אקורדיון

אקורדיון
סיווג	קורדופוניים
קבוצה	כלי מפוח, כלי מקלדת
נגנים	נגני אקורדיון (בעברית: מפוחונאים)

אָקוֹרְדִּיּוֹן (לעיתים גַּרְמוֹשְׁקָה, ולפי האקדמיה ללשון העברית מַפּוּחוֹן בעברית^[1]) הוא כלי נגינה ממשפחת כלי המקלדת.

תיאור ומבנה האקורדיון

האקורדיון מורכב ממפוח המחובר לשתי מסגרות מלבניות; הצליל מופק על ידי מתיחת או כיווץ המפוח על ידי הנגן. זרם האוויר שנוצר בעת הפעלת המפוח מרטיט עלים – לשוניות מתכת המפיקות את הצליל (הלשוניות מקובעות בקצה אחד וחופשיות בקצה השני, כמו סרגל המוחזק בקצה שולחן, כך שחלקו באוויר).

לאקורדיון קבוצת כפתורים (מקלדת) בכל צד. בסוג המוכר ביותר של אקורדיונים, הכפתורים המופעלים ביד ימין של הנגן נראים כמקלדת פסנתר והטונאליות שלה זהה לזו של הפסנתר. הכפתורים המופעלים ביד שמאל משמשים כליווי בדרך כלל. שתי השורות האורכיות הקרובות למפוח מפיקות צליל בס מלווה. הטונאליות שלהן מושתתת על מעגל קווינטות עם עליה בכיוון מעלה, לאורך השורה. בשלוש השורות האורכיות הבאות, כל כפתור מפיק צליל אקורד. הכפתור הסמוך לכפתור הבס הוא אקורד המז'ור, כפתור אחריו בשורה הרוחבית – מינור ואחריו ספט־אקורד. באקורדיונים גדולים יותר, קיימת שורה אורכית נוספת בה הכפתורים מפיקים אקורד ספט־מוקטן. גם כפתורי האקורדים בנויים במעגל קווינטות כלפי מעלה, כל שורה רוחבית והבס שלה.

הן במקלדת "הפסנתרנית" הן במקלדת הליווי ישנם רגיסטרים לגיוון הצלילים. פעולת הרגיסטרים מבוססת על הפרדה או צירוף של מערכות הלשוניות של הטונים השונים, בדומה לעוגב והרמוניום. באקורדיונים משוכללים קיימות ארבע מערכות של לשוניות במקלדת הימנית, שלוש אוקטבות ומערכת נוספת של צליל "מזויף" כדי להשיג אפקט ויברציה בצירוף לשונית של הצליל המכוון ה"נכון". צליל זה אופייני במוזיקה העממית האירית וכן במוזט הצרפתי.

במקלדת הליווי עקרון הרגיסטרים דומה. האוקטבות הגבוהות יותר מאפשרות להרחיב את מגוון הנגינה במקלדת זו לתפקידים מלודיים וסולניים בליווי של מקלדת ימין, ולא רק כליווי בס ואקורדים. גם שם, מספר מערכות הלשוניות עולה ככל שהכלי משוכלל ומקצועי יותר. בשנת 1953 הוצג לראשונה אקורדיון "Free-bass", עם מערכת טונאלית מלאה במקלדת יד שמאל. מעתה היה ניתן לנגן ביד שמאל סולמות ברצף של 3–4 אוקטבות. המעבר בין המערכות ה"קונבנציונלית" – בס ואקורדים – והטונאלית נעשה בלחיצת כפתור, בדומה למעבר בין הרגיסטרים. תוספת זו, המותקנת כיום ברוב הדגמים המשוכללים, תרמה רבות להרחבת הרפרטואר הן של העיבודים הן של המוזיקה המקורית לאקורדיון.

בגרסה נוספת של האקורדיון, שתי המקלדות מופעלות באמצעות כפתורים. הטונאליות של המקלדת הימנית שונה מזו המסורתית של פסנתר. המנגן מפעיל רוב הזמן ארבע אצבעות ופחות את האגודל. השיטה של רצף הטונים במקלדת הכפתורים מאפשרת הגשמה קלה יותר של מעברים מהירים, מרווחים גדולים ורצפים כרומטיים.

