. הפדרציה נשארה ארגון סודי ביותר, אפילו לאחר שהודו בקיומה, כשנתיים לאחר היווסדה. אופייה החשאי מקשה על אמידת מספר החברים בה, אך ההערכות הן כי היו בה בין 5,000 ל-30,000 חברים. מספר החברים עלה באופן משמעותי במהלך החודשים הראשונים של מלחמת האזרחים בספרד.

אף על פי שבארגון היו חברים אנרכיסטים מיליטנטיים ביותר כגון חואן גרסייה אוליבר ובואנוונטורה דורוטי, הארגון שמר על עקרונות פעולה אנרכיסטים. הוא איפשר חופש ביטוי מלא לחבריו, גם כאשר נתגלו חילוקי דעות משמעותיים.

הפדרציה הייתה מיליטנטית ומהפכנית ביותר, ופעולותיה כללו שוד בנקים על מנת לאסוף משאבים, וארגון של שביתות כלליות. היא תמכה במאמצי ההתנגדות לדיקטטורה של ריברה, ובשנת 1936, תרמה ליצירת החזית העממית. בתקופה בה הארגונים האנרכיסטיים החלו לשתף פעולה עם הממשלה הרפובליקנית, ה-FAI נהפך למעשה למפלגה פוליטית ומודל קבוצות הזיקה נזנח, אם כי העניין לווה בחילוקי דעות קשים.

נפילתו של ריברה והרפובליקה השנייה

בשנת 1931 נפלה המלוכה, ונערכו בחירות לרפובליקה השנייה, בהן זכו מפלגות המרכז-שמאל במירב המושבים. ה-CNT העדיף בתחילה את הרפובליקה על פני החלופה הדיקטטורית, אך עדיין החזיק בעמדה שכל מדינה היא פוגענית מיסודה, במידות שונות של חומרה. אומנם, מערכת יחסים זו לא נמשכה לאורך זמן. שביתה שנפתחה על ידי עובדי חברת הטלפונים הובילה לקרבות רחוב בין ה-CNT לכוחות המשטרה והצבא. הצבא השתמש במכונות ירייה ורובים כנגד העובדים. שביתה דומה נפתחה מספר שבועות מאוחר יותר בסביליה. 20 אנרכיסטים נהרגו ו-100 נפצעו כאשר הצבא כיתר את מקום פגישתם של חברי ה-CNT והשמיד אותו באמצעות ארטילריה.

באותה עת פקדו מאבקים פנימיים את התנועה האנרכיסטית. מחלוקת עזה התגלעה בין ה-FAI, שאנשיה היו האנרכיסטים הצרופים בקרב ה-CNT, לבין אנשי האיגודים המקצועיים, שהשקפת עולמם הייתה קונבנציונלית יותר. אנשי FAI דגלו בטקטיקה של התקוממויות פתע, שהסינדיקליסטים תיארו אותה כאמונה "בניסים שתחולל המהפכה הקדושה".

לאנרכיסטים הייתה שיטת פעולה ייחודית. הם ותומכיהם היו צועדים יחדיו אל תוך עיירה כלשהי, משתלטים על משרדי הרשות שבה, מניפים את דגלם השחור-אדום ומכריזים על "קומוניזם ליברטריאני". אנשי המשמר הלאומי הנצורים היו נכנעים, בסופו של דבר, ואם לא התנגדו בכוח לא פגעו בהם לרעה, אם כי היו מקרים שבהם המשמר הלאומי התנגד, וננקטו נגד אנשיו צעדי ענישה אכזריים. לאחר מכן, היו האנרכיסטים מעלים באש את כל תעודות הקניין, מכריזים שהקרקע שייכת לכולם ומבטלים את השימוש בכסף.

בדרך כלל הייתה המדינה יוצאת לדכא את הכרזות העצמאות המקומיות הללו, שנחלו הצלחה מועטה בלבד, ומסבה תוך כדי כך אבדות כבדות למתקוממים. האנרכיסטים האשימו את הסוציאליסטים במעורבות בדיכוי זה, בתוקף היותם שותפים לממשלה. בתגובה על כך האשימו הסוציאליסטים את האנרכיסטים בחתירה תחת אושיות הרפובליקה, ולפיכך בהקניית יתרון לימין.

חלק מהאנרכיסטים הפעילים יותר, כגון דורוטי, הוגלו לשטחים ספרדיים באפריקה. פעולה זו הובילה למחאה והתקוממות בטרסה שבה העובדים שוב הסתערו על בנייני העיריות והניפו את דגליהם.

לאף אחת מן הפעולות האלו לא הייתה הצלחה משמעותית. הן הובילו למעצרם של אלפי אנרכיסטים ופגעו בתנועה האנרכיסטית.

לפני המהפכה

ההתמקדות הלאומית ברפובליקה וברפורמות הובילה את האנרכיסטים לקריאות של "לפני הקלפיות, מהפכה חברתית!". על פי השקפתם, רפורמות ליברליות באמצעות בחירות היו עקרות ובלתי-רצויות, ואף מסכלות את השחרור המוחלט של מעמד העובדים.

ב-8 בינואר 1933, פרצה בקטלוניה ובאנדלוסיה שורה של התקוממויות קטנות והצהרות בדבר "קומוניזם ליברטריאני". בסרגוסה התרחשה התקוממות זמנית שלבשה צורה של קרבות רחוב והשתלטות על מספר מבנים ציבוריים.

בעיירה קסס וייחס (Casas Viejas) שבמחוז קדיס התרחש התהליך הידוע של השתלטות על בניין העיירה. 2 אנשי משמר לאומי מתו לאחר מכן מפצעיהם, והמשמר הלאומי נדרש להיכנע, אלא שאנשיו הסתגרו באחד הבניינים והמתינו לבוא תגבורת. עד מהרה הגיעה התגבורת וכיתרה את הכוח העיקרי של האנרכיסטים, שנכנעו בלי התנגדות. אולם, אחד מהאנרכיסטים שהיה ידוע בכינויו "בעל שש האצבעות" התבצר בביתו יחד עם בני משפחתו החמושים ברובי ציד וסירב להיכנע. המשטרה שרפה את ביתו, משפחתו נהרגה (מלבד בת אחת שהצליחה להימלט), והאנרכיסטים שנכנעו ללא התנגדות לפני כן נורו למוות. אירוע זה עורר גינוי רחב-היקף, אפילו מרפובליקנים שמרנים ומאנשי ימין.

