בית הכנסת הגדול של בודפשט

בית הכנסת הגדול של בודפשט
Dohány utcai zsinagóga
מידע כללי
סוג	בית כנסת
מיקום	ארז'בטווארוש
מדינה	הונגריה
זרם	נאולוגי
רב בית הכנסת	רוברט פרליך
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה	1854–1859 (כ־5 שנים)
תאריך פתיחה רשמי	6 בספטמבר 1859
תאריך פירוק	3 בפברואר 1939
אדריכל	לודוויג פרסטר
סגנון אדריכלי	אדריכלות נאו-מורית
קואורדינטות	47°29′45″N 19°03′39″E / 47.4959°N 19.0607°E
	(למפת בודפשט רגילה) בית הכנסת הגדול של בודפשט

בית הכנסת הנאולוגי שברחוב דוהאן (בהונגרית: Dohány utcai Zsinagóga/Nagy Zsinagóga) שבבודפשט, הונגריה, הוא בית הכנסת הגדול ביותר ביבשת אירופה והחמישי בגודלו בעולם. בית כנסת זה, השייך לזרם הנאולוגי, פעיל למעלה מ-150 שנה, והתקיים בו טקס בר המצווה של תיאודור הרצל, שביתו שכן בסמוך.

כיום בית הכנסת הוא אחת האטרקציות התיירותיות הבולטות בבודפשט ומהווה חלק מקומפלקס שבו גם מוזיאון לתולדות יהודי העיר, בית קברות יהודי, ואתר הנצחה ל-564,500 יהודי הונגריה שנספו בשואה. פעילות הקהילה היהודית המקומית קטנה בצורה משמעותית עקב העלייה, ההגירה, וההתבוללות, וכך גם פעילות בית הכנסת.

היסטוריה

התיישבות היהודים בעיר פשט (שאוחדה עם בודה ואחרות כדי ליצור את בודפשט ב-1873) הוגבלה בראשיתה, בשלהי המאה ה-18, לאזורים בבעלות האצילים שהיו מוכנים לקבלם. בית-כנסת מאולתר ראשון קם ב-1796 במתחם אורצי. בעשורים הבאים גברה הנהירה היהודית לבירה, במקביל להתערות הגוברת של הדור הצעיר בחברה הסובבת ובתרבותה. ב-1827 הקים אחד הפרנסים, גבריאל אולמן, מניין בשם "חסד נעורים" שהנהיג את נוסח וינה. זה עוצב בעיר הבירה האוסטרית על ידי יצחק נח מנהיימר ותוכנן בקפידה כדי לממש את הדרישות לרפורמה אסתטית מצד הקהל: בין היתר נישאה הדרשה בשפה הגרמנית ובסגנון מודרני במקום בפלפול מהסוג הישן, הבימה קורבה לארון הקודש בחיקוי למה שרווח בכנסיות, לתפילה צורפה שירת מקהלה ועוד שינויים. כל זאת מבלי לעבור על גבולות ההלכה, כדי לא לקומם את השמרנים. המשקל הגובר של הפרוגרסיבים בקהילת פשט (הציבור המתחלן והמשתלב בקרב יהודי הונגריה נודע בהמשך כנאולוגים) בא לידי ביטוי עם היבחרו ב-1836 של הרב ליב שוואב לכהן בה. הלה, יליד מוראביה, היה נציג טיפוסי של הרבנות המשכילה במחוז הולדתו: הוא למד אצל החת"ם סופר והרבמרדכי בנט אך התקרב לרב חיים דייטשמן מקולין, חבר במעגל המשכילים סביב הרב ברוך ייטלס (בעל "טעם המלך") איש פראג, ובכך עורר את חמתם של שני מוריו. שוואב היה מלומד ומסורתי וריצה את הדתיים השמרנים, אך היה נכון לכל חידוש שלא היה אסור במפורש, ובכך זכה לאהדת הליברלים. ב-1840 הוסרו כליל מגבלות ההתיישבות מעל היהודים, ושני בתי-הכנסת הקיימים היו כבר צרים מלהכיל את ההמון. ב-1844 עבר לבעלות הקהילה המגרש שברחוב דוהאני, שנקנה מידי ד"ר אנטאל באלדאצ'י,(Dr. Baldácsy Antal) בתנאי שהיהודים יהיו רשאים להשתמש בו רק להקמת בית כנסת ובית ספר, ובבתים שניצבים עליו באותה עת או עתידים להיבנות שם לא יהיו רשאים לעסוק בכל פעילות שמניבה רווחים, מלאכה, מרזח או מסחר. כך ב-1844 רכשה הקהילה את חלקות האדמה הריקות האלה לצורך הקמת מבנה חדש.

