אפיוס קלאודיוס קראסוס

אפיוס קלאודיוס קראסוס (בלטינית: Appius Claudius Crassus Sabinus Regillensis) היה פוליטיקאי רומי, בן למשפחה פטריקית נכבדה, שנבחר לכהן כאחד משני הקונסולים של רומא בשנת 451 לפנה"ס. עשרים שנה קודם לכן, בשנת 471 לפנה"ס, כבר כיהן נכבד רומאי שנקרא אפיוס קלאודיוס כקונסול, אך קיים ויכוח בקרב החוקרים אם מדובר באותו אדם או באביו. מכל מקום, זמן קצר לאחר שנבחר לקונסולט הרומי, הוסכם ברומא לבחור בוועדת העשרה, כדי להעלות על הכתב את חוקי רומא. מינוי הקבוצה הביא להַשְׁעָיָה של כהונות המגיסטרטים הרגילים (שני הקונסולים וחבר הטריבונים הפלבאים). שני הקונסולים הנבחרים נכללו בעשיריה וקלאודיוס כיהן כחבר בוועדת דקמווירים בגוף ממשלי זה. חברי הקבוצה קבלו סמכויות קונסולאריות ללא זכות ערעור. הדקמווירט פרסם 10 לוחות של חוקים אשר קבלו את אישור אספת הקנטוריות, אך המלאכה לא נשלמה ולכן הוחלט להמשיך בשלטון הדקמווירי עוד שנה. אפיוס קלאודיוס היה החבר היחיד של הוועדה הראשונה שכיהן גם בתקופה השנייה, ב-450. הוועדה השנייה נהגה באופן טיראני ולאחר שחבריה הודחו בהתקוממות עממית, הושב הממשל הקונסולרי על כנו. הדחת הדקמווירט השני סימנה את סוף דרכו של קלאודיוס וזמן לא ארוך לאחר מכן הוא סיים את חייו כפי שדיווחו דיוניסיוס מהליקרנסוס וליויוס. לפני ההדחה הוסיף הדקמווירט השני ופרסם עוד שני לוחות עם חוקים והשלים בכך פרסום "שנים עשר הלוחות" ("Duodecim Tabulae"; (Twelve Tables)) של החוק הרומי ואלה הוצבו במקום פומבי (אך אבדו ולא הגיעו אלינו).^[1]^[2]

משפחה

אפיוס קלאודיוס קראסוס נחשב כבנו של מי שהיה קונסול בשנת 471 לפנה"ס, אפיוס קלאודיוס סבינוס (Appius Claudius Sabinus Regillensis), ונכדו של אבי משפחת קלאודיוס, שנקרא גם הוא אפיוס קלאודיוס סבינוס, ושהיה בן העם הסביני. על פי ליויוס שמו הסביני של אבי המשפחה היה אטיוס קלאוסוס - Attius Clausus, והוא הגיע מהעיר הסבינית Inregillum^[3]; על פי דיוניסיוס מהליקרנסוס שמו הסביני היה טיטוס קלאודיוס - Titus Claudius, והוא הגיע מהעיר הסבינית Regillum .^[4] אבי המשפחה הגיע לרומא ב-504 לפנה"ס בראש 5,000 קליינטים חמושים^[5] ונקלט במעמד האצולה הפטריקי, ואף כיהן כקונסול ב-495.^[6] דודו של אפיוס קלאודיוס קראסוס, גאיוס (או קאיוס) קלאודיוס סבינוס (Gaius [Caius] Claudius Sabinus Regillensis), כיהן כקונסול ב-460.^[7]^[8] לאפיוס קלאודיוס קראסוס היו לפחות שני בנים: הבוגר, אפיוס קלאודיוס קראסוס, כיהן כטריבון קונסולרי ב-424, והצעיר נקרא פובליוס.^[2]

