הפתרון הסופי

הפתרון הסופי של שאלת היהודים (בגרמנית: Endlösung der Judenfrage, הידוע בקיצור כ"פתרון הסופי") הוא השם שנתנה גרמניה הנאצית להשמדת העם היהודי שבוצעה במהלך השואה בתקופת מלחמת העולם השנייה.

הכניסה למחנה ההשמדה אושוויץ, עם השלט "העבודה משחררת"

לפי אומדנים שערכו היסטוריונים, נרצחו במחנות ההשמדה כ-3.5 מיליון יהודים. כ-1.5 מיליון נוספים הומתו ברציחות המוניות בידי האיינזצגרופן, וכמיליון יהודים מתו בגטאות ובצעדות המוות מרעב, מתשישות וממחלות.

טרם "הפתרון הסופי"

עד כיבוש פולין, מדיניות הנאצים כלפי היהודים הייתה של "אריזציה" - דחיקתם להגר אל מחוץ לגרמניה באמצעות פגיעה כלכלית והעברת רכושם בהדרגה לידיים אריות. לאחר כיבוש פולין, מצאו עצמם הגרמנים כשתחת שליטתם נמצאים מיליוני יהודים, ומדיניות זו לא הייתה יעילה מספיק לדידם.

הסכם העברה

ערך מורחב – הסכם העברה

הסכם העברה ("טרנספר") היה הסכם שנחתם ב-25 באוגוסט 1933 בין השלטונות הנאציים לבין הסוכנות היהודית. מטרת ההסכם הייתה לאפשר ליהודי גרמניה למכור נכסי דלא ניידי, טובין ורכוש אחר, הנמצאים בבעלותם בשטחים שתחת שלטון גרמניה הנאצית, וזאת טרם יופקע בידי השלטונות, להעביר את תמורת המכירה לארץ ישראל בסחורות שנרכשו בגרמניה והפדיון ממכירתן בארץ ישיב לעולים מקרב יהודי גרמניה חלק מהונם ויקל על קליטם. נחתם בשנת 1933 כתוצאה ממפגש אינטרסים בין השלטון הנאצי, שהיה מעוניין ביציאתם של יהודים מגרמניה; המוסדות הציוניים, שרצו להגדיל את מספרם של היהודים בארץ ישראל; יהודים תושבי גרמניה, שרצו להציל חלק מרכושם לפני הפקעתו על ידי השלטונות; ושלטונות המנדט הבריטי, שהיו מעוניינים בהשקעות הון בפלשתינה-א"י.

תוכנית לובלין

ערך מורחב – תוכנית לובלין

הנאצים הגו תוכנית להגלות את היהודים ולבודד אותם, ובמקומם להביא אוכלוסיות אריות ממזרח אירופה. לאחר הסכם שנחתם ב-28 בספטמבר 1938 בין גרמניה הנאצית לברית המועצות לפיו יקבלו הסובייטים את ליטא, הוחלט כי היעד להגליית היהודים יהיה באזור לובלין שבפולין, שם תוקם 'שמורה' יהודית. הנאצים ערכו ניסויים בהקמת שמורה שכזו, אך לבסוף נטשו את הניסיון מאחר שהתברר שאין שם די שטח כדי לאכלס את כל היהודים.

תוכנית מדגסקר

ערך מורחב – תוכנית מדגסקר

לאחר נטישת תוכנית לובלין, ועקב תוכניתו של היטלר לכבוש את צרפת ובריטניה, עלה בקרב הנאצים פתרון אפשרי נוסף ל'בעיית היהודים' - הגליה לאי מדגסקר שביבשת אפריקה, שהיה אז מושבה של צרפת. פתרון זה לא היה המצאה נאצית, והוא הוצע עוד קודם לכן בידי אנטישמים בריטים, ואף נבחן בידי משלחת פולנית שקיבלה את אישורה של ממשלת צרפת. בסופו של דבר, בעקבות חוסר הצלחתם של הנאצים לנצח את הבריטים, נטשו הנאצים אף את התוכנית הזו.