שביתה חשובה נוספת התרחשה בסרגוסה באפריל, ונמשכה 5 שבועות, במהלכן רוב כלכלת העיר הייתה משותקת. חלקים אחרים במדינה תמכו בשביתה זו, ואנרכיסטים בברצלונה דאגו לכ-13,000 מילדיהם של השובתים.

ב-1933 נערכו שוב בחירות כלליות בספרד, אך הפעם גוש המרכז-שמאל נחל תבוסה. אחת הסיבות החשובות לתבוסה זו הייתה סרובם של האנרכיסטים לתמוך במפלגות אלו, בעקבות התקרית בקסס וייחס. הם היו מוכנים להצביע בעד נושאים מוגדרים, כגון הפלת המלוכה ב-1931, אך לא בעד מצע פוליטי מקיף. שיעור ההימנעות מהצבעה באזורים האנרכיסטיים המובהקים בבחירות של 1933 הגיע ל-40%-45%, לעומת כשליש במקומות אחרים.

המרכז והשמאל הביעו זעם, משום שהתנהגותם זו של האנרכיסטים סייעה לימין לנצח. יותר מכל כעסו הקומוניסטים. בעת ההיא גברה העוינות בין האנרכיסטים לקומוניסטים, בחלקו של דבר עקב ארגון "CNT שנבנה מחדש" שכוננה המפלגה הקומוניסטית של ספרד, לפי הוראת האינטרנציונל השלישי, בניסיון למשוך איגודים מקצועיים אנרכו-סינדיקליסטיים.

האנרכיסטים חברי FAI הגיבו כמעט מיד על הממשלה הימנית החדשה במספר רב של התקוממויות קטנות, בפרט באראגון. התקוממויות אלה דוכאו ביד קשה, ורק החמירו את הקרע עם האגף הסינדיקליסטי של התנועה האנרכיסטית.

אסטוריאס

העדות הברורה ביותר למלחמת האזרחים שעמדה לבוא, התרחשה ככל הנראה בשנת 1934, בעמק המכרות של אסטוריאס. השביתה באזור נוצרה מתוך שיתוף פעולה בין סוציאליסטים (אוח"ט) לאנרכיסטים (CNT), כאשר הסוציאלסטים עלו על האנרכיסטים במספרם, אך האירועים הושפעו יותר מהלך המחשבה האנרכיסטי. לקומוניסטים הייתה השפעה כלשהי גם כן, אך מספרם היה מועט ביותר. למפלגה הקומוניסטית היו כ-1,000 חברים בשנת 1934, בעוד לארגון הסוציאליסטי, האוח"ט היו כ-1,440,000 ול-CNT היו כ-1,580,000.

השובתים המורדים מנו כ-50,000 פועלים, רובם כורים. מחסורם בנשק התקזז במידת מה הודות למיומנותם של מומחי הפיצוצים מן המכרות. השביתה החלה בהתקפה על עמדות של הצבא ושל המשמר האזרחי. בעיירה מיירס (Mieres), השתלטו המפגינים על בניין העיירה ועל מבנים של המשטרה. השובתים המשיכו משם, והשתלטו על עיירות נוספות, ולאחר לחימה עזה הצליחו להשתלט גם על בירת אסטוריאס, אוביידו. כך השיגו שליטה על רוב רובה של אסטוריאס, תחת הסיסמה "אחדות, אחיי הפרולטרים!". נמלי הים של חיחון (Gijon) ואבילס (Aviles) נשארו פתוחים. מיליטנטים אנרכיסטים שרצו להגן על ההתקוממות מפני ההגעה הצפויה של כוחות הצבא לא קיבלו מספיק נשק עקב החשדנות של הקומוניסטים, ובעקבות כך השובתים הוכנעו ביד קשה.

דיכוי המרד הונהג בידי הגנרל פרנסיסקו פרנקו, ראש המטה הכללי, שמאוחר יותר הוביל את המרד נגד הרפובליקה והפך לשליט דיקטטורי של ספרד. פרנקו שלח לאסטוריאס יחידות של לגיון הזרים ויחידות של מורים ממרוקו. כוח זה נקרא "צבא אפריקה", והוא היה הכוח הלוחם היעיל והאכזרי ביותר שעמד לרשות ממשלת ספרד. מגויסי החובה בצבא ספרד לא נקראו לקרב זה, מאחר שהממשלה חששה שהם עלולים להצטרף למורדים. שימוש בלגיונות זרים במטרה להרוג ספרדים הוביל לגינוי ציבורי גדול.

מיד לאחר פרוץ המרד הופיעו בעיתונות הימין ידיעות ככל הנראה שקריות בהן דווח על אונס נזירות (אם הבית של המנזר הנדון הכחישה בתוקף את הידיעות הללו מאוחר יותר), על ילדים שעיניהם נוקרו ועל בשרם של כמרים שנמכר למאכל. אף לא אחד מן הדיווחים הללו לא אומת בחקירות שנערכו מאוחר יותר. האלימות נגד אזרחים הסתכמה ברצח של כ-12 כמרים ו-15 אנשי עסקים בעת המהומות.

היו שטענו שסיפורי הזוועה האלה הומצאו כדי להצדיק את התנהגותם של החיילים. אסירים הוצאו להורג בירייה, קבוצה אחר קבוצה. החיילים המרוקנים, כדרכם בעת צאתם לקרב, סירסו את החללים, והיו שטענו כי בין קורבנותיהם היו גם פצועים. לגיון הזרים נהג באכזריות בנשותיהם ובבנותיהם של המורדים, לרבות מעשי אונס והטלת מומים. מרד אסטוריאס העיד על הכיוון שבו יתפתחו האירועים בעתיד.

החזית העממית

עם התחזקותן של מפלגות הימין בספרד, מפלגות השמאל והמרכז החליטו להתאגד בברית "החזית עממית". חזית זו כללה רפובליקנים, סוציאליסטים, קומוניסטים ומפלגות שמאל ומרכז אחרות. האנרכיסטים סירבו לתמוך בה, אך גם סירבו לתקוף אותה, ובכך תרמו לעליית כוחה. בבחירות הכלליות של 1936, החזית העממית זכתה במירב הקולות, והביסה את הימין.