יש המניחים שהדקמוויר אפיוס קלאודיוס הוא אותו אדם שכיהן כקונסול ב-471, על סמך אופן רישום שמו ברשימות הקונסולים (Fasti consulares) בה הוא רשום בשנת 451 בשם "Ap. Claudius Ap. f. M. n. Crassin. Regill. Sabinus II" (הסיבה מדוע שני השמות סבינוס ורגילנסיס רשומים בסדר הפוך אינה ידועה).^[9] מילונים ואנציקלופדיות מודרניים קובעים שהקונסול של 471 והדקמוויר הם אותו אדם, בהסתמכם על ליויוס ודיוניסיוס מהליקרנסוס.‏^[10]^[11]^[12] אחרים קובעים שהקונסולט ב-471 הוא חלק מקריירה בדיונית שהוצמדה לדקמוויר.^[13] אישוש נוסף להיות שני הגברים אותו אדם אפשר אולי למצוא בעובדה שנאמר על שניהם שהם התאבדו לפני שעמדו למשפט על עוולותיהם,^[2] אף על פי שדיוניסיוס טוען שהדקמוויר הוצא להורג בהוראת הטריבונים של הפלבס (plebeian tribunes).^[14] אך על פי סדר העניינים נראה שמדובר בשני אנשים שונים, כנראה אב ובנו: זה ששרת כקונסול בשנת 471 היה מועמד לקונסולט כבר אחת-עשרה שנים קודם לכן, בשנת 482. מכאן שהקונסול היה צריך להיות אדם די מבוגר בזמן הדקמווירט, אך ליויוס מציין שהוא היה הצעיר בחבר הדקמווירים.^[15] הן ליויוס והן דיוניסיוס מהליקרנסוס מתייחסים אל גאיוס קלאודיוס כאל דודו של הדקמוויר והיותו של זה דור שני לקלאודיאנים ברומא מצביע גם כן על שני אישים שונים בעלי אותו שם. יתר על כן, הקונסול של 471 נודע באיבתו כלפי הפלבאים בעוד שהדקמוויר העמיד פנים ידידותיות כלפי העם הפשוט, ואף מינה כמה פלבאים לכהונת דקמווירים, עד שנחשף אופיו האמיתי. לאור כל זאת לא ניתן להכריע, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, איזו מהגרסאות היא הנכונה.^[2]^[7]^[8]

השם

אפיוס קלאודיוס ירש מאביו את שמות המשפחה סבינוס רגילנסיס (Sabinus Regillensis). קראסוס (Crassus) היה כינוי פרטי שלו, ואת השם הזה הוא הוריש לצאצאיו שחדלו להשתמש בשמות סבינוס רגילנסיס.^[2]

קריירה

אפיוס קלאודיוס נבחר לכהן כקונסול של שנת 451 לפנה"ס, יחד עם טיטוס גנונקיוס (Titus Genucius Augurinus). כבר שלוש שנים קודם לכן, יצאו שלושה שליחים לערים היווניות באיטליה וליוון כדי ללמוד את החוק היווני, והם חזרו ב-452 עם הממצאים. זמן קצר לאחר שקלודיוס ועמיתו תפשו את משרותיהם, הוחלט למנות ועדה של עשרה אנשים לדרג קוסולרי כדי לנסח בכתב את החוק הרומי, בהתבסס על המסורות הקיימות ברומא והדוגמאות היווניות.^[16]^[17]

הדקמווירט הראשון

הדקמווירים, שהתמנו כמקובל לשנת כהונה אחת, קיבלו סמכויות קונסולריות מלאות. שני הקונסולים הנבחרים התפטרו מתפקידם ונבחרו לכהן כחברים בעשיריה. בין חבריהם נכללו גם שלושת השליחים ליוון.^[18] הדקמווירים שיתפו פעולה וניסחו 10 לוחות של חוקים, שזכו לאישור אספת הקנטוריות. מאחר שהמלאכה לא הושלמה הוחלט לבחור צוות נוסף של דקמווירים לשנה הבאה.^[19]