ועידת ואנזה

ערך מורחב – ועידת ואנזה

מספרי היהודים בארצות השונות על פי הוועידה

ב־31 ביולי 1941 שלח הרמן גרינג מכתב לריינהרד היידריך, היינריך הימלר וה-SS שבו הורה להם להכין תוכנית עבור הפתרון הסופי של השאלה היהודית. יש הרואים במכתב זה את ההוראה הראשונה להשמדת היהודים, וסבורים כי מקורה בפקודה בעל-פה שקיבל גרינג מהיטלר. לשון הפקודה:

אני פוקד עליכם לשלוח לי בהקדם תוכנית כוללת הנוגעת לאמצעים הארגוניים, המעשיים והחומריים הנדרשים לביצוע כל ההכנות הדרושות לפתרון הסופי של הבעיה היהודית בכל אותם שטחים באירופה הנמצאים תחת השפעה גרמנית.

ההחלטה על צורת יישום הפתרון הסופי – התוכנית להשמדת העם היהודי בשטחי הכיבוש של גרמניה הנאצית, התקבלה בוועידה שהתקיימה ב-20 בינואר 1942 ב"וילה ואנזה" בברלין. לוועידה, בראשות ריינהרד היידריך, כונסו פקידים ראשיים של המשטר הנאצי במטרה ליישר קו בין המוסדות השונים בנוגע להגדרת הסמכויות וחלוקת התפקידים בביצועו של הפתרון הסופי של השאלה היהודית. בוועידה הוכרזו באופן ישיר וענייני פעולות אלימות כגון עיקור כפוי של בני תערובת (כפי שמוגדרים בחוקי נירנברג), שימוש ביהודים בעבודות פרך וטבח יהודים באופן ישיר ועקיף (דרך "התמעטות טבעית" כתוצאה מעבודות פרך).

תוכן הוועידה יועד להישמר בסוד, מה שניתן ללמוד גם משפת הקוד בה השתמש אדולף אייכמן כשסיכם את פרוטוקול הוועידה — שפת קוד אשר החליפה מושגים "רגישים" (אלימים, מפלילים) במושגים נייטרליים. עם זאת, הפרוטוקול מהווה עדות כתובה נדירה למדיניות רצח העם של ממשלת גרמניה הנאצית. עדותו של אדולף אייכמן במהלך משפטו בישראל, מגלה שבוועידה התנהלו דיונים (שהושמטו מהפרוטוקול) אשר היו כנים ובוטים אף יותר מהמצטייר בפרוטוקול.

אף על פי שבפועל, הנאצים רצחו יהודים גם לפני ועידת ואנזה וההחלטות לגבי פעולות אלימות נעשו על ידי אדולף היטלר, הוועידה נחשבת לנקודת מפנה, מכיוון שהיוותה הצהרה והתוויית דרך ברורה להשמדת היהודים, כמדיניות רשמית של ההנהגה הנאצית.

פעולות ההשמדה

משפחות יהודיות ברציף הרכבת למחנה ההשמדה טרבלינקה, 1942, במסגרת מבצע ריינהרד

משאית כדוגמת משאיות הגז ששימשו במחנה ההשמדה חלמנו (נמצאה בקולו, ב-1945)

עוד לפני ההחלטה על מעבר למדיניות השמדת היהודים, צברו הנאצים ניסיון במעשי רצח המוני בתוכנית T4 בה הנאצים רצחו 80,000 חולי נפש ולוקים בשכלם גרמנים, בין היתר באמצעות שימוש בגז. הממונים על ביצוע הרצח היו האס אס ומנהיגו היינריך הימלר באמצעות "המשרד הראשי לביטחון הרייך". הנאצים ביקשו להעתיק את הניסיון והידע שנצבר במעשי רצח המוניים למעשי רצח נוספים כלפי יהודים, צוענים וקבוצות נוספות.