לאור הסכנה שתפרוץ מלחמת אזרחים, החליטו האנרכיסטים של FAI והסינדיקליסטים של CNT לחבור יחד. ועידת ה-CNT שהתקיימה במאי בסרגוסה, בירת אראגון ו"העיר השנייה בגודלה של האנרכיזם", הייתה עדות להתחזקותו של הארגון, ואף היה בה גוון מהפכני, והועלו בה נושאים כגון חירות מינית, תוכניות להקמת קומונות חקלאיות וביטול ההיררכיה החברתית. לאחר שהצטרפו אל ה-CNT חברים חדשים רבים ממדריד ומאזורים אחרים, שהיו מאז ומתמיד מעוזי הסוציאליסטים, עלה ככל הנראה מספר החברים ב-CNT על מספר הסוציאליסטים והקומוניסטים גם יחד.

חודשים לאחר הבחירות, החלו שביתות, הפגנות וגילויי מרד ברחבי ספרד. הסוציאליסטים והאנרכיסטים החלו להשתלט על אזורים כפריים במרכז ובדרום. שטחים נטושים בגודל של כ-5 קמ"ר עברו סקווטינג על ידי המפגינים. כוחן של מפלגות החזית העממית נחלש. נרשמו רק מעט מקרי אלימות מובהקים, אבל הרבה מקרים של הפחדה. בערים הגדולות של אנדלוסיה, כמו במדריד למשל, נסעו יחידות חמושות של פלנחיסטים (אנשי המפלגה הפשיסטית) בשכונות של פועלים וירו באנשים ללא אבחנה.

האנרכיסטים במלחמת האזרחים בספרד

ביולי 1936 פרץ מרד של גנרלים כנגד הרפובליקה. תגובה הרפובליקה למרד הייתה הססנית. ה-CNT התריע בפני הממשלה על המרד הצפוי לבוא, על פי מידע מודיעיני שהיה לו מבעוד מועד, אך הממשלה לא שעתה לאזהרות. משפרץ המרד, ה-CNT והאוח"ט הציעו את עזרתם אך הממשלה סירבה לתת להן נשק, מאחר שפעולה שכזו הייתה מנוגדת לחוקה.

בלילה שבו פרץ המרד הכריזו ה-CNT והאוח"ט על שביתה כללית בשידורי הרדיו, והפועלים החלו להוציא כלי נשק ממחבואים שבהם הוטמנו בעת אירועי אסטוריאס באוקטובר 1934. הפועלים דרשו מהמושלים האזרחיים לחלק להם נשק, אך בדרך כלל נתקלו בסירוב, או שלא היה כל נשק בנמצא. ברחובות הוקמו מחסומים, אך הפועלים שהתקוממו נגד המרד נטבחו. המושל האזרחי בעיר חאן נקט גישה פעילה יותר. הוא יצא אל מטה המשמר האזרחי ושכנע את אנשיו להניח את נשקם, על אף מחאותיהם וטענתם שהם נאמנים לרפובליקה. לאחר מכן מסר את הנשק לאוח"ט ול-CNT על מנת שיחלקו אותו לאנשיהם, והעיר עברה לצד הרפובליקה.

יומיים לאחר פרוץ המרד, ראש הממשלה, שכשל כישלון מוחלט בהתמודדות עם המרד, הוחלף ופרופסור באוניברסיטה בשם חוסה חירל מונה לתפקיד. הוא פיזר את הצבא באמצעות צו ופקד שכלי הנשק יימסרו לידי ארגוני הפועלים. על אף שהיו מושלים שסירבו למלא הוראה זו, יותר מ-60,000 רובים הובאו במשאיות למשרדים הראשיים של האוח"ט וה-CNT, אך רק ל-5,000 מהרובים היו בריחים. מרבית הפועלים למדו עוד באותו ערב כיצד משתמשים ברובה.

הלחימה התנהלה בכל רחבי ספרד, והאנרכיסטים לקחו חלק בלחימה כנגד הגנרלים הפשיסטים ברוב החזיתות. בברצלונה האנרכיסטים היו שותפים מרכזיים לאחד הקרבות הקשים שהיו במלחמה. במשך כל הלילה עסקו ועדות ההגנה המקומיות של ה-CNT בהכנות למלחמה. אנשיהן השתלטו על נשקיות מבודדות (על חלקן בעזרת סיוע של עובדי נשקייה אוהדים) ופרקו מנשקן ארבע ספינות שהגיעו לנמל. אוח"ט ידע על משלוח של דינמיט שהגיע לנמל, ולאחר שנתפס המשלוח ייצרו האנרכיסטים כל הלילה רימוני-יד תוצרת בית. הם רוקנו את כל החנויות לכלי נשק שבעיר, החרימו מכוניות פרטיות ומשאיות, ופועלי המתכת הצמידו להן לוחות שריון מאולתרים וערמו שקי חול מאחורי תא הנהג. בבוקר החל אחד הקרבות הקשים במלחמה, בהם האנרכיסטים, וביניהם דורוטי, לקחו חלק, ולבסוף הובסו הכוחות הפשיסטים.

אנדרלמוסיה של ממש אפיינה את ימי הלחימה הראשונים. שני הצדדים עשו אלתורים מכל הסוגים. רק בראשית אוגוסט נתחמו האזורים השונים בבירור ואפשר היה לזהות את חזיתותיהם של שני הצדדים. המורדים החזיקו ברצועת אדמה אופקית ורחבה, שהשתרעה מגליסיה ולאון במערב ועד נוורה ואראגון הצפונית במזרח. שטח זה הקיף את חבלי מפרץ ביסקאיה - אסטוריאס, סנטנדר וחבל הבסקים, בדרום ובמערב כבשו המורדים לא יותר מחלק קטן של אנדלוסיה. הלאומנים גם קיבלו סיוע חוץ משבטי הריף שבצפון אפריקה, ובשלב מאוחר יותר היטלר ומוסוליני סיפקו להם סיוע צבאי, ימי ואווירי, לוגיסטי וטכני, ואילו גופים אמריקנים ובריטים בעלי אינטרסים כלכליים עתידים היו להעמיד לרשותם אשראי ונפט חיוניים. הערים הגדולות, ברצלונה ומדריד, ובעצם שני שלישים משטח ספרד, רוב חיל הים וצי הסוחר, עתודות הזהב של המדינה וכן יצוא פרי ההדר מוולנסיה, המקור החשוב ביותר למטבע חוץ בספרד - כל אלו נותרו בידיה של הרפובליקה בשלב זה.