מחלקת פשט-בודא של הרשות המקומית הקיסרית-מלכותית הוציאה היתר לבניית בית הכנסת ב־10 באוקטובר 1853. להכנת התוכניות הוציאה הקהילה מכרז, ואלה הגישו בו את הצעותיהם: האדריכלים יוזף הילד (Hild) מפשט, לודוויג פורסטר (Forster) מווינה, וקבוצת אנשים, שחבריה היו פרידייש פסל (Feszl Frigyes), קארוי גרסטל (Gerstel) וליאופולד קאוזר (Kauser). הילד תכנן בית כנסת בסגנון רומי, השלישייה פסל-גרסטל-קאוזר בסגנון ביזנטי. הזוכה במכרז היה פרסטר עם הצעתו בסגנון נאו-מורי. קודם, ב-3 בספטמבר 1845 אימצה ועדת התכנון את המלצת הרב שוואב, שנועדה לספק את כל האגפים בקהילה, כי בית-הכנסת המיועד יתנהל בנוסח וינה.^[1]

אולם בית הכנסת לא נבנה רק לפי תוכניותיו של פרסטר. גם להילד נותר חלק פעיל בבניה. פרסטר הטיל עליו את ביצוע הבנייה ועל הארכיטקט איגנץ וכסלמאן (Wechselmann). עיטורי הבניין תוכננו על ידי פרידייש פסל, הביצוע הוא עבודת שאנדור וינטר, מעצב האבנים.

בית הכנסת הגדול של בודפשט נבנה בשנים 1854–1859, ונחנך בז' באלול התרי"ט (6 בספטמבר 1859). מתכנן המבנה היה כאמור האדריכל הגרמני לודוויג פרסטר ומעצב הפנים היה ההונגרי פְרִידייש פֵסְל (Frigyes Feszl), שניהם נוצרים. בית הכנסת נועד להכיל כ-3,000 מתפללים (כ-1,500 באולם ועוד 1,500 ביציעים), ומיקומו המרכזי ברובע השביעי בבודפשט הקנה לו מקום של כבוד בנוף העיר. הרב שוואב נפטר כשנתיים לפני החנוכה ולא זכה לראות את המבנה.

בניית בית הכנסת נמשכה כאמור חמש שנים והחלק היותר גדול של ההכנסות לכיסוי הוצאות הבניה הושג ממכירת מקומות התפילה, אך סכום ניכר בא גם מתרומות. כבר באביב שנת 1859 ניצב הבניין על מכונו, אך חנוכתו חלה רק בסתיו אותה שנה. העיכוב קרה גם בגלל פרוץ המלחמה עם האיטלקים, שאיימה על הפיכת הבניין, שחנוכתו טרם התקיימה, לבית חולים צבאי. חנוכת בית הכנסת התעכבה גם כיוון שאחרי פטירת הרב לב שוואב, לא נמצא לו יורש במשך זמן רב.

אחרי מות הרב לב שוואב ביקשו פרנסי קהילת פשט מתלמידי החכמים הגדולים של אירופה להמליץ על הרב הראוי להיבחר לדעתם למשרה זו. איש מבין שנים עשר האישים שהומלצו על ידי רבני מגדבורג, ברסלאוו, וינה, פדובה והמבורג לא נמצא מתאים, ובסופו של דבר, באוגוסט 1859, שנתיים אחרי פטירת הרב שוואב, נבחר רבה של שצ'צ'ין, מייזל פארקאש אלאיוש (בנימין זאב), לשבת על כס הרבנות של פשט. הוא זכה לכהן כרב הראשי הראשון של בית-הכנסת החדש, אבל הוא גם היה האחרון מרבני פשט שהנהיג את העדה כולה.