באוקטובר 2015 נחשף כי מבצר קולומב השוכן בפוזנן היה למעשה מחנה ההשמדה הראשון של גרמניה הנאצית שבו נעשה שימוש ראשון בתאי גזים לצורך חיסול המוני בשנת 1939. בוצע במקום רצח שיטתי של חולי נפש, לוחמי התנגדות מקומיים, אקדמאים, אנשי רוח ואינטליגנציה וכל מי שנתפש כאיום על ידי הנאצים. מעל ל-5,000 מטופלים פסיכיאטרים נרצחו במחנה זה בגז. רק שלוש שנים לאחר מכן, ב-1942, הפכה שיטת החיסול של יהודים בתאי גזים למדיניות של הרייך השלישי, והפעילות במחנה בפוזנן הופסקה. שני תאי הגזים שהיו במחנה הוסבו לתאי כליאה, זאת מכיוון שההשמדה בגז הפכה ליעילה יותר במכונת השמדה הנאצית, במחנה אושוויץ ודומיו.

למן תחילת המלחמה צברו הנאצים ניסיון בהמתת בני-אדם בשיטות שונות: בתחילה הומתו בודדים – בתלייה, בירי, בהכאה ובדרכים נוספות. החל ממבצע ברברוסה, שיש הרואים בו את ראשית הפתרון הסופי, החלו האיינזצגרופן וגדודים מהוורמאכט להשמיד קהילות יהודיות באמצעות רצח המונים בבורות ירי. באופן זה הומתו בין היתר בני קהילת קייב (בבאבי יאר), בני קהילת וילנה (בפונאר) ועוד.

ואולם, הנאצים הגיעו להכרה שהשיטה איננה יעילה, בזבזנית מבחינת תחמושת, ומפריעה לחיילים הגרמנים בגלל המפגש מקרוב עם הקורבנות. על כן, כאמצעי עיקרי להשמדה המונית, הכניסו הנאצים לשימוש מאז שנת 1941, אמצעי הריגה באמצעות גז – שיטה שהלכה והשתכללה במרוצת הזמן. עם זאת, באתרים אחדים, המשיכו הנאצים לעשות שימוש בשיטת הירי לבורות עד סיומה של המלחמה. לבסוף פותחה שיטה נוספת להשמדה: המתה במשאיות גז. בשיטה זו, היו היהודים נדחסים למשאיות אטומות, שלתא הנוסעים שלהן חובר צינור המפלט של המנוע; כאשר החלה המשאית לנסוע, הוזרם גז פחמן חד-חמצני מצינור המפלט לתא בו נכלאו היהודים והם נחנקו למוות. בתום הנסיעה פתחו את תא המטען, והשליכו את הגופות לקברי המונים שהוכנו מראש.

בחודש דצמבר 1941 החל לפעול במערב פולין ראשון מחנות ההשמדה – מחנה חלמנו. שיטת ההשמדה הנפוצה במחנה הייתה הרעלה בגזי שרפה. הקמת מחנה ההשמדה חלמנו היוותה קפיצת מדרגה בשלבי התפתחות הפתרון הסופי, שכן הייתה זו הפעם ראשונה שבה בוצעה ההשמדה במקום קבוע, וכן הפעם הראשונה שבה הוקם צוות מיוחד שהיה אחראי על שריפת הגופות.

