ארתור לוריא
ארתור לוריא (Arthur Lourie; 10 במרץ 1903 – 4 באוקטובר 1978) היה מנהיג ציוני ודיפלומט.
 | |||||||
| כשגריר ישראל לבריטניה, 1959 | |||||||
| לידה |
10 במרץ 1903 יוהנסבורג, דרום אפריקה | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
4 באוקטובר 1978 (בגיל 75) ירושלים, ישראל | ||||||
| מקום קבורה |
הר המנוחות  | ||||||
| |||||||
| |||||||
  | |||||||
קורות חיים
עריכה
ארתור לוריא נולד ביוהנסבורג שבדרום אפריקה בשנת 1903, בן להורים עשירים שהיגרו מליטא, במשפחה ציונית ידועה.[1] לאחר שסיים את לימודי התיכוניים ב-King Edward VII. School בעירו, למד משפטים באוניברסיטת קייפטאון, ולאחר מכן השתלם במשפטים באוניברסיטת הרווארד והוסמך כעורך דין. מ-1927 עד 1933 עבד כעורך דין ביוהנסבורג, ובאותה עת שימש כמרצה למשפטים באחת מאוניברסיטאות דרום אפריקה. בשנת 1932 נבחר לנשיא ההסתדרות הציונית ביוהנסבורג. בשנים 1933–1940 שירת כאיש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בתפקיד הנציג המדיני של הסוכנות בלונדון.
בשנת 1940, בימי מלחמת העולם השנייה, היה בארצות הברית ושימש עד לשנת 1946 כמזכיר ועד החירום של ציוני אמריקה (American Zionist Emergency Council) בניו יורק – גוף שהוקם על ידי ההנהלה הציונית בדצמבר 1939, זמן לא רב לאחר פרוץ המלחמה, נוכח האפשרות של הגבלת פעילותה של ההנהלה הציונית בלונדון ובירושלים עקב המלחמה.
לוריא היה מבין המנהיגים הציונים הראשונים שנודע להם על דבר הפתרון הסופי – ההשמדה הטוטאלית של יהודי אירופה על ידי הנאצים – כאשר ב-11 בפברואר 1942 שיגר אליו ריכרד ליכטהיים, נציג הסוכנות היהודית בשווייץ איגרת שבה מסר לו על מצבם ההולך ומחמיר של יהודי אירופה ותיאר את גורלם בנימה של ייאוש, בכותבו כי ככל שהמלחמה תימשך, "ברור כי מספר הקורבנות היהודים ילך ויגדל" וסיים: "מתינו בסופה של מלחמה זו לא ימנו אלפים או מאות אלפים, כי אם מיליונים אחדים". לוריא מצִדו התרשם כי יהודי ארצות הברית והציבור האמריקאי לא יפעלו רבות להצלת יהודי אירופה. ב-25 בספטמבר 1942 כתב לליכטהיים: "למרבה הצער לא חלה כאן התעוררות של ממש במצפון הציבור ביחס לנושא זה... נפוצים בוודאי מידע מסוים ותחושה של אימה וחוסר אונים לנוכח האסון, אך במה שנוגע לכלל הציבור האמריקאי – הרי אף שמפעם לפעם מתפרסמות ידיעות הדנות בגירוש ובטבח, העניין כולו רחוק מעיניו, ההתעניינות מתרכזת, אולי באורח בלתי נמנע במאורעות הקרובים לו יותר". לוריא הוסיף וכתב לליכטהיים כי תמונת מצב יהודי אירופה שתיאר ליכטהיים "היא בגדר לא-תיאמן" וכי איגרתו של ליכטהיים הותירה אצלו "תחושה של יאוש כמעט מוחלט".
לאחר תום המלחמה וייסוד האו"ם נתמנה לוריא בשנת 1946 למנהל המשרד לענייני האו"ם של הסוכנות היהודית. לאחר הקמת מדינת ישראל כיהן לוריא בשנים 1948–1953 כקונסול ישראל בניו יורק. כאשר נתקבלה מדינת ישראל לאו"ם בשנת 1949, הוא נתמנה בנוסף לתפקידו כקונסול להיות סגן ראש משלחת ישראל לאו"ם. בשנים 1954 עד 1957 היה סגן המנהל הכללי של משרד החוץ. בשנים 1957–1960 כיהן כשגריר ישראל בקנדה, ומ-1960 עד 1965 היה שגריר ישראל בלונדון, לאחר מכן היה המשנה למנכ"ל משרד החוץ, ומ-1969 ועד מותו כיהן כשגריר מיוחד וכיועץ מדיני לשר החוץ.
בשנת 1926 נישא לקלרה רות צ'ייס, בתו של אדוארד מקס צ'ייס, סוחר ונדבן יהודי-אמריקאי ממנצ'סטר שבניו המפשייר, ארצות הברית.
בנם דניאל נורמן לוריא היה מחנך וספרן בארצות הברית.[2]
אחיו נורמן לוריא היה מפיק סרטים, שייסד בירושלים את החברה הארץ-ישראלית לסרטים.
ארתור לוריא נפטר בירושלים בשנת 1978 לאחר מחלה קצרה, בן 75 במותו. נקבר בהר המנוחות.[3]
קישורים חיצוניים
עריכה
- ארתור לוריא מונה שגריר בקנדה, דבר, 2 באוגוסט 1957
- לוריא – ציר באוטבה; דרום – ציר בבלגרד, הצופה, 2 באוגוסט 1957
- ארתור לוריא שגריר ישראל בבריטניה, דבר, 1 בדצמבר 1959
- אושר מינוי א. לוריא כשגריר ישראל בבריטניה, חרות, 1 בדצמבר 1959
- מת ארתור לוריא, דבר, 5 באוקטובר 1978
הערות שוליים
עריכה