האנרכיסטים באזור הרפובליקני

ה-CNT האנרכיסטי והאוח"ט הסוציאליסטי, נשאו בעיקר העול של הלחימה כנגד המורדים, וגם היוו את הבסיס להתארגנות המהפכנית של האזור הרפובליקני, למעט חבל הבסקים. מספר החברים בשני הארגונים הלך ותפח, אם בשל ריבוי של תומכים, ואם בשל מניעים אופורטוניסטים, ועד מהרה מנה כל אחד מהם כ-2 מיליון חברים.

בכל עיר ובכל כפר היה "ועד מהפכני", שבו בא לידי ביטוי מאזן הכוחות הפוליטי באותה קהילה. הוועד הזה היה אחראי לארגונם ולתפעולם של כל המוסדות שהופעלו בעבר בידי הממשלה והרשויות המקומיות, וארגנו את כל השירותים הבסיסיים. הם הפקיעו בתי מלון, בתי מגורים ובתי עסק כדי להופכם לבתי-חולים, בתי-יתומים ובתי-ספר, מגורי אנשי המיליציה ומשרדי מפלגות. הם הקימו כוחות ביטחון משלהם על מנת לשים קץ להריגות אקראיות והריגות ממניעים אישיים, שבוצעו במסווה של "פעולות אנטי-פשיסטיות". על השלטת הצדק היו ממונים בתי דין מהפכניים, שההליכים בהם השתפרו לאין ערוך מאז המשפטים המדומים שהתנהלו בימיה הראשונים של המלחמה. מקור כוחו של ה-CNT היה בעיקר הסוורים (פועלי רציף), הימאים ובעיקר הדייגים, שהקימו קואופרטיבים להסדרת כל ההיבטים של משלח ידם.

מכל המהלכים האזוריים הללו לקראת ממשל-עצמי, החשוב ביותר היה זה של קטלוניה. אחד העיתונאים תיאר את ברצלונה כ"עיר המוזרה ביותר בעולם כיום, עיר שבה האנרכו-סינדיקליזם תומך בדמוקרטיה, אנרכיסטים שומרים על הסדר ופילוסופים אנטי-פוליטיים הם בעלי השפעה וכוח". נשיא קטלוניה הציב בפני האנרכיסטים דילמה - "או דיקטטורה אנרכיסטית, או דמוקרטיה ייצוגית שפירושה שיתוף פעולה". מאחר שכפיית אוטונומיה חברתית וכלכלית על שאר האוכלוסייה נוגדת את אמונתם של האנרכיסטים בחופש הדיבור והמחשבה, הם העדיפו שיתוף פעולה עם מפלגות פוליטיות. אחד האנרכיסטים אמר: "לא האמנו בדיקטטורה כשזו הופעלה נגדנו, ולא רצינו בה כשיכולנו לכונן אותה על חשבון הזולת". בוועידתם בסרגוסה, שבעה שבועות לפני כן, החליטו האנרכיסטים שכל השקפת עולם מדינית תורשה לפתח את צורת הקיום המתאימה לה, זו לצד זו. ואומנם, עקב סיבות כלכליות ואחרות, הציעו האנרכיסטים שיתוף בשליטה עם מפלגות אחרות, ובהמלצתם הוקם "הועד המרכזי של המיליציות האנטי-פשיסטיות", שהיה בעצם מופקד על הכל, ותפקד כמעין-ממשלה.

אחד ההבדלים הבולטים בין מדריד לברצלונה היה בתחום השימוש שנעשה בבתי המלון בשתי ערים אלה. במדריד השתלטה המפלגה הקומוניסטית על אחד המלונות והפכה אותו למגורי פאר לבכירי המפלגה וליועצים סובייטים, ואילו בברצלונה שימש מלון "ריץ" ל-CNT ולאוח"ט כמסעדה עממית לנזקקים. כל מי שבא למסעדה נאלץ להצטייד באישור מן הוועד המקומי שלו, אך השומרים "סירבו להיות ביורוקרטים". מעטים בלבד ניצלו את המצב ואכלו שתי ארוחות ביום, והסכו"ם היוקרתי של המלון כמעט ולא נגנב. האנרכיסטים זקפו זאת לזכות העובדה שהסכו"ם לא היה עוד רכוש פרטי או רכוש המדינה, ועל פי השקפתם, אנשים אינם גונבים את מה ששייך להם. האנרכיסטים גם איפשרו לפליטים מאזורים שהלאומנים כבשו להתגורר בדירותיהם של העשירים. מפעלים מעין אלה הביאו להיעלמותם של מקבצי הנדבות מרחובות ברצלונה, שלא כמו במדריד.

תנועת ההמונים יוצאת הדופן הזו, למען ניהול עצמי בידי הפועלים, עודנה מעוררת מחלוקת רבה. הן הממשלה הליברלית והן המפלגה הקומוניסטית הספרדית ראו בה מכשול, העלול לסכן את מאמציהן לארגן את המאמץ המלחמתי.

הקולקטיבים

הקולקטיבים בספרד הרפובליקנית לא דמו לסובחוזים בברית המועצות. הם היו מושתתים על בעלות משותפת ועל ניהול משותף של הקרקע או של בית החרושת. לצידם פעלו תעשיות שעברו תהליך של סוציאליזציה (שעיצבו מחדש את המבנה שלהם) ושנוהלו בידי CNT ואוח"ט, וגם חברות פרטיות בשליטה ובניהול משותפים של הפועלים והבעלים. האזורים שתהליך הקולקטיביזציה מרצון השפיע עליהם יותר מכל היו קטלוניה וארגון, שם היו מעורבים בו כ-70% מכוח העבודה. בכל האזור הרפובליקני היו קרוב ל-800,000 עובדי אדמה וקצת יותר ממיליון פועלי תעשייה שהתארגנו בקולקטיבים ובצורות אחרות של ניהול שיתופי אנרכיסטי. ועדי העובדים בברצלונה השתלטו על כל השירותים הציבוריים, על מונופול הנפט, חברות הספנות, חברות בתחום התעשייה הכבדה, על מפעלי "פורד" לייצור רכב מנועי, חברות הכימיקלים, תעשיות הטקסטיל ועל מספר רב של עסקים קטנים.