הממונים על ביצוע הרצח, האס אס ומנהיגו היינריך הימלר באמצעות "המשרד הראשי לביטחון הרייך", הרחיבו את היקף ההשמדה במחנות משמעותית עם "מבצע ריינהרד", שנקרא על שם ריינהרד היידריך, מפקד הגסטאפו שנהרג בהתנקשות ב-1942 על ידי אנשי המחתרת הצ'כית. במסגרת המבצע הוקמו שלושת מחנות ההשמדה טרבלינקה, סוביבור ובלז'ץ, שמטרתם הייתה השמדה בלבד. התגוררו בהם קציני אס אס, וכמה מאות אסירים ששימשו כזונדרקומנדו, שתפקידם היה לרוקן את תאי הגזים לאחר ההשמדה, ובחלק גדול מן המקרים להביא את הגופות למשרפה. בטרבלינקה, למשל, שהוקם במחסה היער ובכך נותר סודי יחסית בזמן המלחמה, נרצחו כ-800 אלף איש, רובם הגדול יהודים. למעשה, טרבלינקה, בניגוד למחנות אחרים, הוגדר כמחנה השמדה לעם היהודי בלבד. הרכבות הובילו מן הכפרים, במזרח אירופה בעיקר, היישר אל המחנה. המובלים התבקשו לכתוב את שמותיהם על המזוודות באמתלה שישובו לראות את חפציהם - וכך לא ידעו הקורבנות שדרכם אינה אלא הדרך אל המוות. תוך שעות ספורות, נותרו ממשלוח שלם של אנשים ערימות אפר בלבד.

לאחר מכן, הוקם מחנה ההשמדה הגדול ביותר - מחנה אושוויץ. בסוף שנת 1942, כאשר מרבית יהודי הגנרלגוברנמן (בתרגום לעברית - המנהל הכללי; השטח הפולני שהיה נתון תחת כיבוש גרמני; מרבית יהודי פולין חיו בשטח זה) הושמדו, הוחלט על מקום מרכזי שבו יושמדו יתר יהודי אירופה. אושוויץ-בירקנאו היה ממוקם במרכז היבשת, והיה גדול דיו לאכלס אסירים רבים. אושוויץ שימש כמחנה עבודה, ובכניסה אליו הכתובת הידועה - "העבודה משחררת", ואילו בירקנאו (הקרוי גם אושוויץ 2), המצוי בקרבת מקום, שימש כמחנה השמדה. אסירים באושוויץ היו נשלחים תוך חודשים ספורים למותם בבירקנאו. בירקנאו יכול היה לאכלס כ-100 אלף אסירים בו זמנית, והיו בו חמישה מבנים של משרפות ותאי גזים. בכל יום התבצעו מספר סבבים של השמדה. כל סבב כזה יכול להכיל כעשרת אלפים קורבנות. הגז בתאי הגזים היה ציקלון בה, ותוך פחות מעשרים דקות הוא היה חונק למוות את כל הקורבנות. לאחר מכן, היו הזונדרקומנדו שורפים את הגופות.

אושוויץ, יותר מכל מחנה השמדה אחר, הפך לסמל לפתרון הסופי של השמדת היהודים. נרצחו בו כמיליון וחצי אסירים, חלקם הגדול יהודים.

הנאצים התחילו להשמיד את יהודי סלובקיה, קרואטיה ואת יהודי פולין ששרדו. האחראי למבצע היה הימלר. ב־4 בנובמבר 1942 דיווח הימלר על סיום המבצע, והמשלוחים מארצות אלה פסקו כמעט לחלוטין. יהדות פולין הושמדה כמעט כולה. מגטו ורשה נשלחו להשמדה 6,000 איש מדי יום. היודנראטים היו אחראים לאספקת רשימות היהודים המיועדים למשלוח. במשך 10 שבועות נשלחו מגטו ורשה 301 אלף יהודים להשמדה.

המבצע השני כלל את מערב אירופה ומרכזה, ובראשו עמד אדולף אייכמן. המבצע החל בצרפת, ביוני 1942. תוך חודשיים נשלחו מצרפת 25 אלף יהודים למחנות ההשמדה. משם עברה ההשמדה להולנד, שממנה נשלחו למחנות 110,000 יהודים, מהם נותרו בחיים 6,000 בלבד. עד אמצע 1943 הושמד שליש מהיהודים.

בארצות שבהן פיקח אייכמן על ההשמדה נשלחו היהודים ישירות למחנות ההשמדה, ללא תחנות מעבר. מתוך 6 מיליון יהודים הומתו 3.5 מיליון בתאי הגזים. פלישתו של הצבא האדום הסובייטי הצליחה לבלום את מכונת ההשמדה של אייכמן. כאשר הגרמנים פתחו בנסיגתם, הם הוציאו את היהודים שנותרו במחנות ההשמדה והובילו אותם ב"צעדות מוות", שבהן נאלצו היהודים לצעוד מאות קילומטרים לעבר גרמניה, ומי שנפלו מעייפות נורו למוות. מאות אלפי יהודים מצאו את מותם בצעדות אלה.