למרות המוניטין של משפחתו, שנודעה ביחס הרע והעוין שהפגינו בניה כלפי הפלבאים, הפגין אפיוס קלאודיוס גישה אצילית ואוהבת-אדם, וזכה לאמון העם. חבריו חששו שהוא ינסה להתמנות למשרת דקמוויר גם בשנה הבאה, ולכן הטילו עליו מלאכת הבחירה של הדקמווירים לשנת 450, והפגינו דוגמה אישית כשהתפטרו מתפקידם, בציפייה שינהג כמותם. למגינת לבם הוא מינה את עצמו ביחד עם תשעה חברים חדשים לגמרי, שלהערכתו החזיקו בדעות דומות לאלה שלו, או שהיו נתונים להשפעתו בקלות. חמישה מהעשיריה היו פלבאים ורק שנים מהעשיריה כיהנו קודם כקונסולים והיו בעלי ניסיון קונסולרי.^[20]

הדקמווירט השני

סימן מבשר רע לכך שהדקמווירט השני לא יהיה הוגן וישר כמו הראשון היה כשהשתנה סמל השלטון. ב-451 זכו עשרת הדקמווירים לליווי של שנים-עשר ליקטורים, כשכל אחד מהם מקבל את הכבוד בתורו. אך בשנה שלאחר מכן, התלוו תריסר ליקטורים לכל אחד מעשרת הדקמווירים; ובניגוד לליווי של קונסול, שמרו ליקטורים אלה על הגרזן (axe) בחפיסת הזרדים (fasces) שנשאו, גם בתוך המתחם הקדוש של רומא (pomerium). מאז הולדת הרפובליקה הסירו הליקטורים את גרזניהם כשנכנסו לתחום העיר, מתוך יחס של כבוד לריבונות העם; רק ליקטורים של דיקטטור המשיכו לאחוז בגרזניהם גם ברחבי העיר.^[21]^[22]

הדקמווירים לא היססו לפגוע במתנגדיהם במכות ואף בהוצאה להורג, והחרימו את רכושם של מי שפגעו בכבוד הדקמווירים. באווירה הקשה ששררה בקרב ההמונים נפוצו שמועות שאין בכוונת הדקמווירים לקיים בחירות בשנה הבאה, והם מתכוונים לאחוז בתפקידם ללא הגבלת זמן.^[22]^[23]

מועד הבחירות הגיע וחלף, והדקמווירים שמרו על שלטונם. הם ערכו ופרסמו עוד שני לוחות של חוקי המשפט הרומי, והשלימו בכך פרסום שנים-עשר הלוחות (Twelve Tables). חלק מהחוקים עוררו התנגדות, בעיקר אלה שהגבילו את זכויות הפלבאים, והבולט ביניהם היה החוק שהופיע בלוח ה-11 ושאסר נישואי-תערובת של פטריקים ופלבאים, חוק שבוטל במהרה, בשנת 445.^[24] כאשר הגיעו לעיר הידיעות על פשיטות הסבינים (Sabines) והאיקווים (Aequi) על תחומי רומא, ניסו הדקמווירים לכנס את הסנאט אך המהלך נתקל בקשיים. הסתבר שסנאטורים רבים עזבו את העיר כדי להתרחק ממורא הדקמווירים, ואחרים סירבו להעתר לזימון, בטענה שאין לדקמווירים שום סמכות חוקית.^[25]^[26]

משהתכנס הסנאט, קמו שני סנאטורים ותקפו את הדקמווירים באופן גלוי ובוטה, בטענם שתקופת הדקמווירט הסתיימה ושאין לדקמווירים שום סמכות חוקית. הם טענו שהדקמווירים גרועים ממלכים, כי עתה סבלו בני העם הרומי עול-שלטונם של עשרה טרקווינים (Tarquins – רמז למלכים החמישי - לוקיוס טארקוויניוס פריסקוס - והשביעי - לוקיוס טארקוויניוס סופרבוס - ברשימת המלכים המסורתית של רומא). גאיוס, דודו של אפיוס קלאודיוס, יצא להגנת אחיינו הדקמוויר וקרא לנוכחים להימנע מכל פעולה נגד הדקמווירים. אפיוס הורה לאחד הליקטורים לאסור את אחד מצמד הסנאטורים המתמרדים, אך זה פנה לעזרת הנוכחים, והצליח לחמוק מעונש כאשר מישהו אחז באפיוס, לכאורה כדי להגן עליו מפגיעת ההמון, אך בעצם כדי לעצור אותו.^[27]^[28]