משקיפים זרים גרסו שתופעה זו לא הייתה אלא שיבה רומנטית לקומונות הכפריות של ימי הביניים. אך בספרד של אותה עת לא חששו עוד מן המודרניזציה, משום שהפועלים הם ששלטו בה ובתוצאותיה. גם בחקלאות וגם בתעשייה אפשר היה ליישם עתה שיפורים טכניים מן הסוג שהיה מביא בעבר לפריצת שביתות אלימות. האיגוד המקצועי של פועלי העץ, שהשתייך ל-CNT, סגר מאות בתי מלאכה לא יעילים כדי לרכז את הייצור במפעלים גדולים. תעשיות רבות אורגנו מחדש. עם זאת, התעוררו קשיים בהשגת מכונות חדשות, בעיקר עקב סירובה של ממשלת ספרד לאשר מטבע חוץ למפעלים שעברו קולקטיביזציה.

לקולקטיבים האנרכיסטים היו בעיות רבות. עדיין היו פערים בן קולקטיבים עשירים לעניים. מניעת הבזבוז הקפיטליסטי מזה, ומניעת חוסר היעילות שבקומוניזם הממלכתי מזה, הושגו רק בחלקן. האנרכיסטים גם התקשו ליצור איזון בין הצרכן ליצרן משום שבמקרים רבים לא היו מודעים ועדי העובדים לדרישות הצרכנים. כמו כן, התנהלו דיונים וחיכוכים ממושכים בתוך ועדי העובדים. עם זאת, שירותים כגון מים, גז וחשמל החלו לפעול תחת הנהלה חדשה בתוך שעות לאחר השתלטות העובדים. פועלי התעשייה של קטלוניה היו המקצועיים ביותר בספרד. אחד ההישגים המרשימים באותם ימים ראשונים היה חידוש פעילותה של התחבורה הציבורית בשעה שהרחובות היו עדיין חסומים בעיי חורבות ומתרסים. אחד המשקיפים סיפר ש"5 ימים לאחר שנפסקה הלחימה פעלו בברצלונה 700 חשמליות, במקום 600 החשמליות שהיו בה לפני כן, כולן צבועות בצבעי CNT ואוח"ט, אדום ושחור במלוכסן, על הדפנות". עם זאת, להצלחת התחבורה הקולקטיבית בברצלונה סייעו גורמים שלא עמדו לרשות הענפים האחרים - זרימת מזומנים קבועה, ומיעוט חומרי גלם הדרושים לתפעול. בנוסף, קשיים כלכליים עמדו בפני האנרכיסטים - צניחת שער הפסטה, התייקרות חדה של חומרי גלם, אמברגו סחר לא רשמי בתמיכת הלאומנים, ומניעת אשראי ומטבע חוץ בידי הממשלה.

אחת מנקודות החולשה של האנרכיסטים היו ענייני הכספים. חלק מהקולקטיבים נוהלו בצורה כלכלית נאותה, ובחלק אחר שררה אנדרלמוסיה מוחלטת. אל ההכנסות ממכירות התייחסו כרווח נקי ולא הקצו כספים לרכישת חומרי גלם, ומה שנותר בקופה לאחר תשלום המשכורות נתרם למוסדות צדקה שמאלניים או לקולקטיבים חקלאיים, לרכישת מכונות חדשות. במקומות מסוימים נעשה שימוש בכוח הזרוע על מנת להקים את הקולקטיבים, ובמקומות אחרים האנרכיסטים לא אכפו את הקולקטיביות על כפריים שהתנגדו לכך, אלא המתינו עד שתורגש השפעתו החיובית של התהליך בכפרים אחרים, וקולקטיבים אלו השיגו את התוצאות הטובות ביותר.

ברוב הקולקטיבים האנרכיסטיים בוטל הכסף. בחודשים הראשונים הדבר היקשה על קיומו של סחר חוץ, אך ככל שגברה בעיית המזומנים והמחסור במזון, הספקים העירוניים היו מוכנים לקבל יבולים חקלאיים במקום כסף. בדרך כלל הייתה המשכורת משולמת למשפחות במנות קצובות ולא בכסף מזומן, הואיל וכל אחד היה שווה זכויות בכל, בין שעבד ובין שהיה חולה. הסנקציה היחידה נגד אלו שניצלו את המצב על מנת לא לעבוד, היה הלחץ החברתי. בני האדם היו אמורים לחיות ללא הפחד מהגעה לפת לחם מחד, וללא תמריצים חומריים מאידך. בכמה מן הקולקטיבים של ה-CNT נהגו חברי הוועד לקחת לעצמם פחות מכל השאר, על מנת שלא יואשמו בשחיתות ובניצול מעמדם. הכסף הוחלף ברוב המקרים בשוברים לרכישת מצרכים בחנויות הכפר, שהפכו למרכזי חלוקה. בעלי המקצוע כגון נגרים, סנדלרים, רופאים וספרים סיפקו את שירותיהם ללא תשלום, ובתמורה דאגה הקהילה לקיומם. במקומות רבים הוקמו מפעלי ייצור קטנים, על מנת להציע מגוון רב יותר של מקומות עבודה. במקרים רבים נטו גם בעלי משקים זעירים להצטרף לקולקטיבים למראה היתרונות שבעיבוד הקרקע המשותף. הקומוניסטים תקפו את שיטת הניהול העצמי בטענה שהיא אינה יעילה, אך היבולים גדלו בחמישית לערך בארגון והצטמצמו בקטלוניה, שם היו עדיין רוב האיכרים בעלי משקים קטנים.

אחד מדברי הביקורת שנמתחו על הקולקטיבים, נסב סביב אי יכולתם לספק מזון לחזית בכמויות ובזמנים קבועים, אך אף על פי שהיו מקרים של חוסר יעילות, יצוין עוד שכל המשאיות שהיו ברשותם הוחרמו. מבחינת הייצור ושיפור תנאי חייהם של האיכרים, הקולקטיבים בניהול עצמי נחלו הצלחה. נראה גם שהם עודדו את היווצרותם של יחסי קהילה הרמוניים. אולם, היו גם שיבושים בתקשורת בין הקולקטיבים ומחלוקות לא מעטות. למגינת לבם של האנרכיסטים, אנוכיות הקולקטיבים באה על מקומה של האנוכיות האינדיבידואלית, והם תקפו קשות את ה"נאו-קפיטליזם" הזה.

