אסטל גטי
אסטל גטי (באנגלית: Estelle Getty; 25 ביולי 1923 – 22 ביולי 2008) הייתה שחקנית קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון יהודייה-אמריקאית, זוכת פרס אמי ופרס גלובוס הזהב. נודעה בעיקר בזכות גילום דמותה של סופיה פטרילו בסדרת הטלוויזיה "בנות הזהב".
 | |
| אסטל גטי בטקס פרסי האמי, 1989 | |
| לידה |
25 ביולי 1923 מנהטן, ניו יורק, ארצות הברית |
|---|---|
| פטירה |
22 ביולי 2008 (בגיל 84) לוס אנג'לס, קליפורניה |
| מקום קבורה |
בית הקברות הוליווד פוראבר  |
| מדינה |
ארצות הברית |
| תקופת הפעילות | 1950–2000 (כ־50 שנה) |
| מקום לימודים |
תיכון סיוורד |
| מספר צאצאים |
2 |
| פרסים והוקרה |
פרס אמי פרס גלובוס הזהב |
| http://www.estellegetty.com/ | |
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
ביוגרפיה
עריכההשנים הראשונות
עריכהגטי נולדה במנהטן, ניו יורק בשם אסטל שר, בתם של שרה וצ'ארלס שר, מהגרים יהודים מפולין, שעבדו בעסקי הזכוכית. היו לה שני אחים: דייוויד ורוזלין. בילדותה לקחה שיעורי משחק, שירה וריקוד. לאחר סיום לימודיה בבית הספר התיכון החלה לשחק בתיאטרון יידי, ואף ניסתה את כוחה בתור סטנדאפיסטית במועדונים ברצועת הבורשט, ללא הצלחה רבה.
בגיל 24 נישאה ולאחר מכן ילדה שני בנים, ובמשך שנים רבות עבדה כמזכירה בחברות שונות, ובמקביל הופיעה במחזות קומיים ודרמטיים בתיאטרון קהילתי.
קריירה
עריכהבסוף שנות השבעים הופיעה גטי ביחד עם הארווי פירסטיין בתיאטרון ניו יורקי קטן, והשניים התיידדו. פירסטיין ליהק את גטי לתפקיד של אמו במחזה האוטוביוגרפי שכתב, "סיפור אהבה בשלושה פרקים". המחזה הוצג בגרסה ראשונית שלו באוף ברודוויי ב-1978, וב-1982 עבר לברודוויי, זכה להצלחה רבה והוצג למעלה מ-1,200 פעמים. ב-1983 זכה בפרס טוני למחזה הטוב ביותר. כאשר הופקה הגרסה הקולנועית למחזה ב-1988, גטי רצתה מאוד לגלם את דמות האם גם בסרט, אך מלהקי הסרט רצו כוכבת בעלת שם עולמי והעדיפו ללהק לתפקיד את אן בנקרופט.
בין השנים 1985–1992 כיכבה בקומדיית המצבים המצליחה של רשת NBC "בנות הזהב", שעסקה בחייהן של ארבע נשים מבוגרות שחולקות בית במיאמי. גטי גילמה בסדרה את דמותה של סופיה פטרילו, אמה של דורותי. גטי הייתה צעירה יותר ב-14 חודשים מביאטריס ארתור שגילמה את דורותי, וכמעט ולא זכתה בתפקיד בשל היותה צעירה מדי. היא צוידה במשקפיים עבים ובפאה של שיער לבן כדי שתיראה מבוגרת יותר. השתתפותה בסדרה הפכה אותה למפורסמת והעניקה לה הכרה בינלאומית, בגיל 62. על הופעתה בסדרה הייתה מועמדת לפרס אמי שבע פעמים ברציפות, עבור כל אחת משבע עונות הסדרה, וב-1988 זכתה בפרס, בקטגוריית שחקנית המשנה הטובה ביותר בסדרה קומית. כמו כן זכתה ב-1986 בפרס גלובוס הזהב בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר בסדרה קומית/מוזיקלית. בנוסף, זכתה פעמיים (בשנים 1991 ו-1992) בפרס הקומדיה האמריקאית, בקטגוריית שחקנית המשנה המצחיקה ביותר בסדרת טלוויזיה. לאחר שהסדרה "בנות הזהב" ירדה מהמרקע, המשיכה גטי לגלם את דמותה של סופיה פטרילו בשתי סדרות נוספות: תחילה בסדרת הספין אוף "ארמון הזהב", ולאחר מכן בסדרה הקומית "קן ריק".