הסנאט מינה מפקדים צבאיים מטעם הדקמווירים, אך הצבא הובס בשתי החזיתות, מול הסבינים והאיקווים שפשטו על רומא, ונסוג למגננה. בינתיים אירעו שתי שערוריות שהוכיחו את פשיטת הרגל של שלטון הדקמווירים. בראשונה, חייל בשם לוקיוס סיקיניוס (Lucius Sicinius Dentatus), אשר הציע בחירת טריבונים חדשים, ושהחיילים יסרבו לשרת עד שיוחלפו הדקמווירים, נרצח על פי הוראת מפקד צבא מטעם הדקמווירים. האחרון ניסה להסתיר את מעשיו בטענה שהחייל נהרג ביחד עם כמה מחבריו, כשנתקלו במארב של האויב, על אף שלחמו באומץ. האמת נחשפה לכל משנתגלתה גופת החייל כשהיא מוקפת רק בגופות של רומאים, בלי אף גופה של חייל אויב.^[29]^[30]

פרשת ורגיניה

המקרה השני, והיותר מפורסם, היה עם אשה צעירה בשם ורגיניה (Verginia), בתו של איש הצבא (קנטוריון) לוקיוס ורגיניוס (Lucius Verginius). היא הייתה מאורסת ללוקיוס איקיליוס (Lucius Icilius), שכיהן שנים אחדות קודם לכן (ב-456 לפנה"ס) כטריבון של הפלבס. אפיוס קלאודיוס חשק בה וניסה לפתות אותה במתנות והבטחות, אך משלא נענתה לחיזוריו פנה לממש את תאוותו בדרכים אחרות. בידיעה שאבי הנערה משרת בצבא ונעדר מהעיר, הוא שלח קליינט שלו, מרקוס קלאודיוס (Marcus Claudius), לחטוף אותה בככר הפורום, בתירוץ שהיא בתה החטופה של שפחה, משרתת בביתו, ולכן שפחה בעצמה. משהתעוררה מהומה בפורום, דרש החוטף לברר את המחלוקת בבית הדין, ומשהסכימה הנערה, בעצת מקורביה, להצעה, הלכו כולם לבית הדין של אפיוס קלאודיוס. החוטף חזר וטען שהנערה היא שפחה, וטען שביכולתו להוכיח את הטענה. בנקודה זו פסק השופט אפיוס קלאודיוס, מי שהגה את סיפור העלילה ושלח את מקורבו לבצע את המהלך, שעד למועד המשפט תלך הנערה עם מי שטוען לבעלות עליה, והעניין יעלה שוב בפניו בבוא העת ויובהר לכל.