שיתוף הפעולה על ה-CNT-FAI עם הממשלה

ב-4 בספטמבר התפטרה ממשלתו של חירל באזור הרפובליקני, וקמה ממשלה חדש בראשותו של לרגו קביירו. לרגו הציע לאנרכיסטים להצטרף לממשלתו אך האנרכיסטים הציעו הצעה נגדית - הקמה של "מועצת הגנה לאומית", שלרגו יהיה נשיאה ויהיה בה 5 חברים מה-CNT, 5 מאוח"ט, 4 רפובליקנים ליברלים, ובלי קומוניסטים. בהצעתה זו, הנהגת ה-CNT, שהייתה אז פחות רדיקלית מן האנרכיסטים שהיו אחראים להקמת הקולקטיבים, הודתה בעצם בצורך בתיאום מרכזי ובשיתוף פעולה במלחמה קונבנציונלית, אך בסופו של דבר לא היו אנרכיסטים שהצטרפו לממשלתו של לרגו.

בנובמבר שב לרגו קביירו וביקש מן האנרכיסטים להצטרף לממשלתו, מאחר שהם היו הכוח הגדול ביותר מבין אלו שלחמו בלאומנים. מנהיגי CNT-FAI שוב ניצבו בפני דילמה בסיסית. מצד אחד, הם האמינו שהמדינה היא מוסד מדכא, ללא קשר למדיניות של מנהיגיה, ומצד שני, הדאיגה אותם מאוד השפעתם של הרוסים והתעצמותם של הקומוניסטים, שהובילו קו שתמך בריכוזיות חזקה ובהתנגדות לניהול-עצמי. מאוחר יותר, הסבירה אחת מהאינטלקטואליות של FAI, פדריקה מונטסני, את החלטתם של האנרכיסטים: "בעת ההיא ראינו רק את המציאות שמולה ניצבנו: הקומוניסטים בממשלה ואנחנו מחוצה לה, האפשרויות הרבות והשונות, וכל הישגינו בסכנה." CNT-FAI קיבלו את תיקי הבריאות, המשפטים, התעשייה והמסחר. שר המשפטים ביטל את שכר הטרחה, והורה על השמדתם של כל התיקים הפליליים.

גם בתחום הצבאי נאלצו האנרכיסטים לבצע מספר פשרות. שיטת המיליציות לא הצליחה להתמודד לבדה מול מכונת המלחמה של הלאומנים, והאנרכיסטים נכנעו ללחץ להפוך את המיליציות ל"צבא עממי". האנרכיסטים דחו לחלוטין את חובת ההצדעה, את צורת הפנייה הפורמלית ואת הקצינים שהגיעו מבחוץ. בעיית ההבדלים בין משכורת הקצינים לבין זו של המיליציונרים נפתרה בדרך כלל בכך שהקצינים תרמו את כל משכורתם מעל לשכר המיליציונר ל"קופת המלחמה" של CNT.

המאבק מול הקומוניסטים

המפלגה הקומוניסטית בספרד (PSUC) הלכה והתחזקה בזמן מלחמת האזרחים בספרד, בעיקר הודות לסיוע מאסיבי מסטלין, מניעת משאבים מבעלי הברית בממשלה, ושיטות דיכוי אכזריות של המשטרה החשאית. הקומוניסטים עשו רבות על מנת לדכא את התנועה האנרכיסטית, להשתלט על ממשלת הרפובליקנים, ולהגביר את הריכוזיות. מאחר שהליברלים והסוציאל-דמוקרטיים לא גיבו את לרגו קביירו, הוא נאלץ לפנות אל ארבעת השרים האנרכיסטים כדי שיסייעו לו לעמוד בפני הקומוניסטים. הרגלם של הקומוניסטים לשמור לכוחותיהם את מיטב כלי הנשק, אמצעי התחבורה, הציוד, מנות המזון, הטיפול הרפואי וגם סיוע אווירי, ארטילרי ומשוריין, העלה את חמתם של האנרכיסטים, וגרם לעוינות גוברת בין המחנות.

כ-80 אנרכיסטים הוצאו להורג בירייה בידי שוטרים קומוניסטים במדריד באביב. האנרכיסטים הגיבו במספר רב של פעולות גמול. בתי סוהר סודיים הוקמו בידי הקומוניסטים, ואליהם נשלחו סוציאליסטים, רפובליקנים ואנרכיסטים, ורבים מהם עונו או נורו למוות. לאחר שחקירה אישרה את עובדת קיומם של בתי הכלא הסודיים, ניצל לרגו קביירו את ההזדמנות לפיזור החונטה להגנה בשליטת הקומוניסטים. למרות זאת, הקומוניסטים המשיכו להטיל את אימתם על כל מי שסירב להתיישר עם הקו הרשמי של המפלגה הקומוניסטית, והאשימו את הקולקטיבים האוטונומיים של האנרכיסטים כ"מסייעים לאויב", וכניסיון בגידה.

האנרכיסטים החלו להטיל ספק בהחלטתם לקחת חלק בממשלה המרכזית, בייחוד לאור העובדה שיחידותיהם לא קיבלו נשק ואספקה שהובטחו להם כשהסכימו להשתלב ב"צבא העממי", והממשלה המרכזית ניסתה לפרק את הקולקטיבים. האנרכיסט הצרפתי, סבסטיאן פור, מתח את הביקורת הנוקבת ביותר על כניסתה של CNT-FAI לממשלה. הוא טען שאם יש לחדול להתנגד לרעיון המדינה בתוקף הנסיבות ומכורח המציאות, משמע שרעיון זה איננו יכול להיות עקרון בר-תוקף.

לתהליך הדמורליזציה בשורות האנרכיסטים נלוו ירידה בכוחם והשפעתם. CNT שמרה על כוחה מלפני המלחמה, אבל רבים מהחברים שהצטרפו אליה בקיץ 1936, עברו לשורות הקומוניסטים, והיא חזרה למנות כמיליון וחצי חברים. המתיחות הגיעה לשיא במאי 1937, בעת קרב שהתנהל בברצלונה בין הקומוניסטים לאנרכיסטים, במהלכו נהרגו 500 איש. לאחר מספר ימים הושגה שביתת נשק, כאשר ידם של הקומוניסטים הייתה על העליונה. נשקם של העובדים האנרכיסטים הוחרם, בעוד לעובדים הקומוניסטים הותר להמשיך ולהיות חמושים. ארגון ה-FAI הוצא אל מחוץ לחוק, והרדיו והעיתונות של ה-CNT היו כפופים לצנזורה חמורה. קבוצה אנרכיסטית מיליטנטית בשם "החברים של דורוטי" ניסתה לעודד את העובדים להמשיך ולהילחם בקומוניסטים, אך קריאתם לא נענתה.