ביצועה של ההשמדה התנגש לא פעם עם האינטרס של הצבא, אך ההשמדה זכתה לקדימות מלאה. האס אס לא התחשב בצבא ובמאמץ המלחמתי, וגם כשבעלות הברית החלו להתקדם ומצבה של גרמניה החמיר, בשנים 1943–1944, עדיין ניתנה עדיפות למשלוחי היהודים להשמדה ברכבות על פני משלוח אספקה לחזית. הגרמנים לא התחשבו בשיקול הכלכלי שבניצול היהודים ככוח עבודה בייצור התחמושת והבגדים לצבא, והאידאולוגיה של השמדתם הכריעה.

עם תחילת הביצוע של מעשי המוות, גבר הטרור בגטאות, והגרמנים יצרו אשליה שהצייתנים ומשתפי הפעולה יינצלו. הרצח התעשייתי היה בבחינת דה-הומניזציה של היהודים. במסמכים הרשמיים דובר, לדוגמה, על משלוח של 600 אלף טון של יהודים. ההשמדה נעשתה במכניות יבשה ולכאורה ללא מעורבות רגשית של שנאה.

העברת היהודים למחנות ההשמדה

ערך מורחב – מחנה השמדה

גדר במחנה ההשמדה בירקנאו

ילדים מגורשים לחלמנו

העברת היהודים למחנות ההשמדה התבצעה בדרך כלל ברכבות משא, כשהם דחוסים בקרונות בקר. הם נדחסו לקרונות בעמידה, ללא מים ומזון, בתנאי מחנק, לעיתים למשך כמה ימים. יהודים רבים, בעיקר הזקנים והחולים, נפטרו במהלך המסע אל מחנה ההשמדה. תחנות הרכבת הוסוו כתחנות אזרחיות, בעזרת שלטים כמו "מזנון" ו"חדרי המתנה".

אלו שנותרו בחיים מן המסע הורדו מהרכבת, ועברו סלקציה – מי לעבודה ומי לתאי הגזים. נאמר להם שהם נלקחים למקלחות לחיטוי. לעיתים ליוותה תזמורת של אסירים את צעדת היהודים אל המקלחות. הם הופשטו מבגדיהם, גברים ונשים יחד, ונדחסו לתאי ה"מקלחת" האטומים. חפציהם היו עוברים מיון לשימוש הנאצים. לאחר שנחנקו למוות בגז רעיל (מסוג ציקלון בה), הוצאו הגופות בקרוניות אל חדרי השרפה (הקרמטוריום), לא לפני שנעקרו שיני הזהב מפיהם ושיערם נגזז לשימוש כמילוי למזרנים. העבודה נעשתה על ידי אסירים יהודים תחת פיקוחם של חיילי הגסטאפו.

היהודים שמוינו לעבודה עברו חיטוי במקלחות, שיערם גולח והם הולבשו בחליפות פסים, שהיו מדי האסירים. על זרועם של האסירים קועקע מספר זיהוי. באושוויץ פעלה מעבדתו של ד"ר יוזף מנגלה, שערך ניסויים באסירים, בעיקר בנשים, בתאומים ובגמדים.

דו"ח קורהר

דו"ח קורהר הוא מסמך המתעד התפתחויות במהלך השואה. הדו"ח נכתב על ידי המפקח הכללי של לשכת הסטטיסטיקה של ה-SS, ד"ר ריכרד קורהר, לפי פקודה של היינריך הימלר ב־18 בינואר 1943. הדו"ח המרכזי, שפורסם במרץ באותה שנה, סיכם את התקדמות הפתרון הסופי עד דצמבר 1942. דו"ח נוסף סיכם את הרבע הראשון של 1943. הימלר אישר את הדו"ח, אולם דרש מקורהר לשנות את הכינוי שניתן לרצח היהודים במסמך מהמילה "Sonderbehandlung" (בגרמנית: "טיפול מיוחד") למילה "durchgeschleust" (בתרגום מגרמנית: "עיבוד").