מתוך הזכרונות שנכתבו על חנוכת בית הכנסת ברחוב דוהאני, עולה תיאור של מאורע בעל חשיבות רבה, בשיתוף חלק ניכר מתושבי העיר. "ביום חנוכת הבית, יום ג', 6 בספטמבר 1859 תפסו המוני סקרנים, כבר בשעות המוקדמות של הבוקר, אותו חלק של הרחוב דוהאני שנמשך מרחוב שיפ עד מה שכונה אז בשם אורסאגוט Országút)) "הכביש" - היום שדרות קארוי, והבאים להשתתף בטקס, שרובם ככולם הופיעו בלבוש חגיגי". בתוך בית הכנסת הצטופפו המוזמנים ובעלי מקומות התפילה. השתתפו בטקס גם נכבדי העירייה והצבא. אחרי הצהרים של יום החנוכה, ובימים הבאים ביקרו בבית הכנסת גם אנשי הכנסיות הנוצריות, ושיבחו את היהודים על נדיבות ליבם.

בנוסף למקהלה ולחידושים אחרים, כלל המבנה גם עוגב שנוגן בשבתות ובימים טובים על ידי נכרי. אפילו הרב עזריאל הילדסהיימר, האורתודוקסי הליברלי ביותר בהונגריה, אסר על כניסה לבתי-כנסת שהפעילו עוגב בשבת.^[2] כדי לרצות את השמרנים יותר בקהילה שהתנגדו לנוסח וינה בכלל והוסיפו להתפלל באורצי הקצו להם הפרנסים מבנה חדש משלהם ברחוב רומבך, שהושלם לבסוף ב-1873.^[3] קהילת פשט הגדולה והעשירה הייתה למוקד הציבור הנאולוגי בכל הארץ; מייזל הסתכסך מספר פעמים עם הפרנסים בראשות איגנאץ הירשלר. בשנות ה-50 וה-60 הלך וגדל הפער בינם ליהודים האורתודוקסים, הן על רקע העימות בין הרבנות הנאולוגית – שרבים בה היו מקורבים לאסכולת ברסלאו של הרב זכריה פרנקל, מבשר היהדות הקונסרבטיבית – להילדסהיימר והן בשל המתח בין המשתלבים בחברה לשומרי המצוות הקפדנים, שהתבטא בסכסוכים בתוך הקהילות. ב-1867 נפטר מייזל והוחלף על ידי הרב שמואל כהן. בין 1869 ו-1871 התחולל הקרע ביהדות הונגריה, והאורתודוקסים פרשו מקהילת פשט והקימו גוף נפרד; ב-1879 הם זימנו את הרב הקנאי חיים סופר ממונקאטש לעמוד בראשם. בתחילה הם התפללו בבניין הישן באורצי, ורק ב-1913 הושלם עבורם מבנה קבע, בית הכנסת ברחוב קזינצי בבודפשט. הציבור ברומבך לא פרש מהקהילה המרכזית אך התקיים גם בריחוק מסוים ממנה.

בית הכנסת שימש מטרה להתנכלות גורמי הימין הקיצוני ההונגרי. בשנת 1931 נהרגו שני מתפללים בתקיפה של אקדוחנים. ב-3 בפברואר 1939, לפני מלחמת העולם השנייה, חברי מפלגת צלב החץ הפשיסטית ההונגרית זרקו רימוני יד מגג בנין שמול בית הכנסת אל שער היציאה של בית הכנסת.
באביב 1944 עם פלישת גרמניה להונגריה, הולאם בית הכנסת בידי הצבא הכובש. בזכות שני צריחיו הגבוהים ומיקומו המרכזי, הצבא הגרמני לא החריב את בית הכנסת אלא השתמש בו כמוצב פיקוד, ועל מגדליו הותקנו אנטנות. אדולף אייכמן ביקר במקום מספר פעמים וערך בו את שיחותיו עם היודנראט של בודפשט. האולם המרכזי שימש במשך חלק מהתקופה כאורווה לסוסי החיילים, והריהוט המקורי של בית הכנסת נערם במרתף במשך כל שנות המלחמה. הודות לכך ניצלו ספסלי העץ העתיקים, ששמות המתפללים (שמרביתם נספו בשואה) עוד רשומים עליהם.