ב-1988, בשיא הצלחתה, כתבה ביחד עם סטיב דולסון את ספרה האוטוביוגרפי "?If I Knew Then, What I Know Now... So What" (בתרגום חופשי: "אם הייתי יודעת אז את מה שאני יודעת עכשיו... אז מה?"). ב-1993 הוציאה קלטת כושר עבור אנשים בגיל הזהב.
בקולנוע, הופיעה בשנות השמונים בתפקידי משנה בשני סרטים מצליחים: "טוטסי" (1982) ו-"מסכה" (1985). ב-1992 הופיעה בתפקיד הראשי, לצדו של סילבסטר סטאלון, בסרט הפעולה הקומי "עצור! או שאמא שלי יורה". הסרט קיבל ביקורות שליליות ביותר, אך גרף הכנסות של כ-70 מיליון דולר ברחבי העולם, וזכה לאחר מכן להצלחה גם בהשכרות ומכירות של ה-DVD. הסרט זכה בשלושה פרסי פטל הזהב, כשאחד מהם הוענק לגטי בקטגוריית שחקנית המשנה הגרועה ביותר.
ב-1999 הופיעה בסרט "סטיוארט ליטל", בתפקיד סבתו של ליטל. היה זה תפקידה האחרון על המסך.
חייה האישיים
עריכהב-21 בדצמבר 1947 התחתנה גטי עם ארתור גטלמן, שאת שם משפחתו המקוצר אימצה כשם הבמה שלה, ונותרה נשואה לו עד למותו ב-2004. נולדו להם שני בנים: קארל ובארי. בעלה מעולם לא הסתגל להצלחתה המטאורית בגיל מאוחר ולתשומת הלב התקשורתית שהתלוותה אליה, והוא המשיך להתגורר בפלורידה ולנהל את עסקי הזכוכית שירש מהוריה.
גטי הייתה תומכת נלהבת ופעילה למען זכויות להט"ב בארצות הברית, והייתה מעורבת באופן קבוע בפעולות שנועדו לסייע למלחמה באיידס. ב-1991 סייעה לאחיינה בן ה-29 סטיבן שר, שחלה באיידס והיה בשלביה המתקדמים של המחלה, וטיפלה בו. מאחר שהוריו התגוררו באנגליה, וחבריו כבר לא יכלו לסייע לו, היא לקחה על עצמה להטיסו מצפון קרוליינה להוספיס בקליפורניה, כדי שיהיה בקרבתה בימיו האחרונים. הוא נפטר בינואר 1992.
גטי הפסיקה להופיע בציבור החל משנת 2000, לאחר שחלה התדרדרות במצב בריאותה. בסוף שנות התשעים היא אובחנה בטעות כחולה במחלת פרקינסון, ולאחר מכן אובחנה בטעות כחולה במחלת אלצהיימר. בסופו של דבר אובחנה כחולה בדמנציה של גופי לואי, מחלה שתסמיניה דומים לאלה של פרקינסון ואלצהיימר. בשל מחלתה נעדרה גטי מפרק איחוד מיוחד של כוכבות "בנות הזהב", שצולם ב-2003.
גטי נפטרה ב-22 ביולי 2008 בביתה בלוס אנג'לס, שלושה ימים לפני יום הולדתה ה-85. היא נקברה בחלקה היהודית של בית הקברות "הוליווד לנצח" בהוליווד.
פילמוגרפיה נבחרת
עריכהקולנוע
עריכה- טוטסי (1982)
- מסכה (1985)
- אהבה בחלון ראווה (1987)
- עצור! או שאמא שלי יורה (1992)
- הרפתקאותיו של סטיוארט ליטל (1999)
טלוויזיה
עריכה- קופקבנה (סרט טלוויזיה, 1985)
- בנות הזהב (1985-1992)
- ארמון הזהב (1992–1993)
- קן ריק (1993–1995)
לקריאה נוספת
עריכה- Estelle Getty (with Steve Delsohn), If I Knew Then, What I Know Now... So What?, Contemporary Books, 1988, ASIN B002BOUAMG (אוטוביוגרפיה)
קישורים חיצוניים
עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של אסטל גטי
אסטל גטי, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
אסטל גטי, באתר AllMovie (באנגלית)
אסטל גטי, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
אסטל גטי, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)- AP, השחקנית אסתל גטי הלכה לעולמה, באתר ynet, 22 ביולי 2008
- אסטל גטי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