במהלך מלחמת האזרחים, העיתונים הקומוניסטים הפיצו תעמולה שקרית ללא הפסק כנגד האנרכיסטים, כמו גם כנגד כל גורם שעלול להתנגד להם. חוסר האמינות של הדיווחים הללו הגיע לשיאו כאשר אף לא עיתון קומוניסטי אחד דיווח על הקרב בברצלונה, במאי 1937.

ביולי החלו הקומוניסטים במתקפה על הקולקטיבים האנרכיסטיים. ההתקפה כללה החרמה של יבול, ציוד, כלי תחבורה וחלוקתם לבעלי חוות קטנות, שהקומוניסטים עודדו אותם להתנגד לעבודה חקלאית שיתופית. כמו כן, הם כללו גם מאסרים המוניים והוצאות להורג, את פיזורה בכוח של מועצת ארגון והריסתם של משרדי ה-CNT. להצדקת פעולות אלה נאמר שכל הקולקטיבים הוקמו בכוח. אין ספק שבתחילה הופעל על חלק מהאנשים לחץ להצטרף לקולקטיבים אלו, וידוע שגם בכמה מקרים הופעל עליהם כוח בלהט המרד, אך האנרכיסטים הצביעו על העובדה שכל כפר כלל גם קולקטיבים וגם בעלי חוות עצמאיים, ולטענתם, עובדה זו מלמדת שהאיכרים לא אולצו להצטרף לקולקטיבים באיומי נשק. ההערכה היא שכ-300,000 איש היו שייכים לקולקטיבים אלו, וכ-150,000 איש היו חקלאים עצמאיים, ובחודשים הבאים הלך וירד כוחם של האנרכיסטים.

ב-1938 התהדק שיתוף הפעולה בין CNT לאוח"ט הסוציאליסטית. שני הארגונים חתמו על ברית באמצע חודש מרץ, בעת שהלאומנים מפציצים מטרות אזרחיות בצורה הממושכת ביותר לאורך כל המלחמה. ההסכם היה הוויתור האחרון והגדול ביותר שויתרה CNT בלחץ המלחמה. הוא כלל הכרה שבשתיקה בממשלה בעלת מצע של סוציאליזם פדרלי. היו בו גם אישור לתהליך הנמשך והולך של הלאמת הקולקטיבים התעשייתיים שלהם.

שלטונו של פרנקו

כאשר פרנסיסקו פרנקו תפס את השלטון ב-1939, הוא הוציא להורג אלפי אסירים פוליטיים. מספר ההוצאות להורג על רקע פוליטי בין השנים 1939 ל-1943 מוערך בכ-200,000 איש. אסירים פוליטיים מילאו את בתי הכלא, שהיו מאוכלסים בפי 20 אסירים מלפני המלחמה. מחנות עבודה כפוייה הוקמו, כאשר המערכת פעלה בדומה למחנות הכפייה בגרמניה ורוסיה. למרות פעולות אלה, במשך עשרות שנים עדיין הייתה פעילות מחתרתית נגד שלטונו של פרנקו. פעילויות אלה כללו, בין השאר, חבלה, שחרור אסירים, איגודי עובדים מחתרתיים, עזרה לנמלטים ופליטים והתנקשויות בפקידי הממשל.

בזירה הבינלאומית כמעט ולא הייתה התייחסות לספרדים שסירבו לקבל את שלטונו של פרנקו, אפילו לא על ידי אלו שהתנגדו לכוחות הלאומניים במהלך המלחמה. מיגל גרסייה, אנרכיסט שנכלא ל-22 שנה מתאר את הנסיבות בספרו: "כאשר הפסדנו במלחמה, אלה שהמשיכו להילחם הפכו לארגוני התנגדות. אך בשביל העולם, אנשי ההתנגדות נהפכו לפושעים, מאחר שפרנקו חוקק את החוקים, אפילו אם, כאשר התמודד עם יריבים פוליטיים, הוא בחר להפר את החוקים שהיו כתובים בחוקה; והעולם ממשיך להתייחס אלינו כאל פושעים. כאשר אנחנו מאחורי הסורגים, הליברלים אינם מתעניינים בנו, מאחר שאנו "טרוריסטים"."

ההתנגדות של ארגוני הגרילה חוסלה ב-1960, עם מותם של כמה מן המיליטנטים הוותיקים ביותר. בתקופה שבין סוף המלחמה ל-1960, על פי מקורות ממשלתיים, התרחשו 1,866 התנגשויות עם כוחות הביטחון ו-535 מקרי חבלה. 2,173 לוחמי גרילה נהרגו ו-420 נפצעו, בעוד 307 אנשי כוחות הביטחון נהרגו ו-372 נפצעו. 19,340 מלוחמי ארגוני ההתנגדות נעצרו בתקופה זו, כאשר רבים מהם עונו בעת שנחקרו. אלו שעזרו ללוחמי הגרילה, נתקלו באכזריות דומה.

הממשלה הספרדית תחת פרנקו המשיכה לרדוף מתנגדים פוליטיים, אותם כינתה "פושעים", עד סוף ימיה. בשנים הראשונות, חלק מבתי הכלא התמלאו עד פי 14 מהתפוסה המיועדת שלהם. אנשים רבים נכלאו רק מכיוון שנשאו עימם כרטיס של איגוד עובדים. רבים אחרים נורו למוות או נתלו ללא משפט.

בזמן מלחמת העולם השנייה אנרכיסטים ספרדיים לחמו יחד עם הכוחות הצרפתיים. הם פעלו בעיקר להברחת משפחות יהודיות לתוך ספרד, זיוף תעודות מזהות, ועזרה במציאת מקלט בטוח, במטרה להגן עליהם מהכוחות הנאציים.

במהלך כל תקופת הדיקטטורה של פרנקו, היו לפחות 30 תוכניות להתנקש בו, רובן נרקמו בידי אנרכיסטים. ב-1964, האנרכיסט סטוארט כריסטי, הגיע מסקוטלנד במטרה להרוג את פרנקו. הוא נכשל ונכלא, ומאוחר יותר כתב את הספר "פרנקו הפך אותי לטרוריסט". ה-CNT, שהיה אז במחתרת, היה מעורב בניסיון ההתנקשות גם הוא. ב-1962, הוא הקים מחלקה סודית בשם "ביטחון פנים", שמטרתה הייתה לתאם בין פעולות ההתנגדות.