חלונות בית הכנסת הוטמנו בתוך שקי חול והוסתרו היטב במרתף המוזיאון הלאומי של הונגריה על ידי נכבדי הקהילה לאחר ששיחדו שתי נשים הונגריות, שמאוחר יותר נהרגו במלחמה. לאחר שנים, אנשי הקהילה פנו לנציגי המוזיאון בבקשה לקבל את החלונות. מכיוון שהאחרונים לא ידעו על קיום החלונות במוזיאון, הוחלט שהיהודים ימצאו היכן הוסתרו החלונות, והללו יוחזרו לבית הכנסת. כך אכן היה, וכל חלונות בית הכנסת הם החלונות המקוריים משנת 1859.

בתום המלחמה הושב הריהוט למקומו, אך השלטון הקומוניסטי לא תמך בשיקום המבנה הפגוע, והקהילה הנאולוגית שהלכה והצטמצמה המשיכה להשתמש בבית הכנסת כפי שהיה. בשנת 1996, שנים ספורות לאחר נפילת השלטון הקומוניסטי בהונגריה, החלה מלאכת שיפוץ בית הכנסת, בתקציב של עשרה מיליון דולרים. רוב הסכום נתרם על ידי ממשלת הונגריה ועל ידי השחקן ההוליוודי טוני קרטיס ואשת האופנה היהודייה ממוצא הונגרי, אסתי לאודר. השיפוץ נמשך כשלוש שנים, ובעקבותיו הושב המבנה לייעודו ולהדרו המקורי. בית הכנסת משמש כאתר תיירות פופולרי בימי השבוע וכבית תפילה לקהילה הנאולוגית בעיר בשבתות ובחגים.

רוברט פרליך מכהן כרב ראשי של בית הכנסת.

מבנה ועיצוב

בית הכנסת הגדול משתרע על שטח של 60X27 מטרים, ומתנשא לגובה של כ-25 מטרים. עיצובו החיצוני מושפע מאוד מהאדריכלות אסלאמית, וכולל אלמנטים מוריים רבים. עיצובו הפנימי (ומעט מן החיצוני) מושפע מהאדריכלות הכנסייתית הגותית.

חזית המבנה כוללת שני מגדלים גבוהים וסימטריים משני צדי הפתח, ובמרכזה חלון שושן (רוזטה) גדול, וחלונות מקושתים המחולקים לשני חלונות מקבילים, כמקובל בכנסייה גותית. פנים בית הכנסת הוא כמעט העתק של כנסייה, ומחולק לאולם תווך ושתי סיטראות. ההבדל היחיד הוא שהסטראות אינן מופרדות בשורת עמודים, אלא מודגשות בשתי קומות יציע. קומות אלו שימשו ומשמשות עד ימינו כעזרת נשים רק בימי החגים, בהם התפוסה בבית הכנסת מלאה. בשאר השבתות יושבות הנשים בקומת האולם בשתי הסטראות, בנפרד מהגברים, אך ללא מחיצה.

הרצפה מעוטרת בפסיפס המורכב מאלמנטים גאומטריים, ומהתקרה משתלשלות שתי נברשות ענקיות, שמשקל כל אחת מהן מגיע לטון וחצי. במרכז אולם התפילה, משני הצדדים, ניצבות בימות דרשנים קטנות, אליהן מובילות מדרגות מעוגלות. בימות אלו הועתקו במדויק ממבני כנסייה, ולא נעשה בהן כל שימוש.