הדו"ח חישב שמתקופת עליית הנאצים לשלטון ועד סוף 1942, כ-4 מיליון יהודים לא היו עוד באירופה, מהם 1.5 מיליון היגרו ממנה וכ־2,454,000 נרצחו במחנות ההשמדה או על ידי האיינזצגרופן. הדו"ח מאשר שסביר כי המספרים נמוכים מדי שכן אינם כוללים את היהודים שמתו בתנאי הגטאות הקשים ובמחנות הריכוז. קורהר העריך שכ-6 מיליון יהודים נותרו באירופה.

אדולף אייכמן הודה בתקופת משפטו שהשתמש בדו"ח קורהר בתכנון המשך הפתרון הסופי וכן כדי לחשב את כמות הרכבות הדרושה להעביר את היהודים למחנות. הוא ציין שהעביר לקורהר את כל החומר הסודי שהיה לו על פי פקודה מפורשת. בחומר צוינו כל המשלוחים כפי שדווחו. לאחר המלחמה עבד קורהר במשרד האוצר בגרמניה המערבית וטען להגנתו שלא הבין את משמעות המספרים בדו"ח שלו. לבסוף הוא הועבר מתפקידו ב־1961.

לקריאה נוספת

• דניאל בלטמן, היטלר, הגרמנים והפתרון הסופי מאת איאן קרשו | לכוון לדעת הפיהרר, באתר הארץ, 27 באפריל 2011
• דו"ח קורהר, מסמכי נירנברג, NO 5192-4
• דניאלה אוסצקי-שטרן, שקיעת האלים: יוזף גבלס, התעמולה הנאצית והשמדת היהודים בשנה האחרונה של מלחמת העולם השנייה, תל אביב: מורשת, 2012.
• כריסטופר בראונינג, הדרך אל הפתרון הסופי: התפתחות המדיניות הנאצית כלפי היהודים ספטמבר 1939 – מרס 1942, ירושלים 2004.
• שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים, שנות ההשמדה: 1945-1939, ספרית אפקים, הוצאת עם עובד ויד ושם, 2009.
• אירית דובלון-קנבל, הדיפלומטיה של הפתרון הסופי : משרד החוץ הגרמני ויהודי גרמניה, 1933-1944. ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס - האוניברסיטה העברית, תשפ"ב 2022.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הפתרון הסופי בוויקישיתוף

• תחילת הפתרון הסופי, בתערוכת "פרקים בתולדות השואה", באתר יד ושם
• The Korherr Report, תרגום של דו"ח קורהר (באנגלית)
• דו"ח קורהר מתורגם לעברית, באתר יד ושם
• הפתרון הסופי, אסופת מאמרים בספרייה הווירטואלית של מט"ח
• דן מכמן, הפתרון הסופי של שאלת היהודים - התגבשותו ויישומו: מצב המחקר, באתר יד ושם
• כריסטופר בראונינג, המדיניות הנאצית: החלטות לקראת הפתרון הסופי, באתר יד ושם
• בוגדן מוזיאל, תהליך קבלת ההחלטות בדבר רצח יהודי הגנרלגוברנמן, באתר יד ושם
• מה ידעו רוב הגרמנים על מחנות הריכוז והפתרון הסופי? (באנגלית)
• אלון קפלן, מוסד הרייך למחקר ההיסטוריה של גרמניה החדשה וחקר הבעיה היהודית, באתר הארץ, 22 ביוני 2021
• סביבת למידה בנושא: מהלכי מלחמת העולם השנייה והפתרון הסופי, באתר יד ושם
• 80 שנה ל"פתרון הסופי", במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן, 29 ביוני 2021