הנערה ומקורביה הביעו התנגדותם לפסיקת השופט, ואז הגיעו למקום דודה של הנערה, פובליוס נומיטוריוס (Publius Numitorius), וחתנה המיועד איקיליוס. הליקטור מנע מהם לשאת דברים בטענה שהשופט פסק דברו ואין מקום לערער עליהם, אך איקיליוס הכריז שיישפך דם אם הנערה תימסר לחוטפה. אפיוס הבין שעליו לסגת ולכן אמר שיבקש ממרקוס קלאודיוס לאפשר שחרור הנערה בערבות עד למחרת, אך אם אביה לא יגיע במועד, שום מחאה לא תעזור למתנגדים. אחיו של החתן המיועד ובנו של נומיטוריוס נשלחו להביא את האב, מהר ככל האפשר, וכולם התפזרו לביתם, אחרי שאיקיליוס שילם את הערבות. כדי למנוע מאבי הנערה להגיע לעיר, שלח אפיוס קלאודיוס רץ עם מכתב לידידיו במחנה הצבא שיעצרו את ורגיניוס ולא יאפשרו לו לצאת לרומא. למחרת התכנסו כולם בבית הדין, ולהפתעת אפיוס הגיע גם אבי הנערה. משתפס השופט את מקומו, הוא עצר כל ניסיון של מי מהצדדים להשמיע דברם, ולתדהמת כולם פסק שהנערה היא שפחה ועליה לחזור לאדוניה. מרקוס קלאודיוס התקדם כדי לאחוז בנערה, אך הקהל מנע זאת ממנו, ומששלח השופט את הליקטור לפַנות את הקהל, פנה אבי הנערה בתחינה לשופט שיתיר לו להיפרד מבתו. השופט התיר לו זאת, והאב ובתו התרחקו מעט ממקום מושבו של השופט ומהקהל שהקיפו. אז חטף האב סכין מידי הקצב ודקר את בתו למוות, כדי למנוע השפלתה על ידי הדקמוויר.^[31]^[32]

סוף שלטון הדקמווירים

במהומה שהתעוררה בפורום מיד לאחר הרצח של ורגיניה הורה אפיוס קלאודיוס לעצור את איקיליוס, אך שני פטריקים שתמכו בזכויות הפלבאים, לוקיוס ולריוס (Lucius Valerius Potitus) ומרקוס הורטיוס (Marcus Horatius Barbatus) חסמו את הליקטור; לפני שהספיקו לאסור אותם נחלץ הקהל לעזרתם, ואפיוס קלאודיוס נמלט על נפשו. הסנאט מסר את הפיקוד הצבאי לוָלריוס והורטיוס, ושניהם נבחרו לכהן כקונסולים (449 לפנה"ס) אחרי שחברי הדקמווירט נאלצו להתפטר. משנהדפו הפולשים הסבינים והאיקווים מאדמות רומא, הובאו הדקמווירים למשפט. גאיוס קלאודיוס יצא שוב להגנת אחיינו, אך ורגיניוס דרש שאפיוס יעמוד למשפט. על פי דיוניסיוס מהליקרנסוס אפיוס הוצא להורג בהוראת הטריבונים של הפלבס.^[14] ליויוס כתב שאפיוס קלאודיוס התאבד לפני משפטו.^[33] הדקמווירים האחרים נשלחו לגלות, למעט ספוריוס אופיוס (Spurius Oppius Cornicen) שהובא למשפט באשמה שהכה באכזריות חייל זקן, הורשע והוצא להורג באותו יום.^[34] ליויוס מעיד שאופיוס התאבד בבית הכלא.^[33]^[35]

לקריאה נוספת

מקורות עתיקים

Dionysius of Halicarnassus, Romaike Archaiologia (Roman Antiquities - קדמוניות רומא).
Titus Livius (Livy), Ab Urbe Condita (History of Rome - "התרגום העברי נקרא "תולדות רומא).

מקורות מודרניים

מיכאל אבי-יונה וישׂראל שצמן, אנציקלופדיה של העולם הקלאסי, ת"א-יפו: מעריב, תשמ"א (1981).
על הדקמוויראט, תריסר החוקים, והעבדות ברומא ראו אצל ד״ר אוֹרי אמיתי (אונ' חיפה) - רומא הרפובליקנית: תריסר הלוחות.

Hubert Cancik, Helmuth Schneider, Christine F. Salazar, and David E. Orton (editors), Brill's New Pauly: Encyclopaedia of the Ancient World: Antiquity. Leiden and Boston: Brill, 2002.
Hugh Chisholm (editor), Encyclopædia Britannica 7 (11th ed.). Cambridge: Cambridge University Press, 1911.
Tim J. Cornell, The Beginnings of Rome: Italy and Rome from the Bronze Age to the Punic Wars, c. 1000-264 BC, London and New York: Routledge, 1995.
Simon Hornblower, and Antony Spawforth (editors), The Oxford classical dictionary, Oxford and New York: Oxford University Press, 4th ed., 2012.
William Smith (editor), Dictionary of Greek and Roman Biography and Mythology, Boston: Little, Brown and Company, 1849.