בניגוד לרוב בתי הכנסת האורתודוקסיים בעולם, במת החזן אינה במרכז ואף לא בקדמת אולם התפילה, אלא צמודה לקיר המזרח, בדומה לפְּרֶסְבִּיטֵרְיוּם (במת התפילה) בכנסייה. הבמה מגודרת במעקה מוזהב בסגנון אר נובו, ושולחן התפילה הצמוד אליו מעוצב בדומה למזבח נוצרי. שולחן תפילה זה פונה אל הקהל, כמקובל גם בכנסיות, ולא לכיוון ירושלים (עם הגב לקהל), כמקובל בבתי כנסת אורתודוקסים מסורתיים. הדבר היחיד המשווה לשולחן נופך יהודי הוא הכיתוב: "יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ" (במדבר, ו', כ"ד), המהווה חלק מברכת כוהנים. בשני צדי הבמה ניצבים דוכני תפילה ("סטנדרים"), ועליהם כיתוב בעברית המנציח את 'האשה החשובה מרת גיטעל עפפינגער' (מבטאים 'אפינגר') משנת תרנ"ח (1898).

ארון הקודש מעוטר מאוד, ומעליו כיפה גדולה, כמקובל בכנסיות. הוא מכיל כמה ספרי תורה שניצלו והובאו מבתי כנסת אחרים ברחבי הונגריה. האלמנט הכנסייתי הבולט ביותר בבית הכנסת הוא עוגב גדול, הניצב מאחורי ארון הקודש. העוגב המקורי של בית הכנסת היה מורכב מכ-5,000 צינורות, והמלחין ההונגרי הנודע, פרנץ ליסט^[4] ניגן בו כמה פעמים. עוגב זו נהרס במהלך המלחמה, והעוגב הקיים היום קטן בהרבה מהמקורי, והותקן במקום עם שיפוץ בית הכנסת ב-1996. הזרם הנאולוגי, כמנהג רבים מבתי הכנסת המפוארים שבאירופה במאה ה19, הכניס גם הוא את השימוש בעוגב לבית הכנסת, כחיקוי למנהגי תפילה בכנסיות פרוטסטנטיות וקתוליות, אבל תוך חיוב המנגן בו בשבתות ובחגים להיות לא יהודי, כדי שלא לחלל את השבת. עד היום (2008) מתקיימות התפילות בבית הכנסת הגדול בליווי עוגב, בו מנגנת אשה מקומית לא יהודיה. כן מלווה את התפילה מקהלת נשים, אף הן לא יהודיות, זאת מפאת הצטמצמות מספר חברי הקהילה היהודית. יסודות מסוימים של אדריכלות האסלאמית, שנבחרו על מנת להבדיל בית הכנסת ומהכנסיות של הנוצרים, באים לידי ביטוי בולט במעטפת, המורכבת מתשליבי לבנים בצבעי צהוב ואדום, בדומה לאבלק. המעטפת גם עשירה בעיטורי אבן, והגג משונן בגדילי אבן (מֵרְלוֹנִים), בדומה למסגדים ולמבנים ערביים, כמו ארמונות האבן בפטרה, או שער שכם בירושלים. צריחי המגדלים אוקטגונליים, ובראשם כיפה דמוית בצל מוזהב.

המבנה עתיר בסמלים יהודיים, בעיקר מגני דוד המופיעים הן בתשליבי אבן והן בחלונות הויטראז'. על גג בית הכנסת מופיעים לוחות הברית, ועליהם חקוקים עשרת הדיברות. בחזית המבנה הפונה אל הרחוב הראשי קבוע הפסוק: "וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם" (שמות, כ"ה, ח'), המשווה בין בית המקדש ובין בית הכנסת, הנחשב למקדש מעט. בחזית הבמה בתוך בית הכנסת מופיע לכל אורך הקשת הפסוק: "מִמִּזְרַח־שֶׁ֥מֶשׁ עַד־מְבוֹא֑וֹ מְ֝הֻלָּ֗ל שֵׁ֣ם ה'" (תהלים, קי"ג, ג'), המדגיש את כיוון בית הכנסת למזרח - כיוון ירושלים.