בסוף שנות ה-60, הצלב השחור האנרכיסטי (ארגון בינלאומי שמטרתו לעזור לאסירים פוליטיים ואסירי מצפון) הוקם מחדש על ידי אלברט מלצר וסטוארט כריסטי, במטרה לעזור לאסירים אנרכיסטים שנכלאו תחת שלטונו של פרנקו. ב-1969, מיגל גרסייה הפך למזכיר הבינלאומי של הארגון.

כיום

סקוואט בברצלונה

ה-CNT פעיל גם כיום. השפעתם, אומנם, פחתה בצורה משמעותית. הארגון התפצל בשנת 1979 ל-2 חלקים: CNT/AIT ו-CNT/U. ה-CNT/AIT תבע את השם המקורי - CNT, מה שהוביל לכך שבשנת 1989, ה-CNT/U שינה את שמו ל-CGT, ושמר על רוב עקרונות ה-CNT המקורי. ה-CGT גדול בהרבה, עם כ-50,000 חברים (על אף שבפועל הוא מייצג כ-2,000,000 עובדים), והוא כרגע איגוד העובדים האנרכיסטי הגדול ביותר בעולם, ושלישי בגודלו בספרד. עיקר כוחו עדיין בקטלוניה.

סיבה עיקרית לפיצול בין 2 איגודי העובדים וההבדל העיקרי ביניהם, הוא ההשתתפות של ה-CGT, כמו שאר איגודי העובדים, בבחירות הסינדיקליות, בהן העובדים בוחרים את הנציגים שיחתמו על הסכמי השכר. ל-CGT, אם כן, יש מספר משמעותי של נציגים בתעשיית פסי הרכבת הספרדית וביצרנית הרכב סיאט. ה-CNT לא משתתף בבחירות אלה ומבקר את השיטה.

האנרכיזם עדיין פופולרי יחסית בספרד, ויש מספר רב של סקוואטים בברצלונה, ורבים מדיירי הסקוואטים מחזיקים בדעות אנרכיסטיות. רוב הסקוואטים מהווים מרכזים קהילתיים בהם מתקיימות פעילויות שונות כגון הופעות מוזיקה, ארוחות קהילתיות, סדנאות, לימודי שפה, בתי אינטרנט-קפה חופשיים, גינות קהילתיות ועוד. הסקוואטים נתקלים בהתנגדות קשה מצד השלטונות, שכללה פשיטות ופינויים רבים. בשנת 2004, החלו מהומות בעיר לאחר פינוי של סקוואט מפורסם.

פמיניזם

התפיסה הפמיניסטית היא חלק מאוד מרכזי של הרעיון האנרכיסטי. האנרכיסטים לחמו למען זכויות נשים כגון חינוך משותף (בעבר מרבית מוסדות החינוך היו מיועדים למין אחד בלבד), ביטול מוסד הנישואין וזכות האישה להפלה מלאכותית, בין היתר. רעיונות אלו היו רדיקליים בספרד הקתולית. בכנס ההקמה של ה-CNT הושם דגש מיוחד על תפקיד הנשים בכוח העבודה, ויצאה קריאה לגייס נשים לארגון. כמו כן, הארגון הביע את התנגדותו לניצול הנשים בחברה וניצול של נשים בידי בעליהן.

הפמיניסטיות האנרכיסטיות היו פעילות מאוד בעת מלחמת האזרחים בספרד. בברצלונה הם פעלו ברובע הזונות, בהדבקת מודעות על הקירות הקוראות ליצאניות לחדול מעיסוקן. הן אף הפעילו קורסי הכשרה ליצאניות-לשעבר על מנת שירכשו מקצוע פרודוקטיבי. היו גם מספר מקרים בהם אנרכיסטים ירו בסרסורים ובסוחרי סמים.

עם זאת, גם אצל האנרכיסטים הייתה קיימת אפליה של נשים. הצורה הבוטה ביותר של אי-מימוש האידיאלים האנרכיסטים הייתה הבדלי שכר בין גברים לנשים ברוב מפעלי ה-CNT. לעומת זאת, הביטוי הבולט לשוויון בין המינים, היה מספר רב של מיליציונריות שלחמו בקו החזית ובעורף.

קבוצה אנרכיסטית ספרדית בשם "נשים חופשיות" סיפקה מעונות-יום, חינוך, מרכזי אמהות, ושירותים אחרים לרווחתן של נשים. בשיאה, היו בין 20,000 ל-38,000 חברות בקבוצה. הקונגרס הלאומי הראשון של הקבוצה, נערך ב-1937 והייתה בו נציגות מתריסר ערים שונות, שייצגו כ-115 קבוצות קטנות יותר. הצהרת העקרונות של הארגון הצהירה על מטרתו: "א. ליצור כוח נשי מודע ואחראי שיתפקד כחיל החלוץ של הקידמה. ב. להקים למען מטרה זו בתי ספר, מוסדות, הרצאות, קורסים מיוחדים וכו', במטרה לאמן נשים ולשחרר אותן מעבדות המשולשת לה היא הייתה ועודנה נתונה: עבדות הנובעת מבורות, עבדות הנובעת מהיותה אישה ועבדות הנובעת מהיותה פועלת".

לקריאה נוספת

• אנטוני ביוור, מלחמת האזרחים בספרד, הוצאת יבנה
• שלמה בן-עמי, ספרד בין דיקטטורה לדמוקרטיה, הוצאת עם עובד, 1990

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אנרכיזם בספרד בוויקישיתוף

• אנרכיזם בעת מלחמת האזרחים בספרד
• ארכיון של מאמרים על האנרכיסטים בספרד
• סרטים תיעודיים על ה-CNT
• פוסטרים וסיסמאות מתקופת מלחמת האזרחים
• The Anarcho-Statists of Spain: An Historical, Economic, and Philosophical Analysis of Spanish Anarchism - מאמר ביקורתי על האנרכיסטים בעת מלחמת האזרחים בספרד
  • A reply to criticisms in "Anarcho-Statists of Spain" - תגובה למאמר הביקורתי שלעיל
• What really happened in Catalonia - מאמר ביקורתי נוסף
  • A reply to "What really happened in Catalonia" תגובה למאמר הביקורתי שלעיל
• "1939-1965 - Armed resistance to Franco" - מאמר על ההתנגדות שלאחר המלחמה