הערות שוליים

^ Decemviri, In Encyclopædia Britannica 7 (11th ed.). Cambridge University Press, 1911
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ Smith, vol. I, p. 767
^ Livy ii. 16
^ Dionysius v. 40
^ Cornell, p.144
^ Livy, ii. 16, 21
^ ¹ ² Livy, iii. 35, 40, 58
^ ¹ ² Dionysius, xi. 7–11
^ Smith, vol. I, p. 765-767
^ The Oxford classical dictionary
^ מיכאל אבי-יונה וישׂראל שצמן, "אנציקלופדיה של העולם הקלאסי"
^ Cornell, (Index) p.495
^ Cancik & Schneider, vol. 3, p. 391
^ ¹ ² Dionisius xi. 49
^ Livy iii. 35
^ Livy, iii. 31–33
^ Dionysius, x. 51–57
^ Livy iii. 33
^ Dionysius, x. 58
^ Dionysius, x. 58-59; Livy iii. 35.
^ Livy iii. 36
^ ¹ ² Dionysius, x. 59-60
^ Livy, iii. 37
^ Cornell, p.291-292
^ Livy, iii. 38
^ Dionysius, xi. 2-3
^ Livy, iii. 39–41
^ Dionysius, xi. 4–21
^ Livy, iii. 41–43
^ Dionysius, xi. 22–27
^ Livy, iii. 44–48 סיפור ורגיניה
^ Dionysius, xi. 28–37 סיפור ורגיניה
^ ¹ ² Livy iii. 58
^ Dionisius xi. 46
^ Livy, iii. 49–58 השתלשלות האירועים בסוף הדקמווירט השני

[1] Decemviri, In Encyclopædia Britannica 7 (11th ed.). Cambridge University Press, 1911

[הערה_מספר_20170902143249:0-2] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ Smith, vol. I, p. 767

[3] Livy ii. 16

[4] Dionysius v. 40

[5] Cornell, p.144

[6] Livy, ii. 16, 21

[הערה_מספר_20170902143249:1-7] ¹ ² Livy, iii. 35, 40, 58

[הערה_מספר_20170902143249:2-8] ¹ ² Dionysius, xi. 7–11

[9] Smith, vol. I, p. 765-767

[10] The Oxford classical dictionary

[11] מיכאל אבי-יונה וישׂראל שצמן, "אנציקלופדיה של העולם הקלאסי"

[12] Cornell, (Index) p.495

[13] Cancik & Schneider, vol. 3, p. 391

[הערה1-14] ¹ ² Dionisius xi. 49

[15] Livy iii. 35

[16] Livy, iii. 31–33

[17] Dionysius, x. 51–57

[18] Livy iii. 33

[19] Dionysius, x. 58

[20] Dionysius, x. 58-59; Livy iii. 35.

[21] Livy iii. 36

[הערה_מספר_20170902143249:3-22] ¹ ² Dionysius, x. 59-60

[23] Livy, iii. 37

[24] Cornell, p.291-292

[25] Livy, iii. 38

[26] Dionysius, xi. 2-3

[27] Livy, iii. 39–41

[28] Dionysius, xi. 4–21

[29] Livy, iii. 41–43

[30] Dionysius, xi. 22–27

[31] Livy, iii. 44–48 סיפור ורגיניה

[32] Dionysius, xi. 28–37 סיפור ורגיניה

[הערה_מספר_20170902143249:4-33] ¹ ² Livy iii. 58

[34] Dionisius xi. 46

[35] Livy, iii. 49–58 השתלשלות האירועים בסוף הדקמווירט השני

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]