אירועים יוצא דופן בבית הכנסת

בנוסף לתפילות החגיגיות במועדיי ישראל, שימש המבנה המונומנטלי גם לאירועים חברתיים חשובים. ב-1860 פורסם על ידי הקיסר מה שכונה "מסמך אוקטובר" (októberi diploma) ואשר הנהיג הקלות בשלטון האבסולוטי, העילית התרבותית והאריסטוקרטית ערכה נשף ב־19 בדצמבר במלון "אירופה" למען "האחווה" עם היהודים. בכינוס זה השתתפה שורה ארוכה של גדולי הכנסיות הנוצריות ושל אישים מהחיים הציבוריים, והשתתפו בו גם סלתה ושמנה של היהדות. משתתפי המפגש, שנערך בטקסים תיאטרליים, רצו להעלות על נס את מה שכונה "האחווה" בטקס שייערך באחד מבתי התפילה. בשל המחלוקות בין הכנסיות הנוצריות - מכיוון שלא בכולן היה אפשר להזמין יהודים - הוחלט לערוך את הטקס בבית הכנסת אשר ברחוב דוהאני. למחרת היום, ב־20 בדצמבר, התכנסו בבית הכנסת החדש של היהודים, משתתפי הנשף של הערב הקודם וחתמו על "האחווה", תוך הנפת דגל ענקי של האוסטרו-הונגריה, ושרו יחד את ההמנון הלאומי. ב-8 באפריל 1861 נערכה בבית הכנסת אזכרה לרוזן סצ'ני. בטקס זה הופיעו גם לסלו פאלוצי והרוזן לסלו טלקי. ב־13 יוני 1867 נערכה תפילת הודיה לרגל הכתרת פרנץ יוזף הראשון למלך הונגריה. ב־6 בפברואר 1876 חלקו כבוד בבית הכנסת לזכר פרנץ דיאק שהלך לעולמו. ב־1889 נערכה אזכרה ליורש העצר רודולף ובאפריל 1894 צוין מות של לאיוש קושוט. בטקס זה השתתפו גם בניו של קושוט.

בשנת 1939 התרחשה התנקשות בבית הכנסת.

המוזיאון היהודי

צמוד לבית הכנסת הגדול ניצב המוזיאון היהודי, שנבנה במקום בו עמד בית הולדתו של תיאודור הרצל. המוזיאון נבנה בשנים 1930–1931, והמוצגים בו לא השתנו מיום היווסדו. האוסף כולל חפצי יודאיקה של יהודי הונגריה, שנתרמו למוזיאון במהלך השנים. בין היתר ניתן למצוא בו כלים שהיו שייכים לחברה קדישא של פֶּשְט, חפצי קודש של שבת וחג, ספרי תורה, ופריטי לבוש יהודיים כמו טלית וכיפה. אחד מחדרי המוזיאון מוקדש להנצחת השואה, וכולל תמונות מן הגטו היהודי המקומי, פריטי לבוש מן המחנות, מודעות רחוב וכדומה. מחדר זה יורד גרם מדרגות לקומת המרתף, ובה פינת התייחדות קטנה.

בית הקברות

מאחורי המוזיאון היהודי, בצד בית הכנסת, שוכן בית קברות קטן שנבנה בשולי הגטו של בודפשט במהלך מלחמת העולם השנייה. הנאצים לא התירו לדיפלומט השוודי ראול ולנברג, שניהל את הגטו, לבנות דבר במקום, חוץ מבית קברות. בניגוד להלכה על פיה אין מקימים בית קברות בתוך העיר (ובוודאי לא בצמוד לבית הכנסת) נאלצו היהודים לקבור את מתיהם במקום. הקבורים הם כאלפיים יהודים שמתו מרעב וקור בתחומי הגטו, ונקברו יחד ללא מצבות הנושאות את שמם. עם שיפוץ בית הכנסת ב-1996 עלתה ההצעה להעביר את קבר האחים לבית הקברות היהודי הרשמי של בודפשט, אך לבסוף הוחלט להשאירם במקומם. משפחותיהם של כמה מן הקבורים הציבו במקום לוחות זיכרון מאבן.