כלי נוסף במשפחת האקורדיונים, בַּנְדוֹנֵאוֹ֫ן, מקורו בגרמניה אך עד מהרה נפוץ בארגנטינה, שם נוצרה מוזיקת הטנגו והוא הכלי המייצג אותה. בנדונאון מורכב משתי מערכות מקלדת כפתורים, אחת בכל צד של המפוח. זרם האוויר מפעיל לשוניות שונות המפיקות טונים שונים, בדחיקת המפוח ובמתיחתו. המקלדת המופעלת בידו השמאלית של הנגן, מפיקה טונים בודדים בכל כפתור ועל הנגן להרכיב את האקורדים המתאימים, שלא כמו באקורדיון, שבו כפתורי האקורדים מפיקים אקורדים "מוכנים".

היסטוריה

קיריל דמיאן (אנ'), יליד טרנסילבניה, רשם פטנט על האקורדיון הראשון ב-1829 בווינה, אם כי מכשיר דומה הומצא בברלין כמה שנים קודם לכן. מאז עבר האקורדיון שיפורים ותוספות עד למוצר המוכר כיום.

כיום מיוצרים אקורדיונים בעיקר בארצות אירופה. החברות המובילות במומחיות ייצור הכלי הן ברובן מאיטליה. הידועות שבהן: בוגארי, אקסלסיור, ויקטוריה, פיגיני, סקנדלי, סטימו סופראני ופאולו סופראני. חלקן חולקות את הייצור והשיווק עם ארצות הברית, כמו אקסלסיור ובל. יצרן אקורדיונים גדול נוסף, הונר (Hohner) פעיל בגרמניה מאז אמצע המאה ה־19. עם הקמתו ייצר מפוחיות פה בלבד, ובהמשך עבר גם לאקורדיונים.

נגני אקורדיון משתלבים בביצוע מוזיקה קלאסית, מוזיקה קלאסית קלה, ג'אז ומוזיקה אתנית בכל רחבי העולם, באופן שחוצה תרבויות ומסורות אתניות.

מבין המלחינים שכתבו לאקורדיון (ככלי סולן ובשילוב עם יצירות תזמורתיות) ניתן למנות את שוסטקוביץ (סוויטה לתזמורת טיילת מ-1956, ממנה לקוח הוולס המפורסם), פאול הינדמית (מוזיקה קאמרית מס' 1, מ-1921), אלבן ברג (וויצק, מ-1922), קורט וייל (אופרה בגרוש, מ-1928), פייטרו פרוסיני (3 רפסודיות ועוד מגוון רחב של קטעים קצרים לאקורדיון סולן, בשנות ה־30–40 של המאה העשרים), דריוס מיו (פרליוד ופוסטליוד, מ-1946), וצלב טרויאן (קונצ'רטו לאקורדיון ותזמורת מ-1959), פול קרסטון (קונצ'רטו לאקורדיון ותזמורת, מ-1960), מרק לברי (רפסודיה ישראלית לאקורדיון ותזמורת, מ-1963), שאול בוסתן (קונצ'רטו לאקורדיון ומנדולינה בליווי אנסמבל נשיפה ומיתרים, מ-2010) ויואב תלמי (אלגיה לכלי מיתר, טימפני ואקורדיון "הרהורים על דכאו", מ-1996).

המבצעים הבולטים בעולם בתחום האקורדיון: מוגנס אלגארד (1935–1995) בדנמרק; רישאר גליאנו ולודוביק בייאר בצרפת; גרבסיו מרקוסיניורי (1927–2013), סימונה זנקיני, רומרו בנאטאלי, ג'אני קוסצ'יה ופיאטרו רופי באיטליה; ברטקו ביביץ' וסנדרה מילושביץ' בסלובניה ובסרביה, בהתאמה; קסניה סידורובה בלטביה; הווארד סוונדסרוד בנורווגיה; פיטר סואבה, טוני דאנון (1924–2011) ופרנק מרוקו (1931–2012) בארצות הברית; גרייסון מאיספילד בניו זילנד; יאסוהירו קובאיאשי ("קובה") ביפן; אמיל קרויטור ומריאן מקסיקנו ברומניה; יורי שישקין ברוסיה ואלכסנדר חרושטביץ' באוקראינה; אלכסנדרו סילי במולדובה ורבים בברית המועצות לשעבר, שם מסורת האקורדיון היא רבת שנים ובין הנגנים רבים בוגרי אקדמיות למוזיקה, עם קתדרות להתמקצעות באקורדיון. אמן הבנדונאון הארגנטינאי אסטור פיאצולה (1921–1992) הביא את נגינת הסוגה העממית לכלל המרחב של אמנות המוזיקה ולאולמות הקונצרטים. דרך הרמה הגבוהה של נגינתו, סגנונו הייחודי ויצירות שכתב, הוא הציג לעולם המוזיקה את הטנגו הן בלבוש אתני עממי והן בגרסה הקלאסית, בשיתוף כלים נוספים - עד לתזמורת סימפונית.