בית הכנסת הגדול לא נכלל בתחומי הגטו, והנאצים השתמשו בו, כאמור, לצרכיהם. חומת הגטו הקיפה, אפוא, את בית הקברות, והותירה את בית הכנסת בחוץ. קטע מחומה זו, כולל הריצוף הנסמך אליה, נשתמר במקומו בצמוד לבית הקברות עד ימינו. על גבי קטע חומה זו מוצב לוח הנצחה, ועליו המילה 'זכור'. מילה זו אינה מתייחסת לתפילת יזכור הידועה, אלא לקטע מהתנ"ך, הדורש את זכירת הדברים הרעים שעשה עמלק לעם ישראל, כהקבלה בין עמלק והנאצים:

זָכ֕וֹר אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ עֲמָלֵ֑ק בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֥ם מִמִּצְרָֽיִם׃ אֲשֶׁ֨ר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּ֗רֶךְ וַיְזַנֵּ֤ב בְּךָ֙ כָּל־הַנֶּחֱשָׁלִ֣ים אַֽחַרֶ֔יךָ וְאַתָּ֖ה עָיֵ֣ף וְיָגֵ֑עַ וְלֹ֥א יָרֵ֖א אֱלֹהִֽים׃ וְהָיָ֡ה בְּהָנִ֣יחַ ה' אֱלֹהֶ֣יךָ׀ לְ֠ךָ מִכָּל־אֹ֨יְבֶ֜יךָ מִסָּבִ֗יב בָּאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר ה'־אֱ֠לֹהֶיךָ נֹתֵ֨ן לְךָ֤ נַחֲלָה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ תִּמְחֶה֙ אֶת־זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם לֹ֖א תִּשְׁכָּֽח

— דברים, כ"ה, י"ז–י"ט

אתר ההנצחה ליהודי הונגריה ולראול ולנברג

החצר האחורית של בית הכנסת, הפונה אל הרובע היהודי, מוקדשת להנצחת שואת יהודי הונגריה, וכוללת רחבת זיכרון לראול ולנברג, ואנדרטה בצורת ערבה בוכייה. החצר פונה אל רחוב קטן בשם פאל, המוזכר בספר 'הנערים מרחוב פאל' מאת הסופר היהודי-הונגרי פרנץ מולנר. בספר מתואר הגטו היהודי, ובמיוחד המגרש הריק ובו ערמות עצים של המנסרה הסמוכה, בו ניצב היום אתר ההנצחה.^[5]
רחבת הזיכרון כוללת ארבעה עמודי שיש ועליהם שמותיהם של כ-240 חסידי אומות העולם שסייעו בהצלת יהודי הונגריה. ברצפה בין העמודים משולבת מצבה, ועליה שמותיהם של ולנברג ועוזריו הקרובים ביותר, אף הם חסידי אומות העולם, שסייעו לו בהצלת יהודי בודפשט. סביב המצבה פזורות אבנים רבות, שהונחו על ידי מבקרים. בצד המצבה ניצב ויטראז מרהיב, שיצרה האמנית הישראלית הונגרייה, קלייר סילארד המתארת להבות שמתוכן בוקע נחש. לוח זה מבטא את האש ששרפה את היהודים במחנות ההשמדה, והנחש מסמל את הרוע שהביא למעשה זה.

אנדרטת הערבה הבוכייה עשויה מתכת, ומורכבת מאלפי עלים קטנים, שעל כל אחד מהם כתוב שמו של אחד מיהודי הגטו בבודפשט שנספה בשואה. הערבה מסמלת את החורבן והצער על הקהילות שנספו, והיא מעוצבת כמנורת שבעת קנים הפוכה. האנדרטה עוצבה על ידי האמן ההונגרי אימרֶה ורגה (Imre Varga), ובחזיתה ניצב עמוד שחור גבוה, אשר שני חללים בתוכו יוצרים את דמותם של לוחות הברית. בראש עמוד זה מצוטט חלק מפסוק קינה מספר איכה: "אִם יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי אֲשֶׁר עוֹלַל לִי" (איכה, א', י"ב). האנדרטה מומנה בחלקה על ידי השחקן היהודי-אמריקאי טוני קרטיס, שהוא ממוצא הונגרי.

גלריית תמונות

הכיתוב בחזית המבנה
בית הכנסת מימין והמוזיאון משמאל
צדו האחורי של בית הכנסת
אולם התפילה - מראה כללי
חלון ויטראז' עם מגני דוד
כיפת ארון הקודש
עמדת הדרשן
סורג הבמה
כתובת הקדשה
תקרת חדר המבואה
דוכן התפילה של החזן על הבמה
העוגב הנוכחי
המוזיאון היהודי
קערת ליל הסדר ייחודית במוזיאון היהודי
תשליבי אבן
שמות נספים על עלי הערבה הבוכייה
שמות נספים על עלי אנדרטת הערבה הבוכייה
כיתוב בכניסה למוזיאון היהודי
חדר ההנצחה לקורבנות השואה במוזיאון היהודי
מוצגים במוזיאון היהודי

מקורות

ספרו של משה אליהו גונדה יהדות בהונגריה 1526–1945, (מו"ל סאזווג, בודפשט, 1992) עמוד 82.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא בית הכנסת הגדול של בודפשט בוויקישיתוף

מידע על בית הכנסת באתר בית התפוצות
מידע נוסף בכתבה
מידע על בית הכנסת ועל הרובע היהודי הסמוך, באתר מסע אחר
בול להנצחת בית הכנסת שהונפק בישראל בשנת 2000
[ https://web.archive.org/web/20190525151307/https://budapestil.co.il/pest07.html כתובת, גישה ושעות פתיחה] של בית הכנסת
כרמית וייס, ‏סיור ברובע היהודי של בודפשט, באתר GoTravel
תמירה צדקיהו-חסון, ‏שלא יגמר לעולם: הפסטיבל היהודי בבודפשט, באתר GoTravel
בית הכנסת הגדול ברחוב דוהני (בודפשט), דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

^ Kinga Frojimovics, Géza Komoróczy, Jewish Budapest: Monuments, Rites, History, Central European University Press, 1999. עמ' 104–105 (להלן: פרויימוביץ.‏Michael K. Silber. The Historical Experience of German Jewry and its Impact on Haskalah and Reform in Hungary. התפרסם ב: Jaacob Katz (editor). Toward Modernity: the European Jewish Model. Transaction Publishers, 1987. עמ' 123-125.‏סילבר, Schwab, Löw, אנציקלופדיה יוו"א.
^ דוד אלינסון, Rabbi Esriel Hildesheimer and the Creation of a Modern Jewish Orthodoxy, University of Alabama Press, 1990. עמ' 51.
^ פרוימוביץ', עמ' 133.
^ Perlman, Robert (1991). Bridging Three Worlds: Hungarian-Jewish Americans, 1848-1914. University of Massachusetts Press
^ http://www.easydz.com/?CategoryID=543&ArticleID=331&Page=1

[1] Kinga Frojimovics, Géza Komoróczy, Jewish Budapest: Monuments, Rites, History, Central European University Press, 1999. עמ' 104–105 (להלן: פרויימוביץ.‏Michael K. Silber. The Historical Experience of German Jewry and its Impact on Haskalah and Reform in Hungary. התפרסם ב: Jaacob Katz (editor). Toward Modernity: the European Jewish Model. Transaction Publishers, 1987. עמ' 123-125.‏סילבר, Schwab, Löw, אנציקלופדיה יוו"א.

[2] דוד אלינסון, Rabbi Esriel Hildesheimer and the Creation of a Modern Jewish Orthodoxy, University of Alabama Press, 1990. עמ' 51.

[3] פרוימוביץ', עמ' 133.

[4] Perlman, Robert (1991). Bridging Three Worlds: Hungarian-Jewish Americans, 1848-1914. University of Massachusetts Press

[5] ttp://www.easydz.com/?CategoryID=543&ArticleID=331&Page=1

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]