בישראל

בישראל מסורת האקורדיון נעה עם השנים בין מוזיקה עממית, ליווי מחולות עַם, זמרים ולהקות זמר ובין ביטויו ככלי מוזיקלי אמנותי קלאסי ומגוון. הוא היה הכלי המרכזי לליווי שירה, מתקופת היישוב ועד לאמצע שנות השישים, כפי שזה התבטא בקרב הלהקות הצבאיות והמשיך בגלגולן האזרחי בצל ירוק והתרנגולים. למרות היותו כלי כבד יחסית שלא קל להיסחב איתו (משקלו עם הנרתיק יכול להגיע לעשרה קילוגרם), הוא הפך לפופולרי בזכות הצליל החזק שניתן להפיק ממנו, ללא שימוש באמצעי הגברה, ויכולתו ליצור הרמוניות מורכבות. עמודי התווך באמנות הנגינה, העיבוד והכתיבה לאקורדיון בישראל, הם יהודה אופנהיימר (1925–2012), משה אושרוביץ, תובל פטר, עמי גלעד, אתי תבל, עומר מאיר ולבר, ניקה קושניר, ינוש הורויץ שאול בוסתן ואמיל אייבינדר. חלקם העמידו תלמידים רבים ומבצעים בזכות עצמם.

ב-1963 חיבר המלחין הישראלי מרק לברי יצירה לאקורדיון בליווי תזמורת סימפונית ("רפסודיה ישראלית") עבור יהודה אופנהיימר. היצירה בוצעה על ידי אופנהיימר בישראל ובאירופה.

אמני אקורדיון מהמובילים בעולם נוהגים להופיע בישראל דרך קבע. אסטור פיאצולה הופיע עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. במשך שנים, רישאר גליאנו וקסנייה סידורובה (אנ'), הופיעו כסולנים בליווי תזמורת נתניה הקאמרית הקיבוצית.

ב-2000 קמה באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים, ביזמתו של אמיל אייבינדר, קתדרה למוזיקה עממית וקלאסית בה האקורדיון הוא כלי מוביל. כמו כן, קיימים בישראל מספר הרכבים, חלקם בהשתתפות אקורדיונים וחלקם על טהרת האקורדיון. הבולטים ביניהם הם תזמורת הבוסתנאים,^[2] אותה ייסד שוקי מדנס ובהנהלתו המוזיקלית של מנצחה, אורי חודורוב; ותזמורת האקורדיונים של באר שבע, אותה ייסד ויקטור דרנבוים.

הסרט "ימי האקורדיון" שואל בעזרת חומרי ארכיון ומוזיקאים ותיקים האם משמיע האקורדיון את אקורד הסיום שלו בישראל; משוחזרים צלילי האקורדיון שליוו את החלוצים, את הצ'יזבטרון, בצל ירוק, התרנגולים והלהקות הצבאיות והשירים שהתנגנו ברדיו בעשורים הראשונים של המדינה. הסרט מציג את המוזיקאים שעלו מברית המועצות ותרומתם לתרבות הישראלית כמורים וכנגנים. הצד הטכני של הכלי נחשף בעזרת מתקן אקורדיונים ואנשי הייטק המשדרגים אותו.

הקומיקאי והשחקן שלמה בראבא ידוע בדמות יאצק המלווה בנגינה קצרה של אקורדיון, בדרך כלל בצורה פארודית על החלוצים ובוני הארץ.